מבואר במשנה[1] ובגמרא[2] שמותר להלוות בריבית לגר תושב. רק מצווים להחיותו, לתת לו צדקה אם הוא נצרך. אבל, מותר להלוות לו בריבית.
אולם, יש לציין שבמסכת גרים[3] מבואר שאין להלוות בריבית לגר תושב.
בעל פירוש "נחלת יעקב"[4] רצה להגיה בדברי מסכת גרים ולגרוס כפי המבואר במשנתנו, ש"לוין מהן ומלוין אותן בריבית". אך, הרב חיים קנייבסקי זצ"ל[5] כתב שקשה להגיה כיון שכך הגירסא בנוסח הישן של "מסכת גרים" וגם בנוסח החדש וגם הנדפס מכתב יד באמריקה. לכן, כתב שנראה שבעל הברייתא הזו הוא תנא שחלק על המשנה וסבר כפשטות המקרא שיש איסור ללוות ולהלוות בריבית לגר תושב.
יש עוד לציין שיש ברייתא מקבילה ב"מסכת כותים"[6]: "אין משיאין אותם ולא נושאים מהם נשים אבל מלוין ולוין מהם בריבית". בעקבות כך הרב רפאל בן שמעון קירכהיים[7] טען שמסדר ההלכות במסכת כותים ומסכת גרים התבלבל, ויש להגיה. דהיינו, ב"מסכת כותים" יש להגיה "אבל לא מלוין ולא לוין מהם בריבית". כלומר, לכותים אסור ללוות ולהלוות בריבית. וב"מסכת גרים" יש להגיה: "ומלוין אותו ולוין ממנו בריבית".
בעל ה"טורים"[8] כתב: "דבר תורה מותר להלוות לעובד כוכבים ברבית דטעמא דרבית דכתיב 'וחי אחיך עמך' ועובד כוכבים לא היו מצווין להחיותו".
בעל ה"טורי זהב"[9] הקשה על דברי בעל ה"טורים" שהרי מבואר בגמרא לעיל שמותר להלוות בריבית גם לגר תושב על אף שיש מצוה להחיותו. אם כן, רואים שאיסור לקיחת ריבית אינו תלוי בחיוב החייתו. השיב בעל ה"טורי זהב" שבפסוק מוזכר פעמיים "וחי עמך". בפעם הראשונה כתוב "וחי עמך" בפעם השניה כתוב "וחי אחיך עמך". אם כן, בפעם הראשונה שלא מוזכר "אחיך" מדובר על גר תושב, ושם מדובר על ציווי להחייתו. לאחר מכן מדובר על איסור לקיחת ריבית ובסיום נאמר "וחי אחיך עמך" ללמדנו שאין לקחת ריבית משום שיש להחיות את אחיך. דווקא אחיך ולא נכרי ולא גר תושב.
להלכה למעשה, נפסק ברמב"ם[10] וב"שולחן ערוך"[11] שמותר ללוות ולהלוות בריבית לגר תושב.
אולם, יש מקום לדון לפי שיטת הרמב"ם שיש מצוַת עשה דאורייתא להלוות בריבית לנכרי, האם מצוה זו שייכת גם בנוגע לגר תושב? דהיינו, על אף שמותר להלוות לו אולי אין מצוה להלוות לו. זוהי לשונו של הרמב"ם[12]:
העכו"ם וגר תושב לוין מהן ומלוין אותן ברבית שנאמר "לא תשיך לאחיך" לאחיך אסור ולשאר העולם מותר, ומצוַת עשה להשיך לעכו"ם שנאמר "לנכרי תשיך" מפי השמועה למדו שזו מצות עשה וזהו דין תורה.
ברמב"ם פרנקל הגירסא במקום "העכו"ם" – "הגוי".
יש מקום לדייק מלשונו שדווקא להלוות לעכו"ם [לגוי] בריבית יש מצוַת עשה, אך לא בהלוואה לגר תושב. שהרי בנוגע ל"מצוַת עשה" הוא הזכיר דווקא הלוואה לגוי. אכן, ראיתי שהרב משה פיינשטיין זצ"ל[13] העיר נקודה זו.
בעבר היו רבים שהתלוננו על כך שהיהודים מלוים בריבית לגוים. מדוע מותר ליטול ריבית מהגוי, ואסור ליטול ריבית מישראל? בוודאי לשיטת הרמב"ם, יש מצות עשה להלוות בריבית לנכרי, השאלה עולה ביתר שאת. אולם, יש לציין לגבי הבנת דברי הרמב"ם, יש שטענו שלא היתה כוונתו לומר שיש מצות עשה חיובית ללוות בריבית לנכרי. כוונתו לומר שבמקרה שהוא מלוה לישראל בריבית, הוא עובר על לאו ועשה. כוונת התורה היא שאם אתה בא להלוות בריבית, תלוה לנכרי, ואל תלוה לישראל[14].
אולם, לעצם השאלה, יש להסביר שדווקא מצד הצדק והיושר זה נכון ליטול ריבית. כלומר, אין הבדל בין נטילת ריבית ובין נטילת כסף על שכירות חפץ. הרי כאן הוא משכיר לו את המעות ותמורת השכרת המעות, הוא יכול ליטול מעות. הקב"ה ציוה שעם ישראל יתנהג בדרכי חסידות, לפנים משורת הדין. אולם, כל זה דווקא לאחיו. שהרי לא יכול להיות שהיהודי הוא יתחסד כלפי הנכרי ולא ילוה לו בריבית, כשהנכרי מלוה בריבית לישראל. הרי לנכרים אין איסור להלוות בריבית. אם כן, הנכרי הוא ילוה לישראל בריבית, והישראל לא ילוה לו בריבית. הדבר אינו מתקבל על הדעת. דווקא לזה שלא מלוה לי בריבית, אני לא מלוה לו בריבית.
[1] מסכת בבא מציעא ע, ע"ב.
[2] מסכת בבא מציעא עא, ע"א.
[3] פרק ג, הלכה ג.
[4] בפירושו ל"מסכת גרים" שם.
[5] בפירושו ל"מסכת גרים" שם.
[6] פרק א, הלכה ו.
[7] בספרו "שבע מסכתות קטנות ירושלמיות", בביאורו ל"מסכת גרים", פרק ג, הערה 10.
[8] יורה דעה, ריש סין קנט.
[9] שם, ס"ק א.
[10] הלכות מלוה ולוה ה, א.
[11] יורה דעה קנט, א.
[12] הלכות מלוה ולוה ה, א.
[13] בספרו "דברות משה", על מסכת בבא מציעא, חלק ב, סימן עב, הערה עב.
[14] עיין בהשגות הראב"ד שם על הרמב"ם. נראה שאפשר להסביר שכך גם דעת הרמב"ם.