דיני קידוש
א. יש שנוהגים קודם עשיית כל מצוה לומר "הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה מן התורה וכו' ", ויש להעיר שיש בעייתיות באמירה זו. וזאת משום שלפעמים יש מחלוקת בין הפוסקים אם מדובר על מצוה מן התורה, או מצוה מדרבנן. אם אומרים שמתכוונים לקיים מצות עשה מהתורה, הרי עוברים על איסור בל תוסיף. וכן להיפך שאומרים שמקיימים מצות עשה מדרבנן, אם מדובר על מצות עשה מן התורה, יכול להיות שעוברים על איסור בל תגרע. בוודאי יש להעיר על עניין זה בנוגע לספירת העומר, שנוהגים לומר: "הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה 'וספרתם לכם וכו' ". ומשמע מכך שמדובר על מצוה מהתורה, ואין כך הדברים. לפי חלק מהפוסקים בזמן הזה, מצות ספירת העומר היא רק מדרבנן. לכן, מן הנכון שלא לומר את הדברים הללו שלא להיכנס לתוך ספק.
ב. גיל חינוך לד' כוסות: כשיש לו דעת להבין את הדברים שאומרים על הכוסות. יש שנקבו הגיל ה', או ו' שנים. הכל תלוי לפי חריפותו של הילד. מספיק שישתה מלוא לוגמיו שלו. נהגו לתת ד' כוסות גם לקטנים שלא הגיעו לגיל חינוך.
ג. מהרי"ל (מנהגים סדר ההגדה) מבואר שיש לשטוף ולהדיח את כוס הקידוש מדין שזה כוס של ברכה. בעל "המשנה ברורה" (אורח חיים תעג, סח) כתב שרק את הכוס הראשון צריך שטיפה והדחה, אבל את שאר הכוסות לא צריך, כיון שכבר לקידוש היה שטיפה והדחה.
ד. הרמ"א (אורח חיים תעג, א) פסק: "ובעל הבית לא ימזוג בעצמו, רק אחר ימזוג לו דרך חירות (מהרי"ב)".
מנין למהרי"ב חידוש זה? מורנו ורבנו הגר"א (ב'ביאור הגר"א' שם) כתב שהמקור לדברי מהרי"ב הוא המשנה במסכת פסחים (קיד, ע"א). המשנה נקטה את הלשון "מזגו לו". כלומר, מישהו מוזג לבעל הבית. בעל הבית אינו מוזג לעצמו.
לכתחילה יש לנהוג שמישהו אחר ימזוג את הכוס, שבכך מראה דרך חירות. וגם יש לחנך את הקטנים בכך, שאחרים ימזגו להם את הד' כוסות (ספר "ויגד משה", סימן ו, אות יא).
ה. יש להשתמש ביין אדום. כך נפסק להלכה ב"טור" וב"שלחן ערוך" (אורח חיים תעב, יא); מקור הדברים בסוגיא במסכת פסחים (קח, ע"ב): "רבי יהודה אומר: צריך שיהא בו טעם ומראה. אמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה – דכתיב אל תרא יין כי יתאדם"; בעל ה"מגן אברהם" (שם) ובעל ה"טורי זהב" (שם) הוסיפו בביאור הדבר שהוא זכר לכך שפרעה היה שוחט תינוקות כשנצטרע והיה רוחץ בדמם.
ו. קודם שיקדש, יכוין שרוצה לקיים מצות קידוש ותקנת חכמים של שתיית ד' כוסות, וכוס של קידוש היא כוס ראשונה.
ז. ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תעב, א) פסק שאין לומר את הקידוש עד שתחשך. בעל ה"מגן אברהם" (שם) ביאר שטעם הדבר הוא, שקידוש הוא א' מד' כוסות, ואת הד' כוסות יש לשתות בלילה.
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל (בספר "זמן חירותנו", עמ' 101) הסביר שלפי הבנה זו, אפשר לומר את הקידוש קודם שתחשך, רק צריך לשתות משתחשך. אבל, בעל ה"טורי זהב" (שם על ה"שולחן ערוך") סבר שאת הקידוש עצמו צריך לומר בלילה. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל הסביר שלדעת בעל ה"טורי זהב" הקידוש הוא חלק מסיפור יציאת מצרים. הטעם לכך הוא משום שאומרים בו "זכר ליציאת מצרים", נוסף על כך, אומרים "כי בנו בחרת ואותנו קידש מכל העמים" – בחירת עם ישראל. א' מלשונות הגאולה היא, "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים".
ח. הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ג, סימן לט) כתב שלכוס של קידוש בליל פסח, אין להשתמש בכוס נייר, כיון שצריך להיות כוס נאה. מבואר ב"שולחן ערוך" (אורח חיים רעא, י) שכוס של קידוש טעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון. אבל, הוא כתב אולי כשאין לו כוס אחר, יכול להקל.
ט. לשיעור גר"ח נאה שיעור רביעית הלוג הוא, 86 גרם. לשיטת החזון איש הוא, 150 גרם. לפי מה שפסק הרב משה פיינשטיין זצ"ל בעניין שיעור "רביעית", מדד בנו של הרב פיינשטיין, הרב דוד זצ"ל, שהשיעור לדאורייתא הוא, כשיעור 4.42 פלואיד אנץ שהם 130.6 סמ"ק. ושיעור "רביעית" לרבנן הוא, 3.3 פלואיד אנץ, שהוא 97.5 סמ"ק (הדברים מובאים בהגדת פסח של הרב משה פיינשטיין זצ"ל).
י. ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תעב, ט) הביא כדעה ראשונה יש לשתות רביעית. אם יש בכוס יותר מרביעית אחת, רק צריך רוב רביעית. אבל, יש אומרים שצריך לשתות רוב כוס.
בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק סג) כתב שמצד עיקר הדין פוסקים להלכה כדעה הראשונה. אבל, בגלל שיש את הדעה השניה, הרי אם אין בכוונתו לשתות את רוב הכוס ויש בו הרבה רביעיות, עדיף שישתה מכוס קטנה.
הרמ"א הוסיף על דברי ה"שולחן ערוך" שצריך לשתות את הכוס באופן כזה שלא יהיה הפסק גדול. בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק לד) שכוונת הדברים שלא ישהה בשתיית רוב הכוס יותר מכדי אכילת פרס. ולכתחילה יש ליזהר שלא לשהות יותר מכדי שתיית רביעית. בדיעבד אם שהה, בשתי הכוסות האחרונות לא יחזור וישתה. אבל, בשתי הכוסות הראשונות יחזור וישתה. לכתחילה נכון לשתות רוב הרביעית בבת אחת.
יא. יש מחלוקת בין האחרונים אם יוצאים ידי חובה בשתיית מיץ ענבים אפילו לעניין קידוש. שמעתי מהרב צבי שכטר שליט"א שטען שבדור הקודם היה בזה ויכוח גדול ורבים מגדולי הפוסקים נקטו שלא יוצאים ידי חובה. כך נקט הרב הנקין זצ"ל. הראשון מגדולי ישראל באמריקה שהתיר את הדבר היה הרב משה פיינשטיין זצ"ל. אבל, לעניין ד' כוסות, יש יותר מקום להחמיר. הרב משה פיינשטיין זצ"ל טען שלא יוצא ידי חובה במיץ ענבים. לפחות למצוה מהמובחר צריך יין המשכר (עיין בהגדה שלו, עמ' פח). אבל, הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל טען שיוצאים ידי חובה במיץ ענבים (עיין בהגדת הפסח שלו, עמ' 96). גם הרב מנשה קטן זצ"ל (שו"ת "משנה הלכות", חלק י, סימן פז) והרב עובדיה יוסף זצ"ל ("חזון עובדיה", הלכות פסח, חלק ב, עמ' קכה) כתבו שאם האדם לא יכול לסבול שתיית יין, או ששתיית היין גורמת לו שראשו כבד עליו ולא יכול לקיים כראוי את שאר מצוות ליל הסדר, אז דווקא לכתחילה יש לשתות מיץ ענבים. אדרבה לאנשים אלו אם יקח יין, אין זו שתיה דרך חירות. הרב פיינשטיין הביא ראיה מהגמרא במסכת נדרים (מט, ע"ב) שאפילו מי שהיין מזיקו צריך לדחוק את עצמו לשתות דווקא יין. שהרי שם מסופר שר' יהודה היה שותה יין בליל הסדר וזה היה עושה לו כאב ראש עד שבועות. הוא פסק שלגבי נשים אפשר להקל, כיון שאין שמחתן אלא בבגדים ותכשיטים. הוא טען שאם רוצה לשתות מיץ ענבים, צריך לערב בו שליש יין, שבכך תהיה שתייתו דרך חירות.
יש להוסיף ולומר ההסבר שצריך שתיית יין, כיון שהיסוד של ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה. ומשמעות הד' לשונות שכל לשון מוסיפה על הלשון הקודמת, יש כאן התקדמות בגאולה. לכן, דווקא יש לשתות יין, שכל כוס מוסיף על הכוס הקודם. כלומר, בעניין יין שמשכר, כל יין מוסיף בשכרותו.
יב. בברכת שהחיינו יש לכוין לפטור את כל מצוות ליל הסדר. בין מצוות דאורייתא, ובין מצוות דרבנן. עיין בהגדה של פסח של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (עמ' 108) והגדת הפסח של הרב משה פיינשטיין זצ"ל (עמ' צד).
יג. הרב צבי פסח פראנק זצ"ל פסק שנשים שמברכות שהחיינו על הדלקת הנרות, לא יענו אמן על ברכת שהחיינו כששומעות את הקידוש. אבל, הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל והרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, חלק ד, סימן קא) נקטו שיכולות לענות אמן, כיון שאין זה בגדר של הפסק, הואיל וכך הוא בדרך כלל סדר של קידוש. נראה שכך יש לפסוק הלכה למעשה.