דיני כרפס
א. ב"שולחן ערוך" (אורח חיים קנח, ד) נפסק: "אם אוכל דבר שטיבולו באחד מז' משקים שסימנם י"ד שח"ט דם (דהיינו, יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים) ולא נתנגב ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך נטילה בלי ברכה". הרמ"א הוסיף שמדובר אפילו אם אינו טובל אלא רק את ראש הירק, או הפרי.
בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק כ) ציין למחלוקת ראשונים בדין זה. יש ראשונים שנקטו שתקנה זאת היתה דווקא בזמן שהיו אוכלים בטהרה. אך, עכשיו כולנו טמאי מתים, ולכן אין מקום לנטילה זו. אך, רוב הראשונים נקטו שאין חילוק. בעל ה"משנה ברורה" הסביר שכיון שיש כאן מחלוקת בין הפוסקים, לכן ה"שולחן ערוך" פסק שיטול בלי ברכה, שספק ברכות להקל. אבל, הוא הביא מחלוקת בין האחרונים בפסיקת ההלכה אם צריך ליטול. בעל ה"משנה ברורה" הכריע שצריך ליטול, ודין הנטילה כדין נטילת ידים לפת. אבל, הוא סיים וכתב שעל פחות מכזית אין להחמיר, שהרי אפילו על אכילת פת, רבים מהאחרונים מקילים שלא צריך נטילה כשאוכל פחות מכזית. יחד עם זאת, הוא כתב שמדברי ה"טור" משמע שגם על פחות מכזית צריך נטילה, ולכן הוא מבטל את דעתו כלפיו.
עכשיו נפנה לעיון בדין נטילת ידים קודם אכילת הכרפס. ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תעג, ו) נפסק: "נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון ולא יברך על הנטילה ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבלו…".
בעל ה"ביאור הלכה" (שם) כתב שמדברי ה"שולחן ערוך" מוכח כנגד מה שכתב ב"משנה ברורה" שעל פחות מכזית לא צריך נטילה. אבל, בעל ה"ביאור הלכה" הביא שמדברי הרשב"ץ מוכח כדבריו. שהרי הוא כתב כדעת הרמב"ם שצריך כזית לאכילת הכרפס, וזאת משום שעל פחות מכזית לא צריך נטילה. ומסיים בעל ה"ביאור הלכה" שצריך עיון לדינא.
בטעם לקיחת הכרפס וטיבולו במשקה בליל הסדר, יש מספר טעמים: א. משום שינוי, היכר לתינוקות. ב. לטהרת הרגל.
יש גם מספר טעמים מדוע מחמירים בנטילה על אף שבדרך כלל בכל השנה לא מחמירים בדבר, בעיקר לפי דברי בעל ה"משנה ברורה" שעל פחות מכזית לא צריך ליטול את ידיו: א. להראות שררה. שמגישים את המים לבעל הסדר ליטול ידיו. ב. משום רוממות הלילה הזה, שמתקדשים ומטהרים בלילה הזה. לכן, מחמירים בכל מיני חומרות. לפי טעם זה, בסימני הסדר יש לומר "ורחץ" [עם וי"ו החיבור], לחבר את הרחיצה לקדש. שמחמת הקדושה רוחצים.
יש נפק"מ בין הטעמים האלו לדין הסיבה בזמן אכילת הכרפס. הרי לטעם של שררה והתקדשות, יש מקום לומר שצריך הסיבה. אך, לטעם של היכר לתינוקות אין מקום להסיבה. יש להוסיף שיש אומרים שלוקחים כרפס כדי לרמוז לס' פרך [דהיינו, ס' ריבוא היו בפרך במצרים], אם כן, יש לומר שדין אכילת הכרפס כדין אכילת מרור, שלא צריך הסיבה. יש מחלוקת בין הפוסקים בנוגע להסיבה באכילת הכרפס (עיין בספר "ברכי יוסף", אורח חיים תעג, יד).
יש לציין לדברי מהר"ל (בספר "גבורות ה' ", פרק נ) שדחה את הסברא שהטיבול בשביל שהוא דרך חירות, ולכן כתב שאין להיסב בזמן אכילת הכרפס.
הרב משה פיינשטיין זצ"ל נהג להיסב בזמן אכילת הכרפס (עיין הגדה שלו לפסח, עמ' קה).
ב. יש שמסבירים שהטעם שלוקחים דווקא את הכרפס הוא כדי לרמוז לכתונת פסים של יוסף [לשון דומה], ומטבילים את הכרפס להזכיר את טבילת כתונת הפסים בדם. ואנחנו מזכירים זאת כדי להזכיר לנו מה הביא אותנו לידי ירידה למצרים. דהיינו, השנאת חינם הביאה אותנו לגלות. ובכך גם יש קשר לזכירת תשעה באב [שיש שטענו שלוקחים ביצה לסימן אבילות, כיון שבאותו יום בשבוע שחל יום ראשון של פסח כך יחול ט' באב], שחורבן הבית בא משום שנאת חינם. כשבאים לזכור את יציאת מצרים, אנחנו זוכרים את הסיבות שהביאו אותנו לגלות, כיון שהזכרון ביציאת מצרים בא כדי לעורר אותנו לפעולה ולהביא אותנו לידי גאולה שלימה. רק כשנדע את הסיבה שהגענו לגלות, נדע מה לתקן ואיך להגיע לידי גאולה שלימה. יש לקשר זאת עם הפתיחה למגיד שאומרים "הא לחמא עניא די אכלו וכו' ". במילים אלו אנחנו אומרים מה קרה לעָם ישראל ואת השאיפה של עַם ישראל "השתא הכא לשנה הבא בארעא דישראל וכו' ". אנחנו באים להזכיר את העבר ויחד עִם זאת את העתיד. אנחנו נמצאים בהווה, אך כדי לפעול בהווה צריך לזכור את העבר וצריך לדעת מה השאיפה ומה המטרה, מתוך שתי הסתכלויות אלו תהיה אפשרות לפעול במציאות של ההווה בצורה הנכונה ולהביא לידי הגאולה השלימה, להגיע למטרה הנכספת. בפתח ההגדה אנחנו פותחים עִם שתי נקודות אלו. אולי יש להוסיף ולומר כשאנחנו באים ואומרים "השתא הכא וכו' " אנחנו באים ומסבירים מה הוא הכוח שעמד לעָם ישראל בעת גלותם, בעת שאכלו לחם עוני במצרים? איך בני ישראל שרדו ועמדו בכל הגלויות? היישוב לכך הוא "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל". בגלל השאיפה והצפיה לעתיד המיוחל, יכלו לעמוד בכל הצרות. ויותר מכך לא רק שאיפה וצפיה, אלא מתוך הבטחון שאכן תהיה גאולה שלימה, יכלנו לעמוד בכל הגלויות.
ג. יש לטבול את כל הכרפס במי מלח. עיין בספר "הגהות מנהגים" (טירנא), אות צב; מובא ב"דרכי משה", אורח חיים תעג, טז.
ד. ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תעג, ו) נפסק: "ומטבלו בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואוכל". משמע שיש לברך לאחר הטבילה. אבל, בעל ה"מגן אברהם" (שם, ס"ק יט) הביא מדברי המהרי"ל שיש לברך לפני הטבילה, כיון שגם הטיבול הוא חלק מהמצוה, וצריך לברך עובר לעשייתן. כך גם משמע מדברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח, ב).
אבל, בעל "מחצית השקל" (שם על דברי ה"מגן אברהם") כתב שיברך אחר הטיבול, שלא להפסיק בין הברכה לאכילה.