לאחרונה יש הבנה מסויימת שקנתה מקום אצל מספר אנשים, בין אצל אלו שאינם שומרי תורה ומצוות ובין אצל אלו ששומרי תורה ומצוות. ההבנה היא, שבעצם ההלכה היא כלי שניתן ביד הפוסק. כלומר, הפוסק יש לו גישה הלכתית יש לו אגנדה הלכתית ועל פיה מנתח את המקורות וקובע את ההלכה. בעצם לפי הבנה זו, ההלכה יכולה להיקבע בכל צורה, הכל תלוי ברצונו של הפוסק. הבנה זו היא חמורה ביותר והיא הרס הדת. לפי הבנה זו, אין כאן פסיקת הלכה לפי הסתכלות מהו רצון ה'. אלא, מדובר רק על פסיקות לפי רצון התלמיד חכם. לכל דבר אפשר למצוא לו פתרון והיתר, הכל תלוי אם ירצה בכך הפוסק.
הבנה זו נותנת להלכה משמעות כקודקס משפטי שפשוט צריך להסתדר עמו. אין כאן עקרונות ורעיונות שבאים לתקן ולהשפיע על האדם. עלינו להבין שיש חילוק עקרוני בין התורה ובין המשפט של אומות העולם. הדברים האלו התבארו בצורה נפלאה בדברי הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל ("הלכות מדינה", חלק א, מבוא שערים, אות ח, עמ' 23-24, שנת תשס"ז):
אך ההסכמה של הממשלה והאשור של המושל הם הנותנים לה חיים ומטילים אותה חובה על העם, ואם יבואו בני אדם להשתמש בטעמה ונימוקה של ההלכה לפרש על פיו סעיף מסעיפי ספר החקים, אז אם הפירוש אינו מתאים לפי חוקי הפירוש והביאור ההגיוניים, אפילו אם מחבר ספר-החוקים עצמו יאמר שכן היתה כוונתו, לא יועיל לתת כוח מחייב לפירוש זה, כי משעה שקיבל ספר זה הסכמת-הממשלה אינו תלוי כלל במחברו ובטעמו, ורק מה שאפשר לפרש בו על פי חוקי הפירוש שיהא מוכח מתוכו-מפירוש- המילות וקישור-הענינים וכדומה – זה יש לו תוקף וכוח, העיקר הוא כוונת הספר ולא כוונת מחברו, הטעם הנורמה ורוח המשפט אינם מחיבים.
המחשבה המוטעת שהוזכרה לעיל היא גורמת לפגיעה בסמכות החכמים. הרי לפי הבנתם חז"ל אינם שליחי ה', הם שליחי עצמם. וזהו יסוד הקראות, שבאו ואמרו שחז"ל המציאו ויצרו הלכות מעצמם. אנחנו צריכים להבין שהתלמידי חכמים מעיינים במקורות ומתוך כך מגיעים לפסיקת ההלכה. התלמידי חכמים מרכינים את ראשם ואת ליבם לדברי חז"ל ולדבר ה', ומתוך כך מגיעים לפסיקת ההלכה. אין נתינת פרשנות להלכה מתוך מחשבה ורצון של הפוסק.
מורנו הגדול, הרב משה פיינשטיין זצ"ל כתב באחת מתשובותיו כנגד אלו שפוסקים על פי דעות אישיות ודעות חיצוניות. הדברים נכתבו כנגד רבנים שערערו על פסיקתו ויצאו נגדו בצורה חריפה על היתרו בדין הזרעה מלאכותית. וכך כתב הרב פיינשטיין (שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ב, סימן יא):
אבל האמת שאין בדברים שכתבתי ושהוריתי שום דבר שיגרום ח"ו איזה חלול בטהרת וקדושת ישראל אלא תורת אמת מדברי רבותינו הראשונים, והערעור של כתר"ה על זה בא מהשקפות שבאים מידיעת דעות חיצוניות שמבלי משים משפיעים אף על גדולים בחכמה להבין מצות השי"ת בתוה"ק לפי אותן הדעות הנכזבות אשר מזה מתהפכים ח"ו האסור למותר והמותר לאסור וכמגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוא, שיש בזה קפידא גדולה אף בדברים שהוא להחמיר כידוע מהדברים שהצדוקים מחמירים שעשו כמה תקנות להוציא מלבן. ואני ב"ה שאיני לא מהם ולא מהמונם וכל השקפתי הוא רק מידיעת התורה בלי שום תערובות מידיעות חיצוניות, שמשפטיה אמת בין שהוא להחמיר בין שהוא להקל. ואין הטעמים מהשקפות חיצוניות וסברות בדויות מהלב כלום אף אם להחמיר ולדמיון שהוא ליותר טהרה וקדושה.
דעת הרב פיינשטיין היתה דעת תורה, ועל פי דעת התורה הוא פסק את דבריו. עוד מסופר על הרב משה פיינשטיין זצ"ל ("מאן מלכי רבנן", שו"ת "אגרות משה", כרך ח, עמ' 31):
כאשר היה כותב תשובות לברר עניין חדש מיסודו, לא היה מחליט מראש על המסקנא שאליה הדברים יוליכו. אף שהיו לו מחשבות ראשונות לאן הדברים נוטים, השתדל תמיד לכבוש מחשבות אלה ולברר את האמת. הוא היה אומר שאסור לפסוק הלכה על פי השקפה קבועה מראש בעניין כל שהוא. הפוסק הלכה על פי השקפתו, כך שמראש אפשר לדעת מה יפסוק, היה נחשב אצלו כנוטל שוחד להטות דין. הוא גם לא הסתכל בתשובות שכתב בעצמו כאשר הגיעה שאלה שהתשובה לה יכלה להתבסס על תשובות אלה. כך עשה מאות רבות של שעות בבירורי הלכות שכבר נתבררו אצלו בעבר. ולשואלים אותו, שתמהו על הזמן שלכאורה יצא לריק, ענה שחובה לחשוב על כל עניין הבא למעשה מחדש, ואם המסקנא הקודמת היתה אמת יגיע לאמת הזאת שוב. רק לפני שהיה מסיים לכתוב תשובה חדשה היה בודק בתשובות שכתב אם לא החסיר איזו נקודה.
לאחרונה יש ספרים רבים שנכתבים על גישתם ההלכתית של פוסקים מסויימים וגם פועלים באותה צורה. הם מייצרים הבנה שלרב הפוסק היתה לו דעה מסויימת שכך יש לפעול ומתוך כך הוא פסק הלכות בצורה מסויימת. כגון, יש שהסבירו שה"חזון איש" סבר שיש צורך להקים את עולם התורה, ויש צורך להקים חברת מופת ישיבתית שבראש מעייניה ריבוי וגידול תלמידי חכמים באמצעות הצבת דרך חיים אידאליסטית של מצויינות דתית והחמרה הלכתית. משום כך ה"חזון איש" דחה את ההיתר מכירה וגם החמיר בענייני "שיעורים". נראה לי, שיש כאן טעות יסודית, ובוודאי דבר ה' הנחה את ה"חזון איש". ה"חזון איש" סבר שהנכון להלכה הוא ה"שיעורים" כפי שהוא פסק להלכה. הפסיקה ההלכתית שלו ניתנה לכל עם ישראל כיון שהוא סבר שכך יש לנהוג. דחיית היתר המכירה נבעה מתוך מחשבה שהיתר המכירה אינו צודק מבחינה הלכתית.
מתוך כך נבין שעלינו לפסוק על פי עיון אמיתי בדבר ה' בתורה, בדברי חז"ל ובדברי הראשונים ורק מתוך כך נגיע לפסיקה אמיתית. לא נפסוק על פי רצוננו, הפסיקה תהיה על פי התבוננות והסתכלות מהו רצון ה'.