יש מחלוקת בין הפוסקים בנוגע לייחוד עם ילדים מאומצים. מצינו שמבואר בגמרא במסכת סנהדרין[1] שאנשי כנסת הגדולה פעלו כדי למעט את היצר אצל הקרובות. עוד מבואר במסכת קידושין[2] שמותר לאדם להתייחד עם אמו ואחותו. רש"י[3] הסביר שהיתר זה בנוי על כך שאנשי כנסת הגדולה מיעטו את היצר אצל האמא והאחות.
על פי זה, יש שסברו שכל זה נכון דווקא בקרובות שהן מצד הטבע. אבל, במקרה של אימוץ ילדים, הרי כיון שלא מדובר על ילדים מצד הטבע, יש תאות היצר ויש איסור להתייחד עמם. אבל, יש פוסקים שטענו שאם מדובר שאימצו את הילדים בקטנותם שאז לא היה איסור ייחוד, אז גם לאחר שגדלו אין איסור ייחוד[4]. הטעם להיתר זה נובע ממספר יסודות:
- כיון שהילדים גדלו אצלם, אין תאוה כלפיהם. הם בגדר ילדים שלהם.
- כיון שתמיד דרכם להיות ביחד, אז אין חשש שיבואו לידי עבירה[5].
- אם מדובר שאימצו בת, הבעל יחשוש לעשות משהו לבת כיון שחושש שיתגלה לאשתו שהרי הבת נמצאת תמיד עם אשתו והאשה תחקור בדבר. כן הדבר במקרה שמדובר כשאימצו בן, האשה תחשוש לעשות דבר עם הבן שלא יתגלה הדבר לבעל. לפי טעם זה היה לנו לומר שאם הבן זוג כבר נפטר, יהיה אסור להתייחד עמה. אלא, יש שכתבו שעדיין יש מקום ללמד זכות על המקילים שהאיש בוודאי לא ירצה לקלקל את הילדה שהוא גידל אותה כבתו, וכן האשה לא תרצה לקלקל את הילד שהיא גידלה אותו כבנה[6].
- מדברי בעל ספר "יראים" מבואר שחכמים לא גזרו על איסור ייחוד עם אשתו נידה כיון שזוהי גזירה שאי אפשר לעמוד בה. מכאן אפשר ללמוד שבכל מקרה שמדובר באיסור ייחוד מדרבנן, כגון שיש רק איסור ייחוד מצד פנויה, יש להיקל בילדים מאומצים כיון שלאסור עליהם ייחוד עם ההורים המאמצים, זוהי גזירה שאי אפשר לעמוד בה. שאם נאסור את הייחוד, הרי רבים מהילדים האלו לא יאמצו אותם. גם במקרה שמדובר שהאשה נידה, יש מקום לסמוך על דברי הפוסקים שסברו שייחוד עם אשה נידה הוא רק איסור מדרבנן. אולי יש מקום להתיר אפילו כשהיא אשת איש ולסמוך על הבנת הפוסקים בדעת הרמב"ם שאיסור ייחוד הוא רק מדרבנן[7].
כפי שציינתי רבים מהפוסקים[8] אסרו ייחוד עם ילדים מאומצים. לכן, נראה כשמדובר באיסור ייחוד מדאורייתא, יש יותר מקום להחמיר. כשמדובר באיסור ייחוד מרבנן, אפשר להיקל. נוסף על כך, כשיש עוד צד להיקל, כגון מקרה שבעלה בעיר [במקרים שלכתחילה לא מתירים], הרי במקרה של אימוץ ילדים, אפשר להיקל. גם נראה שבמקרה הצורך יש מקום להיקל אפילו באיסור ייחוד מדאורייתא, כיון שנראה לי שסברת המתירים היא סברא חזקה ויש לה בסיס. אבל, יש להעיר שהיתר זה אינו לכתחילה, אלא רק מדוחק[9].
יש עוד להעיר שנראה שיש מקום להיקל רק במקרה שמדובר בייחוד בין הורים מאמצים לילדים מאומצים, אבל כשמדובר על אח שמתייחד עם אחותו המאומצת, לא נראה שיש מקום להיקל. הרי כבר מצינו שיש רבים מהפוסקים שאוסרים ייחוד עם אחותו הטבעית, על אף שאנחנו מקילים בזה, הרי במקרה של ילדים מאומצים לא נראה שאפשר להיקל[10].
[1] סד, ע"א.
[2] פא, ע"ב.
[3] מסכת קידושין פא, ע"ב, ד"ה ודר עם אמו.
[4] עיין שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ו, סימן מ, פרק כא.
[5] שני טעמים אלו מבוארים בדברי הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ו, סימן מ, פרק כא): "בראשונה נתעוררתי על צידוד היתר בזה בראותי בדברי הלבוש באה"ע סי' כ"ב סעי' א' שבכח תורתו כי רב מסביר טעם מדידיה על היתר היחוד של בן עם אמו וה"ה האב עם בתו והוא מפני שאין דרכה לבא עמו לידי הרגל עבירה וה"ה האב עם בתו, ונראה לכאורה ברור כוונת הסברו בזה, דבהיות שמגדלת אותו ביחסי אם ובן וה"ה האב את בתו א"כ זהו גופא החייץ והמחיצה המבדלת ביניהם, וזהו המשריש בלבותם ההרחקה שלא יבואו לידי הרגל עבירה, והאין דרכה לבא עמו לידי הרגל עבירה נובע מכח זה שיחסי הטיפוח הוגדרו ביחסים של אם ובן וה"ה אותו הדבר באב עם בתו. וא"כ לפי"ז י"ל אותו הדבר ואותו הטעם גם בבן ובת מאומצים דמכיון שהושרש בלבותם מאז קטנותם שהיא לו כאם והוא לה כבן וכן באיש הוא לה לאב והיא לו כבת, וביחסי טיפוח כאלה גדלו אצלם אזי מכח הרגשה זאת תו אין דרכה של האשה לבא עמו לידי הרגל עבירה, וכן אותו הדבר גבי איש דתו אין דרכו לבא עמה לידי הרגל עבירה… והייתי מוסיף ואומר שזה שכותב הלבוש לפני זה בלשון לפי שהבן מתייחד עם אמו כלומר שהבן מצוי עם אמו תמיד דהכלומר הזה הוא הסבר ונתינת טעם על שלפניו ועל שלאחריו, והיינו דלכן הבן מתייחד עם אמו לפי שהבן מצוי עם אמו תמיד, ומכיון שמצוי אצלה תמיד ורגילים בכך ממילא אין דרכם לבא לידי הרגל עבירה, דהיחוד לא יביא אותם לידי שום קורבה יתירה של גילוי עריות"; גם הרב חיים דוד הלוי זצ"ל (שו"ת "עשה לך רב", חלק ג, סימן לט) העלה סברות אלו.
[6] כך כתב הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ד, סימן סד, אות ב). נראה שהוא סבר שלעיקר הדין אין להיקל לאחר שאחד מבני הזוג מת. אבל, הוא מלמד זכות על המקילים. נוסיף שהרב פיינשטיין הביא ראיה נאמנה לכך שיש להתיר ייחוד עם הילדים המאומצים. הרי מבואר בגמרא במסכת סוטה (מג, ע"ב) שר' יוחנן אמר בשם ר' אלעזר בן יעקב שאחות חורגת שגדילה בין האחים, אסורה להינשא לאחים כיון שנראית כאחותם. אם כן, מוכח שלא היה היכר בהנהגת האב כלפי הילדה הזו שהיא אינה בתו. שהרי אם היה היכר, אז היו יודעים שהיא אינה אחות של הילדים של הבעל. ואם לא היה היכר חייבים לומר שבוודאי התייחד עמה, וגם היה חיבוק ונישוק עמם. אם כן, מוכח מכאן כיון שגידל אותה כבתו, התנהג עמה כבתו.
[7] עיין שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ו, סימן מ, פרק כא; בעל שו"ת "שבט הלוי" (חלק ו, סימן קצו) השיג על טעם זה כיון שרוב הציבור אינם מאמצים שנאמר שיש כאן גזירה שרוב הציבור לא יכול לעמוד בה. עוד הוא טען שבמקרה שהיא נידה, איסור הייחוד הוא מדאורייתא.
[8] "תשובות והנהגות", חלק א, סימן תשעז; בעל ספר "דבר הלכה" (הלכות ייחוד, סימן ז, סעיף כ) פסק לאסור ייחוד עם ילדיו המאומצים והביא שכן פסק ה"חזון איש"; שו"ת "מנחת יצחק", חלק ט, סימן קמ; שו"ת "שבט הלוי", חלק ו, סימן קצו; הרב יצחק יוסף שליט"א (ספר "אוצר הדינים", פרק ס, קונטרס "קדושים תהיו", אות מ) כתב: "הרוצה לאמץ ילד נכון יותר שיאמץ בת, שהרי רוב הזמן אשתו בבית, והיא משמרתו מפני איסור ייחוד".
[9] הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ו, סימן מ, כרך כא) כתב בסיום תשובתו: "כתבתי בצידוד צדדי היתר הנ"ל הגם שנדמה שנכנסים לכאורה בפירצות דחוקות, בכדי ללמד זכות על ישראל, ובראותינו שגם גדולים וטובים לא נזהרים בזה, ובכדי לא לסגור הדרך לפני ילדים אומללים שלא יהא להם דורש ומבקש מבתים שיחנכו אותם שם על ברכי התורה והמסורה"; הרב חיים דוד הלוי זצ"ל (שו"ת "עשה לך רב", חלק ג, סימן לט) כתב בסיום תשובתו: "ולא נכנסתי להיתר זה, אלא מתוך מדת הרחמים על אותם ילדים שלא זכו לבית הורים מסיבות שונות, ומוצאים הם תחליף לבית הורים חם בדמות הורים מאמצים, שכל כונתם לשם שמים, כפי שעשו הוריך, או כלפי אותם זוגות שלא זכו להבנות, ונאלצים הם לאמץ להם ילדים אלה. ויש ביסודות ההיתר הנ"ל על מה שיסמוכו, ופוק חזי מאי עמא דבר, שהכל נהגו באימוץ באין מוחה".
[10] עיין שו"ת "עשה לך רב", חלק ג, סימן לט; אולם, יש להעיר שלפי הראיה של הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שהוזכרה לעיל), נראה שיש להתיר גם בייחוד בין האח לאחותו המאומצת. בכל זאת, לא נראה לי, שאפשר להיקל בכך.