הוכחות למציאות תורה שבעל פה

לאחר שדיברנו על הוכחות על מציאות תורה שבכתב ועל אמיתות המסורת. נעבור להבאת הוכחות לאמיתות תורה שבעל פה.

  1. יש ציווים רבים בתנ"ך שאי אפשר להבינם בלי פרשנות, כמו תפילין, ד' מינים, ציצית וכן הלאה. עיין "אבן עזרא" הקדמה לתורה; ספר "כוזרי השני", עיין בספר "כוזרי השני", בהקדמת המחבר, ובתחילת ויכוח ראשון; עיין בספר "תורה שבעל פה", לרב יהושע ענבל, עמ' 24-26, עמ' 28.
  2. יש סתירות בין פסוקים בתנ"ך. דהיינו, מצד אחד כתוב שבני ישראל יהיו בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ומצד שני כתוב שיצאו ממצרים לאחר ארבע מאות ושלשים שנה. וכן, מצד אחד כתוב ש"שבעת ימים תאכל מצות". מצד שני כתוב "ששת ימים תאכל מצות". אלא, בוודאי מוכרחים לומר שיש תורה שבעל פה לפרש את המקראות הללו. עיין בספר "הכזורי השני", עמ' ג.
  3. יש דברים שמתחדשים ולכן בוודאי ניתנו כללים וסמכות לחכמים לקבוע את הדינים בעניינים אלו. עיין בספר "תורה שבעל פה", עמ' 25-27.
  4. אי אפשר שפרשנות התורה תינתן ביד כל אחד ואחד, כיון שאז כל אחד היה מפרש את התורה אחרת והיו מגיעים לאלפי תורות. ובוודאי הקב"ה נתן לנו את התורה כדי שנקיימה באופן מסויים, שבאופן הזה נגיע לתכלית ולמטרה.
  5. דורות אחר דורות שמעו בקול חכמים, ולכן בוודאי היתה מסורת שיש חיוב לשמוע בקול חכמים. דהיינו, פירושם לדבר ה', הוא הפירוש המקובל שעל פיו יש לנהוג.
  6. יש ציווי מפורש בתורה שיש ללכת לשמוע בקול חכמים: "על פי התורה אשר יורוך". כיון שיש לנו הוכחה למציאות תורה שבכתב, אז יש לנו הוכחה למציאות תורה שבעל פה. בציווי זה מקופל היסוד שעלינו לנהוג על פי דברי חכמים.
  7. יש מצוות רבות שהוזכרו רק בספר דברים, ובוודאי נהגו מצוות אלו בדור המדבר. ולכן, מוכרחים לומר שתורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב. בכלל יש יסוד מרכזי להוכיח שתורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב, שהרי יש מחלוקת בין האמוראים אם התורה ניתנה מגילות מגילות או חתומה ניתנה (עיין מסכת גיטין ס, ע"א). אפילו לדעה שסוברת שניתנה מגילות מגילות, נראה שבתחילה נאמרו הדברים ולאחר מכן נכתבו. אם כן, הכתיבה היא באה לאחר האמירה. נוסיף שגם ז' מצות בני נח כתובות בתורה, אבל הציווי היה עוד קודם לכן מזמנו של נח. אם כן, אנחנו מוצאים את היסוד של תורה שבעל פה. ובכלל נראה לי, שתורה שבכתב היא תמצית לתורה שבעל פה. העיקר הוא התורה שבעל פה, והתורה שבכתב באה להזכיר את ענייני התורה שבעל פה. התורה שניתנה בהר סיני אינה תורה שבכתב אלא תורה שבעל פה. תורה שבכתב ניתנה רק בערבות מואב

 

מקורות

הוכחה א' וב'

  1. אבן עזרא, הקדמה לתורה: "הדרך הב' בחרוה פתלתולים, ואם הם ישראלים, אשר חשבו כי עמדו על הנקודה בעצמה, והם לא ידעו את מקומה, וזאת דרך הצדוקים, כענן ובנימין ובן משיח וישועה, וכן כל מין, אשר בדברי מעתיקי הדת לא יאמין, והוא נוטה להשמאיל או להימין, וכל איש כרצונו יפרש הפסוקים, גם במצות ובחקים, והם מדעת תוצאות לשון הקדש ריקים, על כן יתעו גם בדקדוקים. ואיך יסמכו במצות על דעתם, וכל רגע יהפכו מצד אל צד כפי מחשבתם? בעבור שלא תמצא בתורה מצוה אחת בכל צרכיה מבוארה. ואחת מהנה אזכיר, והיא גדולה למכיר, כי תחתיה כרת על אכילת יום הכפורים, וחמץ בפסח שלא עשוהו טהורים, ושביתת ימים שבעה, וקרבנות וסכה ותרועה. כי אין בתורה חקי השנה מפורשים, ואיך נחשוב החדשים?… וגם אם היו כל אלה מפורשים, עוד דבר קשה, איננו מפורש בתורת משה לדעת כמה חדשי השנה, ואם היא באביב נסמכה, ההוא מחטים או שעורים, ומתי יבוקש, ואנה השעורים. ואם היתה שנת בצורת בארץ ישראל ומסביב, והנה אין זרע, אף כי אביב, הנקבע השנה פשוטה או מעוברת, גם אין ספירה נספרת, ואין חג שקראנוהו עצרת. וכל אלה המצות צריכות לקבלה ומסורת. והאומרים הנה אנשי המשנה, מעידים על ראיית הלבנה, והנה התשובה נכונה, אם היא עדותם בעיניהם נאמנה, יקבלו עדות צרכי השנה, כי על פי קריאת ב"ד היא נתונה, כי יסוד העיבור על אביב ותקופה וצרכי צבור. ולמה במצות נגע צרעת מבוארים המשפטים? שהיא מצוה לאדם אחד, ולפרקים מעטים. ומצות המועדים חיוב לכל ישראל בכל זמן, ולמה אין בתורה עליהם עד נאמן, רק נחפש כה וכה רמיזות? ולמה בדברי תורה תמימה כזאת? וזה לנו האות שסמך משה על תורה שבעל פה, שהיא שמחה ללב ולעצם מרפא, כי אין הפרש בין שתי התורות, ומידי אבותינו שתיהן לנו מסורות, ופסח חזקיהו יחזיק ידי אמונה, כי נעשו על ידי בעלי עצה וזקנה, ולא הקריב הפסח במועדו, ולאכול חמץ בחדש הראשון שלח ידו, ופסח שני כראשון שבעת ימים עשה, ויש ראיות רבות שקבל מעשיו רם ונשא, כי בבית דין היה, ואין ברוחו רמיה".
  2. אבן עזרא, בראשית שיטה אחרת – הקדמה: "השנית דרך הצדוקים. המכחישים דברי המעתיקים, שהיו כלם צדיקים. ופעם הם בתוך הנקודה, ופעם סביבותיה, ופעם מחוץ לקו רחובותיה. כאשר עשה בנימין, שהיה משמיל גם מימין, כי לא היה בדברי הקדמונים מאמין. וככה יקרה לכל מין… ואלה העורים המוכים בסנורים, הלא ידעו אם לא שמעו, כי תורה שבכתב מיד אבותינו קבלנוה, וככה תורה שבעל פה מפיהם שמענוה. וחלילה חלילה שהוסיפו או גרעו, על אשר קבלנו ושמענו. ואם אין אמת תורה שבע"פ, הנה גם לתורה שבכתב אין מרפא, כי אין בתורה המקודשת, מצוה שלימה מפורשת. כי לא הזכיר כמה אבות מלאכות ותולדותיהן, ומדות חקות הסוכה ומשפטיהן. גם לא הזכיר הפסחים, איך הם תלויים בירחים, ואם אביב לא ימצא, במה נחרצה".
  3. ספר "הכוזרי השני", עמ' ג: "ואם האמת איתם, שאין לנו אלא מה שכתוב בתורה הלא הם יורוני יאמרו לי למה דוד המלך החסיד והקדש לפני ה' ישפוך שיחו לאמר: 'הורני ה' דרך חקיך', הבינני ואצרה תורתך, הבינני ואלמדה מצותיך, עבדך אני הבינני ואדעה עדותיך'. וכי לא היה יודע לקרוא בתורה? והלא כל שבחומש תינוקות של בית רבן לומדין אותו אפילו בעל פה בד' וה' שנים? עוד כתיב 'שבעת ימים תאכל מצות'. וכתיב 'ששת ימים תאכל מצות'. היאך יתקיימו ב' כתובים הללו? וכן כתיב 'לא תשחט על חמץ דם זבחי'. וכתיב 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם'. ולענין הספורים כתיב במעמד בין הבתרים 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה', וכתיב 'ומושב בני ישראל שישבו במצרים שלשים וארבע מאות שנה'. כיב 'ועשו להם ציצית', וכתיב 'גדילים תעשה לך' ולא ידענו לא חומר ולא צורת הציצית. כתיב 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', ואם הדבר כפשוטו לא היו רשאין לצאת מפתח ביתם בשבת. וכתיב 'וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת'. אם כן יצאו לטייל ומצאו אותו ועברי על מצות 'אל יצא איש ממקומו וגו' ' ואף על פי כן לא מצינו שנענשו. הן אלה אחת מני אלף ממה שכתוב בתורה, שאי אפשר להבין בלי פירוש. ועל אלו וכיוצא בהן בקש דוד: למדני חוקיך…".
  4. ספר "הכוזרי השני", עמ' ח-ט: "שהרי מודים שצריך קבלה לידע איזהו האבר הנימול כי לא פורש בתורה וכן לידע אם החדש האמור בתורה הוא של חמה או של לבנה אבל יכחשו בשיעור הסוכה ובחומר וצורת התפילין וכיוצא. וכן יודו במקצת השאלה השנית ויאמרו שאמת הורנו חז"ל באבר הנימול ובט"ל מלאכות שבת שהם מודים בהן כמותו, אבל חולקים עמנו בפירושן ובפירוש כל המצוות כמעט מחמת שהם מפרשים אותן כפי אומד דעתם ולא כפי קבלת חז"ל וכל אחד בונה במה לעצמו ואומר קיבלו דעתי ובכן נעשו אגודות אגודות חבורות חבורות ולא אמרו בלבם… שאי אפשר להקין קצת תורה שבכתב בלתי תורה שבעל פה".
  5. ספר "הכוזרי השני", עמ' יג: "התורה אסרה המלאכה בשבת בכמה מקומות ובשום מקום מאלה לא פירש לא גדרה ולא מהותה ואף על פי כן עינינו ראו ולא זר כתוב לאמר, שהמקושש נסקל על פי ה' ואם נשים דעתנו להבין כח שם מקושש נמצא שהוא נגזר משורש קשש ואחיו בן אמו קש ולפי פשט המעשה כינהו הכתוב בשם מקושש ולא קרא מלקט או כורת עצים לפי שזה אירע במדבר שכולו ארץ מלחה ולא תזרע ולא תצמיח לא אילני מאכל ולא אילני סרק אלא קוצים ודרדרים שהם מאכל גמלים והם אמצעיים בין האילן והקש… הרי לך, שזו מלאכה קלה ואף על פי כן נסקל אדם בעבורה… ציוה השם יתברך לאברהם אבינו עליו השלום, שימול בשר ערלתו… אבל לא פורש בתורה האבר הנימול לא לזה ולא לזה ולא נזכר בשום מקום במקרא. וכן ציוונו להקריב קרבן פסח בי"ד לחודש הראשון הוא חודש האביב וציוונו גם כן על השבתת שאור ועל אכילת מצה שבעה ימים. ציוונו גם כן לענות נפש בעשור לחודש השביעי ושלא לעשות בו מלאכה. הרי שלוש מצוות חמורות, ששלשתן ענשן כרת, ועם כל זה לא פורש בתורה איזהו האבר הנימול ולא בפסח ולא ביום הכפורים אם החודש צריך למנותו כפי מהלך החמה או הלבנה… ואין ספק שישראל שמרו כל מועדי ה' בימי משה ויהושע והשופטים והנביאים והמלכים וצריך בהכרח שידעו פירוש המצוות הללו בכל פרטיהן ודקדוקיהן".
  6. דברים יב, כא: "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד א-להיך לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְדֹוָד לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ".
  7. רש"י שם: "וזבחת וגו' כאשר צויתך – למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני".
  8. רמב"ן שם: "וטעם וזבחת וגו' כאשר צויתיך – על דעת רבותינו (חולין כח א), כאשר צויתיך על פה מהלכה למשה מסיני, מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ודע כי שחיטה בלשון הקדש הוא הכרת סימני הצואר, ואל תחוש בעבור שאמר וישחטם במדבר (במדבר יד טז), כי היא מליצה, שזבח אותם כצאן. והנה צוה בקרבנות "ושחט" "ושחטו", שהוא בסימני הצואר. והנה מתחלה צוה שיהיה כל מה שהם אוכלים שלמים, והם שחוטים כמשפט הקרבנות, ועתה כשבא להתיר בשר החולין אמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך – בהיותם קרבנות, ותאכל אותם חולין בכל תאות נפשך, לומר שיתירם חולין בכל מקום ובלבד שיהיו זבוחין כאשר צוה מתחלה בהיותם כולם קרבנות, וזהו פשוטו של מקרא זה על הנכון".

 

הוכחה ג'

  1. ספר "תורה שבעל פה", לרב יהושע ענבל שליט"א, עמ' 25-27: "התורה ניתנה למען תעמוד לעד עד אחרית הימים (דברים ד ל; לא, כט) אין להוסיף ואין לגרוע ממצוות התורה (דברים ד, ב), החוקים הם 'חוקת עולם' (22 פעמים בתורה), 'לדורותיכם' (27 פעמים בתורה). ברור שספר לבדו אינו יכול להוות חוקת עולם לדורות, כאשר המציאות משתנה בכל דור ודור. כיצד מקיימים את רוב התורה ללא שיש בית מקדש? מה עושים ביום הכיפורים ללא עבודת המקדש… לא זו בלבד, אלא שגם מסורת על פה אינה יכולה לפתור את כל הבעיות האלו. התורה ניתנה בכדי שתישמר לנצח, כמות הפרטים המעוררים ספק היא אינסופית, וכיצד יכולים בני אדם מוגבלים להעביר חומש אינסופי? אין ספק שהזקנים והחכמים לא החזיקו באמתחתם תשובות מוכנות לכל השאלות התיאורטיות שבכל הדורות. והרי התורה עצמה מדברת על חלוקי דעות בקרב הזקנים. אין ספק שהסכמות של הזקנים בנויה על גישה מסויימת שלפי רוחה יכריעו הזקנים את הספקות, ולא על כמות חומר אינסופית… חוקים נצחייים חייבים סמכות נצחית לצידם, אך סמכות זו חייבת מקור סמכות, שהרי לו נקים סמכות העושה ככל העולה על רוחה – נעשה מתן תורה חסר משמעות, כי אז יהיה הכל נתון לחסדי השופטים שבכל דור… ובלשון אחר: מגמת החוק האוסר בכל תוקף שינוי הוספה או גירעון עד כדי עונש מוות, אינו עולה בקנה אחד עם סמכות רחבה לזקני כל דור… המסקנה המתבקשת בהכרח היא שלשופטי כל דור ודור, פוסקי ההלכה היהודית, תהיה גישה הלכתית לפיה יוכלו להכריע בכל השאלות ההלכתיות המתעוררות, ולהתאים את המצוות היסודיות לכל התנאים המשתנים. לפי כללים אלו יוכרע האם שימוש בטכנולוגיה חשמלית היא 'מלאכה' בשבת, האם פיטום אווזים הוא צער בעלי חיים… סמכות חכמי ההלכה תהיה להשתמש בכללים כפי הבנתם, וכך יצטרפו למלאכת יצירת התורה שבעל פה… מרחב הפסיקה היא בתוך ועל פי כללי ההיסק ההלכתי".

 

 


שאל את הרב