הדלקת נרות חנוכה שלא בשעת סכנה

                                                

 מבוא

במאמר הנוכחי ברצוני לדון בדין הדלקת נרות חנוכה שלא בשעת הסכנה. מבואר בגמרא במסכת שבת (כא, ע"ב):

תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה – מניחה על שלחנו, ודיו.

אנחנו רוצים לדון מה הדין שאין סכנה, האם מותר להדליק בתוך הבית? כיום בארץ ישראל אין סכנה ואפשר להדליק בפתח הבית, ואם כן אולי אסור להדליק בבית.

כמו כן, יש לדון מהי כוונת הגמרא בשעת הסכנה? קשה לומר שמדובר בשעת סכנת נפשות, דאם כן מה חידשה הגמרא? פשוט שלא צריך להסתכן בשביל הדלקת נרות חנוכה. אולם, אפשר לומר שהגמרא חידשה שיש קיום מצות הדלקת נרות חנוכה כשיש סכנה להדליק בחוץ. כלומר, בוודאי לא חייבים להדליק נרות חנוכה בפתח הבית כשיש סכנה, אבל מי אמר שאפשר להדליק בבית ולברך על כך ולצאת ידי חובת הדלקת נרות חנוכה. הברייתא חידשה שגם הדלקה בתוך הבית יש בה קיום מצות הדלקת נרות חנוכה.

 

משמעות שעת הסכנה

התוס' (מסכת שבת כא, ע"ב) כתב:

ובשעת הסכנה – נראה לר"י דהיינו מכי אתו חברי לבבל כדאמר בפ' כירה (לקמן דף מה. ושם) מהו לטלטל שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא וא"ת דעל השלחן נמי יקחו אותו כדאמר בגיטין (דף יז.) רבה בר בר חנה חלש אתא חברא שקל שרגא מקמייהו וי"ל דאין רגילות כ"כ לחפש בבתים.

משמע מדברי התוס' שלא מדובר בסכנת נפשות, אלא הסכנה שיטלו לאדם את המנורה. דהיינו, שלא יתנו לו להדליק נרות חנוכה.

לכאורה, יש לומר שלפי שיטה זו גם במקרה שיש חשש רוחות שיכבו את החנוכיה, אז יוכל להדליק נרות בתוך הבית. אולם, אולי אפשר לחלק כיון שבמקרה שבאים החברים ולוקחים את הנרות, יש לומר שבעל הבית לא יכול לעשות פעולה לגרום שלא יקחו ממנו את הנרות. אבל, במקרה של רוחות יש לו אפשרות למנוע שהנרות לא יכבו, דהיינו שיניח את החנוכיה באיזה כלי שלא יבוא הרוח לכבותו.

אך, ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה" שם) הביא פירוש אחר:

ובשעת הסכנה ר"ל שמד שאין מניחים את ישראל לעסוק במצות מניחה על שולחנו ודיו.

יכול להיות שלפי פירוש זה מדובר בסכנת נפשות. אולם, גם הוא הזכיר את הפירוש של התוס'.

הריטב"א (בחידושיו למסכת שבת כא, ע"ב) דחה את הפירוש שמדובר על סכנת נפשות, כיון שברור שבמקרה של סכנת נפשות לא יחייבו אותו להדליק בחוץ. לכן, הוא הסביר כפי דברי התוס' לעיל, וכן הוסיף שגם במקום שיש רוח לא ידליק בחוץ:

ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו. פי' לא סוף דבר סכנת נפשות דא"כ פשיטא דעל מצות עשה לא יהרג וכדאיתא לקמן במכילתין גבי תפילין (מ"ט א' עיי"ש) וכדכתיבנא במסכת סנהדרין, אלא אפי' סכנת צער או איבה כמו בצרפת, ולכן פרש"י ז"ל כאן דהיינו מפני הפרסיים שלא היו מניחין להדליק נר בשום בית ביום ידוע של אידם וכדאמרינן התם (גיטין י"ז א') [אתא] חברא [שקל] שרגא, ולפיכך היה אומר מורי הרב ז"ל שכשנושב רוח שאי אפשר להדליקה בחוץ מדליקה בפנים בביתו.

אלא, אפשר לדחות ולומר שאכן, מדובר בסכנת נפשות והסיבה שצריך תקנת חכמים, כיון שבלי תקנת חכמים אז נאמר שפטור מהדלקת נרות חנוכה. מי חידש שיכול להדליק נרות חנוכה בבית ולברך על כך? מי חידש שיש בכך קיום הדלקת נרות חנוכה? הרי יש לומר שאין קיום מצות הדלקת נרות חנוכה אלא אם כן, מדליק בפתח בית מבחוץ. לשיטה זו יש להסביר שזהו החידוש של חז"ל שגם הדלקת נרות על שולחנו יש בה קיום מצות הדלקת נרות חנוכה.

יש לדון בדברי הראיב"ה (חלק ג, הלכות חנוכה, סימן תתמג):

פירוש בשעת הסכנה שגזרו על המצות, כדאמרינן בפרק כירה מהו לטלטלי שרגא דחנוכה מקמיה חברים בשבת וכו', והוא הדין סכנה אחריתי כגון אנו שאנו דרים בין הגוים ולהכי לא מדליק מבחוץ.

האם כוונתו דווקא לסכנה ממשית, או גם כדברי הריטב"א אם יש רוחות וכיוצ"ב? משמע שצריך סכנה ממשית.

רב עמרם גאון ("סדר רב עמרם גאון", חלק ב, פה, ע"ב) כתב שאם יש רוח, או שפוחד מפני הליסטים, מניח את החנוכיה על שולחנו ודיו. גם רבינו פרחיה (בחידושיו למסכת שבת כא, ע"ב) כתב בשם רבינו האי גאון, שאם יש רוח או מטר, שאם יניח את החנוכיה בחוץ, או בחלון, הנרות יכבו, הרי הוי כמו שעה הסכנה ומניחה על שולחנו ודיו.

 

הדלקה שלא בשעת הסכנה

1. היתר להדליק בפנים:

נראה שיש ללמוד מדברי הרמב"ם (הלכות חנוכה ד, ז-ח) שסבר שרק בשעת הסכנה אפשר להדליק בתוך הבית, שלא בשעת הסכנה אין אפשרות להדליק בתוך הבית:

נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה ח משמאל, ואם היה דר בעליה מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ונר חנוכה שהניחו ט למעלה מעשרים אמה לא עשה כלום לפי שאינו ניכר: בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים ואפילו הניחו על שולחנו דיו, וצריך להיות בתוך הבית נר אחר להשתמש לאורו, ואם היתה שם מדורה אינו צריך נר אחר, ואם אדם חשוב הוא שאין דרכו להשתמש למדורה צריך נר אחר.

ה"אור זרוע" (חלק ב, הלכות חנוכה, סימן שכג) כתב:

והאידנא דליכא סכנה לא ידענא מאי טעמא אין אנו מדליקין בחצירות:

מבואר מדבריו שבזמן שאין סכנה צריך להדליק בחוץ. אולם, יש ללמוד מדבריו שנהגו שגם שלא בשעת הסכנה יכול להדליק בפנים.

אולם, הריטב"א (בחידושיו למסכת שבת כא, ע"ב) לא נקט כך. הוא הבין שגם בזמן הגמרא אפשר להדליק בבית. לכן, הוא סבר שאם עבר הזמן שכלתה רגל מן השוק, ידליק בתוך ביתו:

ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על [שולחנו ודיו].

נראה שהריטב"א הולך לשיטתו שהוזכרה לעיל, שסבר שאי אפשר לומר שמדובר בסכנת נפשות שאז בוודאי ידליק בביתו. דהיינו, הוא הבין שאין חידוש בכך שיכול להדליק בביתו, בוודאי יש בכך קיום מצות הדלקת נרות חנוכה. אך, הרמב"ם הבין כפי שהתבאר לעיל, שיש כאן חידוש הלכה וזו הסיבה שיש לומר שהחידוש נעשה רק בשעת הסכנה. חז"ל חידשו שבשעת הסכנה מקיימים מצות הדלקת נרות חנוכה כשמדליק בביתו. אבל, אין בכך קיום מושלם, וכשאין סכנה בוודאי יש להדליק נרות בפתח ביתו מבחוץ.

גם בעל "העיטור" (עשרת הדיברות, הלכות חנוכה קיד, ע"ב) הלך בדרכו של הריטב"א, והבין שגם שלא בשעת הסכנה יכול להדליק בפנים:

ת"ר נ"ח מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ ואם היה דר בעלי' מניחו בחלון הסמוכה לר"ה ובשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו ואחר שנהגו על הסכנה נהגו ומי שיכול להניחה מבחוץ מניחה מבחוץ ואם לאו על פתחו.

משמע מדבריו שלאחר שהתחילו לנהוג בשעת הסכנה להדליק מבפנים, אז כך גם נהגו לאחר מכן. יש להעיר שכנראה שיש טעות סופר, וצריך להיות בסוף דבריו "ואם לאו מניחה על שולחנו", שהרי בתחילה דיבר שמדליק בחוץ. וכך מבואר ב"שבולי הלקט" (ענין חנוכה, סימן קפה) בשם בעל העיטור.

נראה שבשאלה זו נחלקו האחרונים: מדברי בעל ה"פני יהושע" (בחידושיו למסכת שבת כד, ע"א) משמע שרק בשעת הסכנה התירו להדליק על שולחנו, כדי שלא יעקר מצות חנוכה לגמרי:

דלא שייך הך אבעיא דהזכרת חנוכה בברכת המזון אלא בתר דשקלא וטריא דשמן שריפה דקיי"ל כר"ח דתניא כוותיה והיינו דכיון דעיקר האבעיא בהזכרת חנוכה בברכת המזון היינו משום דמספקא ליה אי שייך פרסומי ניסא בבית או לא כמו שכתבו התוס' א"כ לפי"ז הו"מ למיפשט האבעיא ממימרא דרבא גופא דמסיק לעיל דנר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה עדיף משום פרסומא ניסא ונדחה קידוש היום אע"ג דבלא"ה מצי לקיים מצות נר חנוכה בנר של שבת שיניחנו על שלחנו וא"כ יוכל לקיים ג"כ קידוש היום אלא על כרחך דלא שייך פרסומי ניסא בביתו על שלחנו ודוקא בשעת הסכנה מניחה על שלחנו שלא יעקור מצות חנוכה לגמרי וא"כ ממילא דאין להזכיר של חנוכה בברכת המזון כיון דלא הוי פרסומי ניסא כלל.

כנראה שמהר"ל מפראג ובעל ה"שפת אמת" נחלקו בשאלה זו. התוס' כתב שבזמן הזה שמדליקים בתוך הבית לא צריך להיזהר על זמן ההדלקה, ויכול להדליק לאחר שתכלה רגל מן השוק. מהר"ל מפראג הקשה מדוע בזמן הגמרא לאחר שתכלה רגל מן השוק, לא ידליק בתוך ביתו ויצא ידי חובה? בעל ה"שפת אמת" (בחידושיו למסכת שבת כא, ע"ב, על דברי התוס') השיב שכיון שיכל להדליק מקודם ולא הדליק, אין לו אפשרות להדליק יותר מאוחר. מבואר מדבריו שרק בשעת הסכנה יש אפשרות להדליק בתוך הבית, שלא בשעת הסכנה מדליק בחוץ בזמן משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק:

עוד הקשה המהר"ל עמ"ש התוס' דעכשיו דמדליק בפנים אין לחוש אם יעבור הזמן דכיון דגם בימיהם כמו בשעת הסכנה מדליקין בפנים א"כ כמו כן בעבר ולא הדליק הוי כשעת הסכנה הגם דיכולין לחלק דכיון שהי' יכול להדליק מקודם גרע כמו בק"ש אחר חצות לחכמים [לפי' הר"י בריש ברכות דגם בדיעבד אין קורין ע"ש] אך הוא כתב שזה דוחק אכן נראה ראי' ברורה לחילוק זה ממ"ש בגמרא לקמן (כ"ב ב) הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום ולמ"ד הדלקה ע"מ הטעם משום דהדלקה במקומה בעינן דוקא בחוץ ומבואר דאף בדיעבד אינו יוצא אם הדליקה בפנים אע"ג דבשעת הסכנה מדליק בפנים מ"מ בדליכא סכנה אינו יוצא אף דיעבד א"כ מוכרח החילוק הנ"ל:

כנראה שצריך לומר שמהר"ל מפראג הבין שגם שלא בשעת הסכנה יכול להדליק בפנים.

בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים תרעא, ח) כתב:

ונ"ל דאם יש לו חלון הסמוך לר"ה יניחנו בחלון דבזה ליכא חשש סכנה אם לא במקום דשכיחא הזיקא:

מבואר מדבריו שבמקום שאין סכנה, צריך להדליק דווקא באופן שיש פרסום הנס. לכן, בוודאי אם אפשר להדליק בפתח הבית מבחוץ צריך להדליק שם כדי לפרסם את הנס.

הרב יחיאל מיכל עפשטיין ("ערוך השלחן", אורח חיים תרעא, כד) פסק:

והנה עתה אין אנו מדליקין בחוץ ואף שאין סכנה אצלינו מ"מ כמעט הוא מהנמנעות מפני שבכל המדינות שלנו ימי חנוכה הם ימי סגריר גשם ושלג ורוחות חזקים וא"א להניחם בחוץ אם לא להסגירם בזכוכית וכולי האי לא אטרחוהו רבנן ועוד דבזה לא יהיה היכר למצוה כל כך וגם לא בכל המקומות יניחו לעשות כך ולכן כולנו מדליקין בבית.

צריך עיון, לפיו, מתי הדליקו בחוץ? הרי גם בארץ ישראל יש רוחות ואם לא ישימו את החנוכיה בזכוכית וכיוצ"ב, הנרות יכבו. נראה שגם לפי ערוך השלחן אם אפשר להדליק בחוץ, בוודאי יש עדיפות שידליק בחוץ.

אכן, כפי שהקשיתי על דבריו, מבואר בדברי שו"ת 'שאילת יעב"ץ' (חלק א, סימן קמט):

ושנסתפקת אם מותר להדליק נ"ח =נר חנכה= בפנס שי"ל דפנות של זכוכית. גם ע"ז כבר עמדתי בחיבורי. וכתבתי שנ"ל פשוט שמותר. אדרב' מסתברא דהכי עדיף טפי. וקרוב אני לומר כמעט חובה היא לתקן כלי כזה לנ"ח. כדי שיהא שמור מהרוח. דהא קיי"ל אם העמיד' במקום רוח וכבתה זקוק לה כמ"ש ז"ל ולזאת תמהתי מנעורי שהרי בימי חכמי התלמוד היו מניחין אותו על פתח החצר מבחוץ כמצותו. והרי הוא מגול' לאויר השמים במקום שהרוח שולט. ואי אפשר שידלוק כשיעור מצותו. אם לא בדרך אפשרי רחוק. והיאך יצאו בזה אם לא שהעמידו שומר רוח לא יגרע מצדיק עינו להשגיח עליו אם יכבה לחזור ולהדליקו. וזה ג"כ קשה מאד על כל אדם. על כן אני אומר שהמדליקו בפנסין מוקפין מחיצות זכות ואספקלריא המאיר' דרך דופנותיה. דשפיר מיקרי נאותין לאורו כה"ג.

בעוד אחרונים מבואר שיש להדליק בחוץ בתוך עששית (עיין "נימוקי אורח חיים", סימן תרעא; ספר "מאורי אור", חלק באר שבע, דף פא, סוף ע"ב).

מדברי ה"שולחן ערוך" (אורח חיים תרעא, ג) משמע שנקט כדעת הרמב"ם שרק בשעת הסכנה יכול להדליק מבפנים:

נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו; ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר; ואם היה דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים, מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים; ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה, מניחו על שלחנו ודיו…

אציין שנחלקו האחרונים האם גם בזמן הזה צריך להדליק בפתח ביתו מבחוץ, או יכול להדליק בתוך ביתו אפילו שאין סכנה:

בעל שו"ת "ישכיל עבדי" (חלק ז, או"ח, סימן מו) ציין שהגרי"ז מבריסק טען שבזמן הזה המדליק מבפנים הרי הוא כמברך ברכות לבטלה. בעל שו"ת "ישכיל עבדי" טען כנגדו, כיון שגם במדינת ישראל כיום לא בטוחים שמצב הבטחון יימשך בכל הזמנים, ולכן משאירים כמנהג הקודם להדליק נרות חנוכה בתוך הבית. ום כיון שבשאר תפוצות ישראל הפזורים בין האומות שייך הטעם להדליק בחוץ, לכן השאירו על המנהג הקודם.

גם הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (שו"ת "שבט הלוי", חלק ז, סימן פד) כתב שאין להרעיש על מה שלא נהגו בזמן הזה בירושלים להניח את הנרות מבחוץ, כיון שכבר פשט המנהג להדליק בבית הכנסת, ומתקיים פרסום הנס ברבים על ידי ההדלקה בבית הכנסת.

לא ברורה לי סברתו, שהרי כל אחד מצווה לפרסם את הנס, ולכן מה זה מועיל שמדליק בתוך בית הכנסת. אם כבר יותר נכון לטעון שכל אחד ידליק בתוך ביתו ולא נדליק בתוך בית הכנסת.

גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל ("חזון עובדיה", הלכות חנוכה, עמ' לח) נקט להלכה שלא מעכב בדיעבד להדליק על פתח ביתו מבחוץ.

 

2. לכתחילה יש להדליק בחוץ:

נראה לי, שגם לפי הראשונים והאחרונים שסברו שלא בשעת הסכנה יכול להדליק בפנים, בתוך הבית, סברו שלכתחילה יש להדליק בחוץ. הרי כך מדוייק בדברי בעל "העיטור" שהוזכרו, הוא כתב: "מי שיכול להניחה מבחוץ מניחה מבחוץ". וכן, נציין לדברי הראיב"ה (חלק ג, הלכות חנוכה, סימן תתמג):

פירוש בשעת הסכנה שגזרו על המצות, כדאמרינן בפרק כירה מהו לטלטלי שרגא דחנוכה מקמיה חברים בשבת וכו', והוא הדין סכנה אחריתי כגון אנו שאנו דרים בין הגוים ולהכי לא מדליק מבחוץ

משמע מדבריו שדווקא כיון שיש להם סכנה, אז לא מדליקים מבחוץ. אבל, אם אין סכנה בוודאי יש להדליק בחוץ.

ר' ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב ט, חלק א, דף סא, טור ב) כתב:

יש שנוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לחצר משום דשכיחי גוים וגנבי' ועו' שאין רגילין לקבוע מזוזה לפתח הפתוח לרשות הרבים משום גוים שיטלו אותה ויש מזוזה לפתח הפתוח לחצר ויהיה מזוזה לימין ונר חנוכה בשמאל.

משמע מדבריו שאם לא היה את הטעם שגונבים את המזוזות, היה מדליק בפתח הפתוח לרשות הרבים, דהיינו מבחוץ.

נראה לי, שגם כך מדוייק מדברי הברייתא, שבה  נאמר "ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו". משמע שרק בשעת הסכנה, לא נאמר "ומשעת הסכנה ואילך"[1].

דברים אלו נאמרו כנגד שיטתו של הרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל (שו"ת "דבר יהושע", חלק א, סימן מ) שחידש שבזמן הזה אסור להדליק בחוץ, כיון שלאחר שעקרו חז"ל הדין של הדלקה בחוץ מחמת הסכנה, אי אפשר לחזור ולהדליק בחוץ. גדולי הפוסקים האריכו להשיב על דבריו. עיין בדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל ("חזון עובדיה", הלכות חנוכה, עמ' לז-לח). וכן, הביא שם את דברי הרב מנחם כשר זצ"ל (שו"ת "דברי מנחם", חלק ד, סימן לו) שהעלה שבארץ ישראל בזמן הזה כל מי שיבכולתו יקנה עששית לנר חנוכה כדי לקיים פרסומי ניסא ולהדליק נרות חנוכה בחוץ.

הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (ספר "מקראי קודש", הלכות חנוכה, סימן יז) כתב שהמנהג בירושלים שמהדרין מדליקין מחוץ לפתח הבית בעששית של זכוכית סגורה שיש בה פתח בצד, ובשעה שמדליקין פותחים את הדלת שבעששית.

 

3. עיון במשמעות בשעת הסכנה:

הצגתי לעיל שהמשמעות של בשעת הסכנה היא רק בשעת הסכנה, הדברים מתבארים מתוך דברי הרמ"ה (מובאים ב"שיטה מקובצת", מסכת כתובות פח, ע"א):

וכתב הרמ"ה ומסתברא דמחייב שבועה כעין דאורייתא. ועוד כתב דהא דאמרינן דמן הסכנה ואילך לא תימא דוקא בשעת הסכנה אלא אפילו שלא בשעת הסכנה נמי דתחלה הוצרכו לעשות התקנה בשעת השמד ורצו שישאר לדורות דילמא גזרי שמדא ודייק הכי מלישנא דקאמר ומן הסכנה ואילך ולא קאמר ובשעת הסכנה ועוד האריך בפירושיו להביא ראיות מסוגית הגמרא והרציתי אותם לפני מורי הרב נר"ו ולא הודה לי. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:

נראה שרבינו יונה לא חלק על הרמ"ה לגבי ביאור משמעות המושג "בשעת הסכנה", אלא לגבי המושג "מן הסכנה ואילך". הוא הבין שלא כדברי הרמ"ה שהכוונה גם לאחר שעברה הסכנה. אלא, יכולים להסביר שהכוונה רק בשעת הסכנה [כבר הארכתי בביאור מושג "מן הסכנה ואילך" במאמר אחר, על חידושי למסכת כתובות לגבי יום נישואין של בתולה ואלמנה].

ברצוני להציג סוגיא נוספת שאולי אפשר ללמוד ממנה גם לסוגייתנו. מובא בסוגיא במסכת ראש השנה (לב, ע"ב):

משנה: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה – השני מתקיע, ובשעת הלל – הראשון מקרא את ההלל.

גמרא: מאי שנא שני מתקיע – משום דברב עם הדרת מלך, אי הכי הלל נמי נימא בשני משום דברוב עם הדרת מלך! אלא: מאי שנא הלל דבראשון – משום דזריזין מקדימין למצות, תקיעה נמי נעביד בראשון, משום דזריזין מקדימין למצות! – אמר רבי יוחנן: בשעת השמד שנו.

תוס' (שם, ד"ה בשעת גזרת וכו') הביא מדברי הירושלמי שביאר מה היתה הגזירה ומדוע תיקנו לתקוע במוסף:

לפירוש הירושלמי ניחא טפי דמפרש שם שדמו האויבים שנתאספו לתקוע תרועת מלחמה ועמדו עליהם והרגום ולכך תקנו תקיעות וברכות במוסף דכי חזו דקרו בקריאת שמע ומתפללין וקורין בתורה וחוזרין ומתפללין ותוקעין אמרי בנימוסייהו אינון עסקין כלו' בחוקיהם ובתורתם.

ונשאלת השאלה, מדוע לאחר שעבר שעת השמד לא חזרו לתקנה הקודמת ולא תקעו בשחרית? התוס' (שם) השיב על כך וכתב:

ואף על פי שבטלה גזרת המלכות לא עבדינן כדמעיקרא אף על גב דזריזין מקדימין למצות דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו.

דברים אלו דומים לדברי הרמ"ה שהוזכרו לעיל. אולם, מדברי מספר ראשונים משמע שיש ביאור אחר. הרא"ש (שם, פרק ד, סימן ד) כתב:

ומוקי לה בגמרא בשעת הצרה. אף על פי שהצרה בטלה גזירה במקומה עומדת עד שיבוא ב"ד ויבטל.

נראה מדבריו שהסיבה לאי החזרת התקנה, כיון שכבר תוקנה להתפלל במוסף וצריך בית דין אחר להחזיר את התקנה לקדמותה. אלא, עדיין, יש מקום לשאול על טעם זה, כיון שמדוע חכמים לא באו והחזירו את התקנה לקדמותה. מדוע חכמים לא ראו לנכון להחזיר לקדמותה? לכן, יש מקום לומר שצריך את דברי התוס' כדי להסביר מדוע לא החזירו את התקנה לקדמותה. אולם, בכלל צריך להבין איך חז"ל באו ותיקנו תקנה אחרת וביטלו את התקנה הקודמת? דהיינו, צריך שבית דין האחר יהיה גדול בחכמה ובמנין. אלא, יש לומר שהרא"ש לא סבר כדעת הרמב"ם (הלכות ממרים ב, א-ג) שהסביר שאפילו שבטל הטעם צריך בית דין אחר שגדול בחכמה ובמנין. הרא"ש סבר כדעת הראשונים האחרים שסברו שבמקרה שבטל הטעם, כל בית דין יכול לבטל את דברי הבית דין הקודם. אולם, יש מקום לדון שכאן אין ביטול הטעם, אלא יש רק סכנה. אבל, יש להסביר שבכלל בשעת הסכנה בטלה התקנה הקודמת. דהיינו, כיון שהוי שעת סכנה הם פטורים. חז"ל באו ותיקנו שיתקעו במוסף. אם כן, יש כאן תקנה חדשה. אולם, לפי הבנה זו, יש לומר שלאחר שעברה שעת הסכנה חוזרים בחזרה לתקנה הקודמת. דהיינו, התקנה לתקוע בשחרית. לכן, יש להסביר שהרא"ש אכן, הבין שיש כאן תקנה לתקוע במוסף וביטול הדין הקודם. עוד יש להסביר שמעולם לא היתה תקנה לתקוע בשחרית. יש דין דאורייתא לתקוע בראש השנה, ומדין זריזין מקדימים למצוות יש חיוב לתקוע בשחרית. באו חז"ל בשעת הסכנה ואמרו שאין לנהוג בתקיעת שופר דין זריזין, אלא דווקא יש לתקוע במוסף. לכן, יש כאן תקנת חכמים לתקוע במוסף. לאחר שעברה הסכנה, נשארה התקנה בעינה.

גם בעל "העיטור" (עשרת הדברות, עמ' 198) נקט בגישה זו של הרא"ש:

ואוקימנא בשעת השמד, ואחר השמד לא עמד בית דין ובטל, ועדיין השני מתקיע והראשון קורא את ההלל. ירושלמי בשני מקומות אעפ"י שהשמד בטל, גזירה במקומה עומדת, עד שיבוא בית דין ויבטל…

אם כן, למדים מכאן שאפילו שעברה הסכנה, נשארת התקנה בעינה. לפי זה, יש מקום לומר שכך הדבר בכל מקרה ומקרה שחכמים תיקנו תקנה במקרה של סכנה. לכן, יש אולי מקום להבנת דברי הראשונים שסברו שגם שלא בשעת הסכנה מותר להדליק בביתו. על אף שעברה הסכנה, בכל זאת, התקנה נשארת בעינה. ואולי יש מקום לדברי הרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל. דהיינו, יש מקום לדון מה היתה התקנה? האם היתה כאן תקנה שיש להדליק בפנים, או התקנה היתה שמותר להדליק בפנים. שאם נאמר שיש תקנת חיוב להדליק בפנים, יש לומר שעל אף שעברה הסכנה, בכל זאת, התקנה נשארת בעינה. וזאת משום שחוששים שיחזור הדבר לקלקולו. וכל עוד שלא בא בית דין וביטל את התקנה, התקנה נשארת בעינה. אם נאמר שלא היתה תקנת חיוב, אלא תקנת היתר. בוודאי כשעברה הסכנה יש להדליק בחוץ. ואולי הדבר תלוי באיזו סכנה מדובר. שאם נאמר שמדובר על סכנת מוות, יש לומר שמדובר על תקנת חיוב. דהיינו, היו פטורים מהדלקת נרות חנוכה משום הסכנה ובאו חז"ל ותיקנו תקנת חיוב להדליק את הנרות בתוך הבית. אבל, אם נאמר שמדובר על סכנה שיקחו את הנרות וכיוצ"ב, מדובר על תקנת היתר. לכן, כשעוברת הסכנה אין את ההיתר. בוודאי אין הכרח להבנה זו, כיון שאפשר לומר שעל אף שמדובר על תקנת חיוב, בכל זאת, תקנת החיוב היא דווקא בשעת הסכנה. דהיינו, חז"ל תיקנו שיש חיוב להדליק בפנים כשאי אפשר להדליק בחוץ. שגם הדלקה בפנים נחשבת הדלקה.

 

משמעות ההדלקה בתוך ביתו בשעת הסכנה

כבר במאמר אחר ("זמן הדלקת נרות חנוכה ושיעור הדלקת נרות חנוכה") דנתי בחקירה בגדר מצות הדלקת נרות חנוכה, האם המצוה היא לפרסם את הנס לאחרים, או שהמצוה היא לעצמו לזכור את הנס ולהודות עליו? עוד אפשר לומר שלכו"ע יש מצוה לפרסם את הנס לאחרים, והשאלה היא האם יש גם מצוה לפרסם את הנס לעצמו, לזכור את הנס ולהודות עליו.

בשאלה זו נעוצה דין הדלקת נרות בשעת הסכנה. אפשר להסביר את הטעם שמדליקים נרות חנוכה בשעת הסכנה בשני אופנים:

1. כיון שיש גם מצוה לפרסם את הנס לעצמו, ולכן לפחות יקיים מצוה זו.
2. זוהי תקנה מיוחדת, בגדר הציבי לך ציונים. דהיינו, כדי שלא ישתכח המצוה.

כנראה בשני ביאורים אלו נחלקו הראשונים לעיל. כלומר, יש להסביר שהראשונים שסברו שגם שלא בשעת הסכנה אפשר להדליק נרות חנוכה בתוך הבית, סברו שאין כאן תקנה מיוחדת, אלא שיש גם מצוה לפרסם את הנס לעצמו. ויכול להיות שסברו שעיקר המצוה הוא לפרסם את הנס לעצמו, ולכן יכול להדליק בתוך הבית. הראשונים שסברו שרק בשעת הסכנה יכול להדליק בתוך הבית סוברים שהתקנה להדליק בשעת הסכנה בתוך הבית היא תקנה מיוחדת, בגדר הציבי לך ציונים.

יש עוד מקום להסביר שהראשונים שסברו שאפשר להדליק בתוך הבית סברו שהמצוה היא לפרסם את הנס לאחרים, רק הם סברו שמועיל שיפרסם את הנס לבני ביתו, ולא צריך להדליק דווקא בפתח ביתו מבחוץ. ויש להסביר שבדבר זה נחלקו האחרונים אם יכול להדליק נרות חנוכה בתוך ביתו לאחר שבני הבית ישנים. שאם נאמר שהמצוה היא לפרסם את הנס לאחרים, לא יוכל להדליק לאחר שבני ביתו ישנים. אבל, אם נאמר שהמצוה היא לפרסם את הנס לעצמו, לזכור את הנס ולהודות עליו, הרי יוכל להדליק גם לאחר שבני ביתו ישנים.

[1] ראיתי שכך גם דקדק הרב עובדיה יוסף זצ"ל, "חזון עובדיה", הלכות חנוכה, עמ' לז.

 

להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/הדלקת-נרות-חנוכה-שלא-בשעת-הסכנה.doc

---