דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב

מבוא

מובא בגמרא במסכת גיטין (ס, ע"ב):

ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה בשבת מאי טעמא דלא ניתן ליכתב מר בר רב אשי אמר לטלטולי נמי אסור מ"ט דהא לא חזי למיקרי ביה ולא היא שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה דר' יוחנן ור"ש בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא והא לא ניתן ליכתב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך הכי נמי כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך…  א"ר אלעזר תורה רוב בכתב ומיעוט על פה שנאמר 'אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו' ור' יוחנן אמר רוב על פה ומיעוט בכתב שנאמר 'כי על פי הדברים האלה' ואידך נמי הכתיב 'אכתוב לו רובי תורתי' ההוא אתמוהי קא מתמה אכתוב לו רובי תורתי הלא כמו זר נחשבו ואידך נמי הכתיב 'כי על פי הדברים האלה' ההוא משום דתקיפי למיגמרינהו דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דעל פי הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב דבי רבי ישמעאל תנא 'אלה' אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל':

נציג מספר שאלות על סוגיית הגמרא:

1. צריך עיון, מה גדר האיסור דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב? האִם מדובר באיסור דאורייתא, או רק באיסור דרבנן? מצד אחד בכל הסוגיא מוזכר ברובו ר' יוחנן ובני דורו. היחיד שמוזכר שאינו מדורו של ר' יוחנן, זה הבית מדרש של ר' ישמעאל, ובאמת לא מוזכרת אישיות. לכן, נראה שיש כאן איסור דרבנן שהוסדר בזמן ר' יוחנן. מאידך, מכך שהגמרא אמרה שרק הותר ספר אגדתא משום 'עת לעשות וכו' ', נראה שמדובר באיסור דאורייתא, אם זה היה רק איסור דרבנן, לא נראה שצריך 'עת לעשות וכו' ', פשוט הם אמרו והם אמרו.
2. צריך עיון, מה סיבת איסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, וכן דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב? נראה לי, שמכך שר' יהודה בר נחמני דרש את שני האיסורים ביחד, ודרשם מאותו פסוק, יש ללמוד ששני האיסורים קשורים זה בזה, והם  אסורים מאותה סיבה. אבל, מדברי בית מדרש של ר' ישמעאל יש ללמוד שהאיסורים אינם קשורים זה בזה. שהרי הוא דרש רק את האיסור של דברים שבעל פה. אולם, אולי אפשר לומר שגם הוא למד שיש את שני האיסורים. הרי הוא למד מכך שכתוב "דברים האלה", שצריך לכתוב תורה שבכתב, ודוקא לכותבו, אבל אסור לאומרו בעל פה. מצד שני מדייקים מכך שדוקא תורה שבכתב יש לכותבו, אבל תורה שבעל פה אסור לכותבו.

יש סוגיא נוספת שגם בה מובא איסור זה, היא סוגיא במסכת תמורה (יד, ע"ב):

ואי הוה ליה איגרתא, מי אפשר למישלחא? והא אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כותבי הלכות כשורף התורה, והלמד מהן – אינו נוטל שכר. דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל: כתוב אחד אומר 'כתוב לך את הדברים האלה', וכתוב אחד אומר 'כי על פי הדברים האלה', לומר לך דברים שעל פה – אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב – אי אתה רשאי לאומרן על פה. ותנא דבי רבי ישמעאל: 'כתוב לך את הדברים האלה' – אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות! אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני; דהא רבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל.

 

הטעם לאיסור כתיבת דברים שבעל פה

1. להכיר שהתורה שלנו:

מובא במדרש תנחומא (פרשת כי תשא, סימן לד):

'ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה'. זה שאמר הכתוב, 'אכתב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו' (הושע ח יב). אמר רבי יהודה בר שלום, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'כתב לך', בקש משה שתהא המשנה בכתב. ולפי שצפה הקדוש ברוך הוא, שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יונית, והם אומרים אנו ישראל, ועד עכשיו המאזנים מעויין, (ס"א מצויין) אמר להם הקדוש ברוך הוא לאומות, אתם אומרים שאתם בני, איני יודע, אלא מי שמסטורין שלי אצלו, הם בני. ואיזו היא? זו המשנה שנתנה על פה, והכל ממך לדרוש. אמר רבי יהודה בר שלום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מה את מבקש, שתהא המשנה בכתב. ומה בין ישראל לאומות. שנאמר, 'אכתב לו רובי תורתי'. ואם כן, 'כמו זר נחשבו'. אלא תן להם מקרא בכתב, ומשנה על פה. 'כתב לך את הדברים', הרי מקרא. 'כי על פי הדברים האלה', הרי משנה על פה. דבר אחר, 'כתב לך'. מכאן אמרו, המתרגם לקורא בתורה, אסור לו להסתכל בתורה ולתרגם. והקורא בתורה, אסור לו ליתן עיניו חוץ מן התורה, שלא נתנה התורה אלא בכתב. שנאמר, 'וכתבתי על הלוחות את הדברים'. אסור למתרגם לעיין בתורה ולתרגם, שנאמר, 'כתב לך את הדברים', הרי המקרא. 'כי על פי הדברים', תרגום שנתן על פה. אמר רבי יהודה בר שלום, 'כתב לך וגו', כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'. על ידי מה אני כורת עמך ברית. על ידי 'כתב לך', ועל ידי על פה. אם קיימת שבכתב בכתב ואת שבעל פה על פה, כאלו 'עמך כרתי ברית'. ואם שנית, לא כרתי עמך ברית:

ר' יהודה בר שלום, בדרשה הראשונה, דרש שמשה חשב שצריך שכל התורה תהיה בכתב, על כך הקב"ה אמר שצריך שתהיה תורה שבעל פה ותורה שבכתב, וזאת כדי להבדיל בין בני ישראל לאומות.

צריך להבין מה המשמעות שיש בכך הבדלה בין האומות ובין ישראל? נראה שכוונת הדברים היא, שכדי שאומות העולם לא יכלו לומר שהתורה שלהן, והן העם הנבחר כמו שהנצרות באה ואמרה שהיא הדת הנבחרת. לשם כך לא ניתנה תורה שבעל פה בכתב, ואין להם את היכולת לפרש את הכתובים. תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה היא כמו ספר חתום. פסוקים ומצוות רבים אי אפשר לפרשם בלי תורה שבעל פה. לכן, כשעם ישראל יש לו את התורה שבעל פה, יש לו הוכחה שהוא העם הנבחר. התורה שבכתב ניתנה לו.

דברים האלו מובאים בדברי בעל ה'סמ"ג' (בהקדמתו לספרו ה'סמ"ג'):

ועל כי התורה רבה ועצומה מאד אשר הכתב לא יכילנה כמה שאמר דוד "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד", וכן ישעיה "אמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", לכך כתב הקב"ה זכרון המצות בקוצר בתורה שבכתב ופתרונם ודקדוקיהם בתורה שבעל פה. ועוד טעם אחר בפרקי דר' אליעזר מפני שראה הקב"ה שעתידין אומות העולם לכתוב עשרים וארבע ספרים שיש בספר תורה נביאים וכתובים ולהפכם לרעה ולמינות, מסרה סמנין למשה בעל פה.

כעין הבנה זו, אבל קצת בשוני מבואר בדברי הרב יהושע ולק כץ זצ"ל[1] שהסביר משום שלא ישנו המינים את תורה שבעל פה למינות:

ונצטוה משה מסיני ללמד כל אלו לישראל על פה ולא בכתב… רק יחידים היו כותבין לנפשם ראשי פרקים והיו קוראין אותו מגילת סתרים. וכתבו הקדמונים הטעם כדי שלא ישנו המינים תורה שבע"פ למינות כמו שעשו לתורה שבכתב וכמ"ש [הושע ח', י"ב] "אכתוב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו".

 

2. שלא יבואו לעוות את התורה:

מובא במדרש תנחומא (פרשת כי תשא, סימן לה):

דבר אחר, 'כתב לך'. זה שאמר הכתוב, 'יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך' (משלי ה יז), מהו? כשעשו אותו מעשה, נתפלל משה עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. אמר לו משה, רבוני, החזיר להם את התורה. אמר דוד, 'השיבה לי ששון ישעך' (תהל' נא יד). אמר לו הקדוש ברוך הוא, היאך אני מחזיר להם. אתמול אמרו בסיני 'כל אשר דבר ה' נעשה' (שמו' כד ז), ובמקום שתקנו בו קלקלו, שנאמר, 'יעשו עגל בחרב' (תהלי' קו יט). אחר כל ניסים ונפלאות שעשיתי להם במצרים ועל הים וראו כבודי בסיני שירדו כמה רבבות מלאכים וקשרו להם עטרות, שנאמר, 'ועטרת תפארת בראשך' (יחז' טז יב), ואחר כך עשו עגל בחורב, לשעה קלה שכחוני. ולא עוד, אלא במדבר אני הולך לפניהם מיטטור, 'וה' הולך לפניהם יומם' (שמו' יג כא), משפיל להם את הגבוהים, ומגביה את העמקים, והמטרתי להם לחם מן השמים, והים מעלה להם שלוים, שנאמר, 'ויגז שלוים מן הים' (במד' יא לא), לא חסרו דבר, ואחר כל זאת עשו עגל, איני מחזיר את הלוחות לעובדי עבודה זרה. כיון שהטריח הרבה. אמר לו, 'כתב לך', לך אני נותנה, שנאמר, 'יהיו לך לבדך ואין לזרים ולעובדי עבודה זרה אתך' (משלי ה יז). ומתוך עין טובה שהיה בו במשה, נתנה לישראל. ולפיכך נכתבה על שמו, שנאמר, 'זכרו תורת משה עבדי' (מלאכי ג כב).

המדרש מלמדנו שאחר חטא העגל הקב"ה לא רצה לתת את התורה לבני ישראל, הקב"ה נתן את התורה למשה ומתוך עין טובה נתנה לישראל.

יש לעלות מספר שאלות על מדרש זה:

1. מה המשמעות שניתנה התורה למשה, מה יעשה משה לבדו עם התורה? הרי מדובר שהקב"ה סלח לבני ישראל, והוא לא דחה אותם.
2. מה המשמעות בכך שמשה מתוך עין טובה נתנה לבני ישראל, אם התורה ניתנה למשה? אם הקב"ה לא רוצה ליתנה לבני ישראל, אז מה יועיל שמשה יתן את התורה לבני ישראל? כמו שבני ישראל יחליטו לתת את התורה לגוים, וכי יש לזה משמעות?

נראה שיש להסביר שכוונת הדברים היא, שהקב"ה לא מוכן לתת את התורה בצורה שכל אחד יסביר את התורה כפי דעתו. אלא, התורה תלויה בדעת חכמים. זו הכוונה שהתורה נמסרה למשה. דהיינו, היא נמסרה לחכמים. לאחר נתינת הלוחות התגלה שאי אפשר למסור את התורה לעַם ישראל בצורה שהם יפרשו את התורה, כיון שיש חשש שכל אחד יפרש את התורה כפי רצונו ויבואו לידי טעויות.

כהמשך להבנה זו נציין לדברי מדרש שמות רבה (פרשת כי תשא, פרשה מו):

'ויאמר ה' אל משה פסל לך' הה"ד (איוב יא) 'ויגד לך תעלומות חכמה' אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה 'לך רד כי שחת עמך' היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל אמר אם איני רואה איני מאמין שנאמר (שמות לב) 'ויהי כאשר קרב משה אל המחנה' שלא שברן עד שראה בעיניו. אי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו 'כי שחת עמך' אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה. ד"א שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן שנאמר (דברים ט) 'וארא והנה חטאתם לה' א-להיכם' ראה משה שחטאו ושבר את הלוחות. משל לשר שנטל אשה וכתב לה כתובה ונתנה ביד השושבין לאחר ימים יצא עליה שם רע מה עשה השושבין קרע את הכתובה אמר מוטב שתהא נדונית כפנויה ולא כאשת איש כך עשה משה אמר אם אין אני משבר את הלוחות אין לישראל עמידה שנאמר (שמות כב) 'זובח לאלהים יחרם' מה עשה שברם אמר לו להקב"ה לא היו יודעין מה היו כתוב בהם. ד"א 'וארא והנה חטאתם לה' א-להיכם' ראה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם מוחל אתה להם אף לי מחול שנאמר (שם לה) 'ועתה אם תשא חטאתם' כן לחטאתי מחול ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי אלא 'מחני נא מספרך אשר כתבת'. א"ר אחא לא זז משם עד שפנה חטייה שלהם שנאמר 'ויפן וירד משה' כיון שפנה חטייה שלהם אמר משה הרי היה לישראל מי שיבקש עליהם אני מי יבקש עלי התחיל מצטער על שבור הלוחות ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות הה"ד (איוב יא) 'ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה' ולא עוד אלא שאתה מבושר שמחלתי לך על חטייה שלך שנאמר (שם) 'ודע כי ישה לך א-לוה מעונך':

יש לעלות מספר שאלות על מדרש זה:

1. המדרש בתחילתו הביא את הפסוק "ויגד לך תעלומות חכמה וכו' ", בקשר להסבר הפסוק "פסל לך וכו' ", ולא מובן הקשר בין שני הפסוקים.
2. בדרשה הראשונה אין התייחסות לפסוק "ויגד לך תעלומות חכמה וכו' ". רק בסוף מובאת התייחסות לפסוק זה.
3. מה המשמעות שבעשרת הדברות הראשונות לא היו הלכות, מדרש ואגדות? לכאורה, משמע שהיו לנו רק עשרת הדברות.
4. מה הקשר בין הפסוק באיוב לעניין זה שבלוחות השניים אני נותן לך הלכות וכו'? בפסוק מדובר שצופר הנעמתי מוכיח את איוב, ואומר לו שהוא אינו צדיק כמו שהוא חושב. איוב חושב שהוא צדיק, אבל באמת הקב"ה אם היה מדבר עמו היה מגלה לו שהוא לא צדיק.

אלו הפסוקים באיוב[2]:

וַיַּעַן צפַר הַנַּעֲמָתִי וַיּאמַר: הֲרב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה וְאִם-אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק: בַּדֶּיךָ מְתִים יַחֲרִישׁוּ וַתִּלְעַג וְאֵין מַכְלִם: וַתּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ: וְאוּלָם מִי-יִתֵּן א-לוה דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ: וְיַגֶּד-לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי-כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה וְדַע כִּי-יַשֶּׁה לְךָ  דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ:  הַחֵקֶר א-לוה תִּמְצָא אִם עַד-תַּכְלִית שקי תמצא:

רש"י (שם) כתב:

תעלומות חכמה. ותדע כי כפלים לתושיה יש לתורה שלא קיימת, כי השורש ישה כמו (דברים כד) כי תשה ברעך כלומר הרבה יש לו עוד חוב עליך בדברי עוניך: החקר אלוק תמצא. שאתה סבור שקיימת הכל:

נראה לי, שאפשר להסביר את דברי המדרש על פי המבואר לעיל. כלומר, הקב"ה בתחילה התכוון שכל התורה תהיה בכתב, גם תורה שבעל פה. לא היתה כוונה שתהיה תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אלא, בעקבות חטא העגל, נוצרו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. שלאחר חטא העגל נלמד שאי אפשר לסמוך על עַם ישראל שהם יפרשו את התורה שבכתב, והתורה נמסרת לידם של התלמידי חכמים. לכן, מובן שבתחילה בלוחות הברית לא היו כתובים הלכות וכו'. כוונת הדברים שהם היו כתובים בפני עצמם. אבל, לאחר חטא העגל ויש תורה שבעל פה, הרי ההלכות שנלמדות מעשרת הדברות אינן נכתבות בפני עצמן, אלא הן כביכול כתובות בעשרת הדברות. הרי התלמידי חכמים הם דורשים את הכתוב בעשרת הדברות. וזו כוונת הדברים שהקב"ה אמר למשה "פסל לך", עשרת הדברות תלויים ב"לך", בתלמידי חכמים. רק בזכות התלמידי חכמים נמסרות לוחות הברית פעם נוספת. דברים אלו קשורים עִם איוב. לאיוב יש תורה שבכתב אין לו תורה שבעל פה, לכן הוא חושב שהוא עושה את רצון ה'. אבל, כיון שאין לו את התלמידי חכמים, הוא מפרש את התורה לא כפי רצון ה' וכפי דעת ה'. כוונותיו רצויות, אבל, מעשיו אינם רצויים.

אוסיף כאן נקודה ואבאר מדוע דווקא בזמן חטא העגל התגלה שצריך למסור את התורה בעל פה, ואי אפשר שהתורה תימסר בכתב. דקדוק בפסוק יעורר קושי "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת עַם ישראל". הרי היה צריך להיות כתוב "כי על פיהם כרתי אתך ברית וכו' ". המילים "הדברים האלה" הן מיותרות. לכן, הגמרא דרשה מייתור הלשון שיש כאן שני עניינים. יש שני "הדברים האלה", אין "הדברים האלה" השניים שווים ל"דברים האלה" הראשוניים.

יש שני "האלה" שבאים כנגד "אלה אלהיך ישראל", כדי לתקן את חטא העגל צריך שני "האלה", "אלה" של תורה שבכתב ו"אלה" של תורה שבעל פה. כפי שהתבאר לעיל מסירת תורה שבעל פה באה כדי למנוע את פרשנות התורה שלא כהלכה. הקב"ה נתן את התורה בכתב עם התורה שבעל פה, שהיא מסורה בידי חכמי ישראל. נראה שזוהי משמעות ארון הקודש עם הכפורת והכרובים. ארון הקודש הוא התורה שבכתב, עליו מונחת הכפורת והכרובים להגנה על התורה הקדושה. הכרובים שומרים שלא יפרשו את התורה בפנים חדשות שאינם פני התורה. ובוודאי שיש בכך גם רמז לגן עדן לאחר חטא עץ הדעת, שנאמר (בראשית ג, כד): "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים". הכרובים שומרים על עץ החיים, הכרובים שומרים על התורה.

והלוא בוודאי מוסרי התורה, הרבנים, הם הכרובים, וכפי שנאמר במלאכי (ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צ-באות הוא". רק רב שהוא מלאך ה' צ-באות, ראוי לשמוע את דברי תורתו. רק הוא ראוי לשמור על התורה שבכתב. הקב"ה מסר למלאכים אלו לשמור את התורה.

אלא, עדיין, נשאלת השאלה מה הקשר בין חטא העגל ובין שמירת התורה? על כך נשיב ונביא ממדרש שמות רבה (פרשת כי תשא, סוף פרשה מז):

אמר משה לפני הקב"ה למה אתה כועס עליהם לא שעשו עבודת כוכבים לא צויתם אמר לו הקב"ה בדיבור שני לא אמרתי 'לא יהיה לך' אמר לפניו לא צוית אותם לי צוית שמא אמרת להם לא יהיה לכם לי צוית אם עשיתי עבודת כוכבים מחני נא מספרך כשראה הקב"ה שנתן נפשו עליהם אמר בשבילך אני נותן להם את התורה שנאמר 'כתב לך את הדברים האלה'.

נראה שבמדרש הזה יש רמז לתוצאות המרות שיכולות לבוא מתוך כתיבת תורה שבעל פה. הרי בני ישראל שמעו מפי הקב"ה רק שתי דיברות, ובדיוק בשתי דיברות אלו הם חטאו – חטאו בחטא עבודה זרה. והטעות נבעה מתוך, כביכול, חוסר הבנה. הרי הקב"ה אמר "לא יהיה לך אלהים אחרים". הוא דיבר בלשון יחיד, ולכן בני ישראל הבינו שהציווי למשה ולא לבני ישראל.

בוודאי שפשט דברי הקב"ה אינם מתפרשים כך, אולם כשרוצים ומתאווים לדבר כל שהוא, אז יגיעו להבנות שאינן כאמיתה של תורה. הקב"ה הבין שאי אפשר למסור לעם ישראל את כל התורה כתובה, צריך שיהיו שומרים על התורה שידריכו את בני ישראל כראוי שלא יסלפו את דברי התורה.

יש להוסיף שבאותו מדרש בהמשכו מובא:

ד"א 'כתב לך', התחילו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה אני הוא שכתבתי ונתתי לכם, אמר להם הקדוש ברוך הוא ח"ו שמשה עושה את הדבר הזה ואפילו עושה נאמן הוא שנאמר (במדבר יב) 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא'.

מדרש זה קשור עם האמור לעיל, כיון שיסוד הדבר הוא שאפשר למסור את התורה למשה, כיון שאפשר לסמוך עליו שלא ישנה מהכתוב. דהיינו, התורה נמסרה על דעת שהתלמידי חכמים, היראי שמים, יעבירו את התורה הלאה. הם יפרשו את התורה כדעת ה', ולא כדעת עצמם.

הדברים גם מתבארים מהמדרש השני בפרשת כי תשא (שמות רבה, פרשה מ, אות א), ובכך מתקשר התחילה עם הסוף:

אמר ר' הושעיא כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגליא שלו אינו נגר למה שקפליות של תורה ביראת חטא שנאמר (ישעיה לג) 'יראת ה' היא אוצרו', א"ר יוחנן כל מי שיודע תורה ואינו עושה מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו לכך נאמר (איוב כח) 'ויאמר לאדם הן יראת ה' וגו' ', א"ר חייא בר אבא מהו 'הן יראת ה' וגו' ' אמר האלהים אם היו לך מעשים טובים אני נותן לך שכר ומה שכר תורה שנאמר 'ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה', ואם סרת מן הרע אני מעמיד ממך בני אדם שמבינים בתורה, מהיכן אתה למד מיוכבד ומרים בעת שיראו מהאלהים כדכתיב (שמות א) 'ותיראן המילדות את האלהים', א"ר ברכיה בשם ר' חייא בר אבא שכר היראה תורה, שמיוכבד העמיד הקדוש ברוך הוא את משה וזכה שתכתב התורה על שמו שנאמר (מלאכי ג) 'זכרו תורת משה' עבדי וכתיב (דברים לג) 'תורה צוה לנו משה', מרים על ידי שסרה מן הרע ומן החטא העמיד ממנה הקדוש ברוך בצלאל וזכה לחכמה ולבינה, הה"ד 'ראה קראתי בשם בצלאל' וכתיב 'ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת'.

ממדרש זה למדים שכדי להיות תלמיד חכם לא מספיק לדעת, צריך את היראת שמים. אם לאדם אין יראת שמים, הוא יכול לעוות את התורה. לכן, נצרכת היראת שמים כדי לבאר את דברי התורה כרצון ה', ולא כרצון עצמו. התורה יכולה להיות סם חיים, ויכולה להיות סם המוות.

הבנה זו אפשר למצוא בדברי מספר ראשונים. הריטב"א (בחידושיו מסכת גיטין ס, ע"ב) הביא בשם רבו שהטעם לאיסור דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב הוא, משום שכשהדברים ניתנים בעל פה, אפשר למוסרם בדקדוק. כשדברים נכתבים, אין צורך ללכת לרב, ואז הדברים אינם מובנים בצורה הנכונה:

… הדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב משום דכשאינם כתובין כל א' וא' מוסרו זה לזה בדקדוק אבל אם נכתב יוצא ללמוד אותם מתוך הכתב כונת אמרן ומיהו עכשיו כותבין משום עת לה':

הר"ן (מסכת מגילה יד, ע"א-בדפי הרי"ף, ד"ה ירושלמי וכו') כתב כדברי הריטב"א:

וכן דברים שבע"פ הם פירוש לדברים שבכתב וכשאין נאמרים אלא בעל פה אי אפשר לעמוד עליהן אלא מפי מלמד שיפרש לו הפירוש יפה ואלו היה נכתב איפשר שיסתפק בו שלא יבין הלשון…

גם ר' יוסף אלבו (ספר "העיקרים", מאמר שלישי, פרק כג) הלך בדרך זו:

… ומאשר כל דבר הנכתב מאיזה מין שיהיה כבר אפשר שיובן בשתי הבנות מתחלפות עד שאפשר שתהיה ההבנה האחת מסכמת לכונת האומר והשנית מתחלפת לה מכל וכל, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל באגרת תחית המתים כי "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" העברים יבינו ממנו האחדות הגמורה ואחרים יפרשו אותו על כונה אחרת, בעבור זה היה מחוייב כדי שתהיה תורת השם יתברך תמימה ותובן על הכונה הראויה שבתת השם יתברך אותה אל משה בכתב יפרש אותה לו על הכונה הראויה, וכן משה ליהושע וכן יהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכן דור אחר דור כדי שלא יפול שום ספק בהבנת הכתב כפי מה שראוי. והפירוש הזה מהתורה שבכתב שמסר משה ליהושע ויהושע לבאים אחריו הוא שקראו תורה שבעל פה לפי שאי אפשר שיבא הפירוש הזה בכתב כי בכתב ההוא יפול גם כן הספק שאמרנו שיפול במכתב הראשון ויצטרך פירוש לפירוש וכן לבלתי תכלית, כמו שקרה לחבור המשניות שהוא פירוש תורה שבכתב שנפל בו מן הספק והמבוכה עד שהוצרך לפירוש אחר והוא חבור הגמרא שעשה רב אשי לפרש המשניות וכן הגמרא שהוא פירוש המשניות הוצרך לפירוש ג"כ ורבו עליו הפירשוים וחלוקי הסברות, וכן על הפירושים ג"כ… ועל זה הוא שארז"ל לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, וזה לפי שאין מציאות להבנת תורה שבכתב אלא עם תורה שבע"פ…

כך גם מבואר בדברי ר' ישועה בן יוסף הלוי זצ"ל[3]:

אמר רבי יוחנן לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי וגו'. דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל כתיב כתוב לך את הדברים וכתיב כי על פי הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם בכתב. והטעם משום דדברים שבכתב איכא מילי טובא דמידרשי מתוך הכתב כגון חסרות ויתרות וקרי ולא כתיב ודכוותייהו ואי אמרת להו על פה בצרי להו. ודברים שבעל פה פירוש לדברים שבכתב הן וכשאינן נאמרין אלא בעל פה אי אפשר לעמוד עליהן אלא מפי מלמד שיבאר לו הפירוש ואילו היה נכתב בספר ובדיו אפשר לספק בו שלא יבין הדבר על בוריו.

גם מוצאים הסבר זה בדברי הרב יהושע ולק כץ זצ"ל[4]. הוא הסביר שיש יותר שיבושים, ומחלוקות כשהדברים כתובים, שאז יש ריבוי פירושים, כשהדברים נאמרים בעל פה יש פחות מחלוקות ופחות טעויות. הרב אומר בדיוק מה כוונתו:

ואני אומר שגם מהאי טעמא לא רצה הש"י שיכתבו תורה שבע"פ מפני שהדבר שנכתב לפנינו ישתנו בו הפירושים שעליו כמו שהוא בשמעתין פרק לולב הגוזל שאנו עוסקין בו היום דאיתא שם בגמ' [סוכה ל"ח.] שיוליך ויביא הלולב ויעלה ויוריד אותו. ותני עלה בירושלמי [סוכה פרק ג', הל' ח'] שיעשה שלשה נענועים על כל דבר ודבר. והביאו הרי"ף [י"ח:] והראֻ"ש [סי' כ"ו] ויש בזה כמה שיטות ופירושים לא ראי זה כראי זה שיטת הרי"ץ גיאות וסייעתו ושיטת הרי"ף. ובשיטת הרי"ף יש בו ג' פירושים הא' פירוש הרא"ש והב' פירוש הרמב"ם והר"ן והג' פירוש הרמב"ן. ובדבריהם חולקים הגאונים ר"א מפראג ומור"ם ומורש"ל ז"ל וגם דבריהן סתומים בכוונתם ע"פ הסוגיא דגמ'… ואם זה הוא בהלכה זו הקלה קל וחומר בשיטות וסוגיות ועניינים החמורים. ואילו לא נכתבה אלא נמסרה ההלכה עם פירושיה מחכם לחכם פה אל פה לא היה בו מחלוקת ולא היינו צריכין לכלות ימינו במבוכה ופירוש ההלכה והיינו עוסקים באותן שעות בלימוד אחר.

כהמשך להסברים אלו נציין לדברי רמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק א, פרק עא). הוא הסביר שכתיבת הדברים גורמת מחלוקות ומיני פירושים שונים כל אחד נותן הסבר לדברים הכתובים, וזאת משום שהדברים לא מספיק ברורים כשהם כתובים. כל זמן שלא נכתב, אז הפירוש ניתן רק לבית דין הגדול ובכך לא היו מחלוקות ופירושים שונים:

וכבר ידעת כי אפי' תורה שבע"פ המקובלת לא היתה כתובה לפנים, כפי הצווי המפורסם באומה דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, והרי זו היא תכלית החכמה בתורה, לפי שהיתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר רבוי הסברות והסתעפות השטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שיתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כתות ונבוכים במעשה, אלא נמסר הדבר בכל זה לבי"ד הגדול… ואם במשפטי ההלכה חשו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם מחמת מה שיארע בסופו של דבר מן ההפסד…

הרב יוסף קאפח זצ"ל[5] העיר הערה מעניינת על הדיוקים שמדייקים האחרונים:

כל זה מדבר רבנו בימיו שעדיין לא התרחקו הרבה מסוגית התלמוד ודרכי חשיבתו, כל שכן בימינו שכל בעל תשובה מדייק דיוקי דיוקין מדברי אחרוני אחרונים שכל בסיסו אינו אלא דיוקים אוירים מדברי אחרון שלפניהם עד שבמקרים מסויימים כשאדם מתבונן בהם רע עליו המעשה עד כמה רחוקים ומופלגים הם מן הגמרא ורוחה.

 

3. חזרה שוב ושוב על התורה:

המהרש"א ("חידושי אגדות", מסכת גיטין ס, ע"ב) נתן ביאור אחר לאיסור כתיבת דברים שבעל פה. לפיו, טעם האיסור היה כדי שכל אחד יחזור שוב ושוב על תלמודו. החזרה שוב ושוב יביא אותו לידי עשיה, שעל ידי כך תמיד יזכור את הנלמד. אך, כל זה היה רק בדורות הראשונים שהיה לבבם רחב, ויכלו לזכור את הדברים. אבל, עכשיו החזרה לא תועיל וישכחו את דברי הרב. לכן, דווקא בדורנו כדי להביא את הדברים לידי עשייה, יש צורך לכתבם:

נראה בזה דלא ניתן לכתוב משום דלא יסמוך האדם על הכתיבה ולא ילמוד יותר ובודאי דא"א לכתוב כל הדברים שהפה יוכל לדבר בדברי תורה ולכך בדורות הראשונים שהיה לבבם רחבם מני ים אמר לא יתן לכתוב כדי שיחזור על תלמודו ומשנתו תמיד ויהיו סדורים לו תמיד ללמוד ולהביאו לידי עשיה אבל עתה עת שנתמעטו הלבבות וא"א לזכרם ע"י הלימוד בע"פ מרבו ומשתכחת ממנו בע"פ אדרבה עת הוא להביאו לידי עשיה ע"י שיהיו המצות סדורים לו בכתיבה אע"פ שע"י זה הפרו תורתך שלא יחזור על משנתו ותלמודו תמיד כי יסמוך על הכתיבה.

גם מבואר בדבריו שיש עוד יתרון בכך שהדברים לא כתובים, שאי אפשר לכתוב כל הדברים שהפה יכול לדבר בדברי תורה, לכן תמיד יהיה חסר.

 

4. יגיעה בתורה:

הרב יהושע ולק כץ זצ"ל[6] הסביר כשהדברים בעל פה יש לעיין יותר בדברים, יש להתייגע בלימודם, כדי שלא ישכחו הדברים, ועל ידי כך יכלו להוציא מסברתם דינים מחודשים.

גם כדי שלא יסמכו על מה שכתובה לפניהן ולא יעסקו בה כל כך בעיון כמו שצריכין ליתן לב כשילמדו בעל פה שאז צריכין להגות בהן תמיד כדי לזכור הדברים ולא ישכחוהו. ועל ידי כן יוציאו מדעתם ומסברתם כמה דינים.

 

5. דינים המתחדשים:

ר' יוסף אלבו (ספר "העיקרים", מאמר שלישי, פרק כג) הסביר שאי אפשר לכתוב את כל הדינים המתחדשים בכל עת ועת. לכן, נכתבים הכללים, והפרטים נמסרים בעל פה. יסודות ההלכה נמסרו בעל פה, ובכך התחדשו הדינים בכל דור ודור:

ועוד לפי שאי אפשר שתהיה תורת הש"י שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בעניני האנשים כמשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאד משיכללם ספר, על כן נתנו למשה בסיני על פה דברים כוללים נרמזו בתורה בקצרה כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים, והם הדברים שנזכרו בתורת כהנים בתחלתו באותה ברייתא המתחלת ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת…

כעין זה כתב בעל ה'סמ"ג' (בהקדמתו לספרו הסמ"ג). הוא הסביר  משום שהיא ארוכה מני ים, ולא יספיק הכתב לכותבה. לכן, נכתב זכרון המצות בקיצור והשאר בעל פה, כל הדקדוקים וההסברים:

ולא הסכימו מן שמים לכתבן עד לאחר שעמדו אמונת אדום וישמעאל פן יעתיקו אותם הגוים ויהפכו אותם לרעה כמו שעשו בתורה שבכתב. ולעתיד לבא ישאל הקב"ה מי הם בניו, ובני ישראל מביאים ספר תורה, והאומות מביאים ספר תורה, אילו אומרים שהם בניו, ואילו אומרים שהם בניו, והקב"ה שואל מי יש לו הסימנים שמסר בסיני ואין מי שיודע אותם כי אם ישראל, וזהו שכתוב בנביאים "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו".

 

6. על הדברים הכתובים אי אפשר לחלוק:

ביאור מיוחד לטעם לכך שהתורה נמסרה באופן של תורה שבכתב ותורה שבעל פה, נמצא בדברי הרב משה שמואל גלאזנר זצ"ל[7]. הוא נתן טעם מעניין לביאור חלוקת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. בתוך כדי כך הוא בא לידי ביאור מדוע אסור לחלוק על המשנה ואסור לחלוק על התלמוד. מנין הגיע איסור זה? לפיו, כשהדבר נכתב אי אפשר לחלוק עליו ואי אפשר לשנותו. הקב"ה בתחילה מסר את התורה בעל פה, כדי שכל דור יוכל לחלוק על הדור הקודם. כפי שהתבאר בדברי הרמב"ם (הלכות ממרים) שבית דין אחד יכול לחלוק על הבית דין הקודם בהבנת התורה. דהיינו, אם בית דין אחד פסק דין מסויים על פי לימוד בי"ג המידות. בית דין שבא לאחר מכן יכול לחלוק עליו, אפילו שהבית דין השני אינו גדול יותר בחכמה ובמנין. הקב"ה רצה שכל דור ודור יוכל לפסוק בניגוד לדור הקודם, כדי שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה. אולם, כל זה היה נכון כשהיו בארץ ישראל ולא בגלות. לפני הצרות והגלות היה נצרך לכתוב את התורה כדי שלא יבואו לעיוות התורה. לכן, לאחר שנכתבה המשנה אי אפשר לחלוק עליה וכך גם הדבר לעניין התלמוד. רק כשהדברים חיים ואינם כתובים אפשר לחלוק עליהם:

ומעתה מי שאינו רוצה לעקם האמת, יגיע להחלטה, שמה שנמסר פירוש התורה על פה ונאסר לכתבה, הוא כדי שלא לעשותה קיום לדור דורות ושלא לקשור ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם, כי רק על אופן זה נבין נצחיות התורה, כי שינוי הדורות ודעותיהם, מצבם ומעמדם הגשמי והמוסרי דרושות שינוי דיניהם תקנות ותיקונים… שהיא חכמה נפלאה מחכמת התורה, שמסרה לחכמי כל דור ודור פירוש התורה, כדי שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה, והיא היא נצחיותה, ובזה מתפרש בטוב טעם נוסח ברכת התורה שלאחריה 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו' ועין בטור או"ח סי' קל"ח ושו"ע שם, דמפרש 'תורת אמת' היא תורה שבכתב 'וחיי עולם' היא תורה שבעל פה, ועל פי האמור מובן היטב, כי תורה שבכתב נקראת אמת ואמת המוחלטת שאין תוספת וגרעון תופסת בה, כי לכן היא כתובה, וספר תורה שחסר אות או ייתר אות אחת פסולה, אבל פירושה שהיא תורה שבעל פה אינה נקראת אמת מוחלטת, רק אמת הסכמית התלויה בהבנת השופט שבימיך, אבל מהאי טעמא גופא, נקראת חיי עולם הנטועים בתוכנו, כי בה יבא רוח החי של כל דור ודור לפעולת אדם, אשר על שם זה נקראת חיי עולם, וכדי ליתן חיזוק לחכמי התורה שבכל דור ודור, ושלא תתפרד האומה לכתות שונות, ציוותה התורה פרשת זקן ממרה, וז"ל החינוך מצוה תע"ו 'אמרו ז"ל 'לא תסור וכו' ימין ושמאל' כלומר, אפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראויה לך לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותה, וטוב לסבול טעות אחת ויהיה הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם והפסד האומה לגמרי וכו' ' עכ"ל… וזה הוא מה שתירץ הש"ס על הקושיא אם יש ממש בתורה שבעל פה למה לא נכתבו, ותירץ משום 'עשות ספרים הרבה אין קץ', רוצה לומר דהיה מוכרח לכתוב לכל זמן וזמן פירוש חדש משונה מכפי שהיה לפנים, כפי צורך המקום והזמן, דמהאי טעמא נמי קרי לתורה שבעל פה חדשים, כי תורה שבעל פה אינה אמת החלטי אלא הסכמי, דרק מה שהסכימו עליו חכמי אותו הדור הוא האמת, אבל כסותרים מה שהיה אמת עד היום, נעשה פירושם החדש אמת, כי כן נצטוינו מאתו ית' שלא נסור מן הדבר אשר יגידו לך חכמי אותו הדור ואפילו יעקרו מה שהיה מוסכם עד עתה, וזה גם כן הכונה במה שאמרו 'אלו ואלו דברי אלקים חיים' וכפירוש רש"י שהבאתי… והן הן דברי הרמב"ם… דסבירא ליה דכל בית דין בדורו אף שאינו גדול מן הקדום אלא קטן ממנו, יוכל לחלק ולפרש ולדרוש הכתובים כפי הבנתם ועל פי הכללים המוסכמים בין החכמים, שנמסרו למשה מסיני, כי על הלכה למשה משה כתב הרמב"ם דלא מצינו חולק ואפילו בית דין של יהודה הוה מצי לחלוק על בית דין של משה רבינו בפירוש התורה והדרשות, אמנם זאת כתב הרמב"ם מעיקר הדין, על פי מה שאמרה תורה אל השופט אשר יהיה בימים ההם, כדרכו של הרמב"ם ז"ל, והיא באמת הלכתא למשיחא, שאם במהרה יבנה בית המקדש ושבו בנים לגבולם ותוחזר עטרה לישונה, להיות תורה שבעל פה רק על פה ויהיה אסור בכתב, כי זאת שימסר פירוש התורה לחכמי דור ודור מבלי שיצטרכו להשגיח על פירושי בתי דינים הקודמים תלוי בזה, שתורה שבעל פה לא נכתבה ולא נעשה לה קיום בעט ברזל, אבל מעת אשר רבינו הקדוש וחכמי דורו עקרו את האיסור דדברים שעל פה אסור לכתבם, פשיטא שאסור לן לחלוק על מה שקבעו דורות שלפנינו בכתב למען יעמדו ימים רבים, כי זאת היתה כונת היתר הכתיבה לחסום את הדרך בעד הדורות הבאים לחלוק על הראשונים שקודמים, ורק בזה נבין הרעש הגדול שהיה בהיתר כתיבה זו עד שאמרו ז"ל בתמורה יד ע"ב, דכל הכותב הלכות כשורף את התורה, ואמרו על היתר הכתיבה מוטב שתעקר תתורה ואל תשכח תורה מישראל, הן אמת שעקרו כאן ציווי התורה בקום ועשה, אשר לפי הכלל שבידנו אין כח ביד החכמים רק להוראת שעה ולא לדורות, אבל מצינו עוד כעין עקירת דבר בקום ועשה, למשל גבי עד אחד באשה… וכן בגט שבטל שלא בפני השליח… ועקרו כמו כן שמיטת כספים על ידי פרוזבול, וכאן לא מצאו עילה להיתר כתיבת תורה שבעל פה, רק מכח הקרא שבקבלה, ד'עת לעשות לה' הפרו תורתיך', והורו דאית ביה הפרת תורה, ולא עוד אלא דבאמת הא גופא דאין לכתוב תורה שבעל פה אינו אלא תורה שבעל פה, מדרשה ד'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית… ועל כל פנים קשה טובא דסוף כל סוף אינו אלא דרשה בעלמא, ולפי דעת הרמב"ם, הלא יש כח ביד בית דין לחלוק על דרשה זו גם כן, כמו על שאר דרשות, ולמה הרעישו כל כך על היתר כתיבה, אבל הדבר מובן על פי מה שכתבנו למעלה, דהאי היתר כתיבה אינו כשאר מצוה או לאו שעקרו, אלא על ידי היתר כתיבה עשו מתורה שבעל פה תורה שבכתב, דהיינו שאסרו ידי הבית דין הבאים אחריהם שלא לחלוק על דרשתם והכרעתם, רק לפרש דבריהם כמו שמפרשין תורה שבכתב, ואין אנו צריכים לדחוק של הכסף משנה ז"ל, דאפשר שבשעת חתימת המשנה וחתימת התלמוד קבלו עליהם שלא יבא דור שאחריהם לחלוק, כי בהאי כתיבה בעצמה מונח האי קבלה, שלא לחלוק על מה שקבעו בכתב וגבלו הראשונים ,וקראו לזה עקירת התורה, ומשלו כותבי הלכות לשורפי התורה, מפני גודל הענין המסובב מזה שניטל כח מחכמי דור ודור, לדרוש ולפרש התורה כפי הבנתם, אבל ההכרח הגדול שאלצום לצעד הכבד בתוצאותיו הלזה היה כמו שאמרו מוטב שתעקר תורה ולא תשתכח תורה מישראל, כי הן אמת שרצון המצוה יתברך היה במה שחילק התורה לשתים בכתב ובעל פה, כדי שיבא רוח כל דור ודור לפעולת אדם בהבנת תורה הקדושה ומצותיה, אבל רק רוח האומה וחכמיה השרויה על אדמתה, וחיה חיי עם שלם ומוגבל מעצמיותו מכל צד, שלא נתערב בה רוח אומות העולם, כי רק בקדושת האומה הישראלית המתפתחת בארצה הקדושה בטח, למסור לה התורה כדי לפרשה ולדרשה כפי הבנת שופטי כל עת ועת, וצוה לשמוע אליהם אפילו יאמרו על ימין שהוא משאל, אבל לא על אומה המפוזרה בין האומות וחכמיה מועקים מעול גלות הגוף והנפש, וכל הרוחות שבאומות העולם מנשבות בהם, וממיתות את רוח הקודש שבהם… ועיין רמב"ן ריש פ' שופטים שכתב דלפי דעתו ודעת הרמב"ם ז"ל, אין חיוב כלל למנות שופטים בחו"ל, וממילא מובן דאין להניח בידם כח זה שנתנה התורה להשופט שבכל עת ועת, ורבני הקדוש וחכמי דורו… שראו התפשטות הגלויות וצרות המתרבות על האומה הממיתות את רוחה, דאג על קיום התורה, כי מה תהא עליה, אם לא יעשה לתורה שבעל פה קיום לדורות על ידי חיבור בכתב, ופחד שברבות הימים יבא בה רוח זר ומוזר לנו, רוח הזמן של האומות המושלת בנו, ותשתכח תורת אמת מישראל, ולכן הסכימו לחבר תורה שבעל פה בכתב למסרה לישראל כתורה חתומה, כמפי משה מפי הגבורה, שלא לשלט בה תוספת וגרעון אלא לפרשה ולדרשה, כמו שעד אותו הזמן היו מפרשים תורה שבכתב, עי על ידי שנתנה המשנה לישראל המכילה בקרבה כל דיני התורה בכללותיהם ופרטותיהם, אי אפשר שיזיק להם ולתפארתם רוח הגלות העכורה, כמו שהיתה מזקת לתורה שבכתב, הסובלת לטהר על פי המדות השרץ בק"ן טעמים, ואחרי רבנו הקדוש וחברותא קדשיתא, באו רבינא ורב אשי, ואחריהם רבותינו הראשונים הרמב"ם ובעלי השו"ע, ומצאו כי הם צריכים לעשות כמותם, לבנות מבצר לתורת בית ישראל…

על אף הדברים הנחמדים, נלענ"ד, שיש מקום להעיר על דבריו:

1. לא מובן מתוך דבריו מדוע כשהדברים נכתבו אסור לבית דין אחר לחלוק על הבית דין הקודם?
2. לא מצינו שבדורות הראשונים שהדברים לא היו כתובים היו מחלוקות רבות, והדורות הקודמים חלקו על הדורות הראשוניים. להיפך לאחר שנכתבה המשנה ראינו ריבוי מחלוקות. דהיינו, שדור אחד חלק על הדור הקודם.
3. לפי דבריו לא מובן איך האמוראים לפעמים חלקו על המשנה ופסקו כדברי הברייתא בניגוד לדברי המשנה הכתובה?

 

 

7. מתיחת קו בין כתבי הקודש לשאר ספרים:

שיטה מיוחדת יש לרב ראובן מרגליות זצ"ל[8]. מדברי הראשונים והאחרונים שהוזכרו לעיל מתבאר שאיסור כתיבת דברים שבעל פה הוא איסור קדום מזמנו של משה רבינו. אך, שיטתו של הרב מרגליות שונה. לפיו, איסור של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, וכן דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב הוא איסור של חכמים. האיסור בא כדי למתוח קו בין כתבי הקודש לשאר הספרים. גם לפני רבי יהודה הנשיא היו פסקי הלכות שהיו כתובים, כל תלמיד כתב את דברי רבו. האיסור לא היה בכתיבת דברים שבעל פה, אלא האיסור היה בלימוד תורה שבעל פה מתוך ספר, מתוך דברים כתובים, לאחרים:

… אבל אז בזמן החתימה אשר עוד לא נטבעו ספרי כתבי הקודש בתור חטיבה מיוחדת שעליה אין להוסיף, אז הוכרחו לגנוז כל אשר לא קבלו למנין, כי לולא כן היה כל אחד מוסיף מדברי הקדמונים כפי אומד דעתו… כן לא גזרו גניזה על המגילות שתוכנן הלכות פסוקות, לאשר היו כרשימות פרטיות שציין לו כל אחד לזכרון ההלכות המקובלות, אבל מתחו קו מבדיל בינן לבין המגילות שחתמו באמרם דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב… והדגישו בבבלי גיטין… לומר דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, כלומר אי אתה רשאי לדרוש מתוך הכתב, ולא אמרו דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתוב.

יש להוסיף בביאור דברי הרב מרגליות לאור דברי הגמרא במסכת מגילה (ז, ע"א):

רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן: שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה כתב זאת זכרון בספר, כתב זאת – מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון – מה שכתוב בנביאים, בספר – מה שכתוב במגילה. כתנאי: כתב זאת – מה שכתוב כאן, זכרון – מה שכתוב במשנה תורה, בספר – מה שכתוב בנביאים, דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר: כתב זאת – מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון – מה שכתוב בנביאים, בספר – מה שכתוב במגילה.

מדברי הגמרא יש ללמוד שיש איסור לכתוב דבר נוסף על כתבי הקודש. כלומר, הפסוק שלישים ולא רבעים מלמד שיש רק ג' חלקים: תורה, נביאים וכתובים ואין להוסיף עוד חלק. הפסוק הזה מלמדנו שיש איסור הוספה על כתבי הקודש[9]. אם כן, יש כאן פסוק מפורש שמלמדנו איסור להוסיף על כתבי הקודש. אלא, הרב מרגליות דיבר על מישור אחר. כלומר, הפסוק הזה מלמדנו שאסור להוסיף על כתבי הקודש. הרב מרגליות דיבר על כך שלאחר שיש ספרים נוספים שכתובים, הם כתובים בתור מגילת סתרים, חז"ל תיקנו שלא ילמדו מתוך הספרים האלו. כלומר, כל אחד ילמד לעצמו, אבל לא ילמדו לאחרים מתוך הספרים. וכן, תיקנו שלא ילמדו תורה שבכתב בעל פה. התקנות האלו באו לגרום שלא יתבלבלו ולא יביאו את המגילות סתרים להיות חלק מכתבי הקודש[10].

נראה שביאור זה קשה לאור העובדה שמדברי הראשונים והאחרונים לא התבארה הבנה זו. יתירה מכך הקושי הוא שלא מצינו שאיסור זה הוזכר אצל חותמי כתבי הקודש, אלא דווקא אצל האמוראים. דהיינו, דווקא אצל האמוראים שהיו סמוכים לזמן חיבור המשנה. נראה שאין הדברים בכדי. דווקא בזמן שנכתבה המשנה התבאר האיסור לכתוב דברים שבעל פה. דהיינו, דווקא כשהתחברה המשנה, האמוראים ביארו שהאיסור עדיין בתוקפו ואין היתר גמור. או שנבאר שדווקא בזמן האמוראים שהיו סמוכים לתקופתו של רבי יהודה הנשיא שכבר הותרה כתיבת תורה שבעל פה, באו לבאר את עיקר האיסור. דהיינו, כיון שעכשיו כבר הותר האיסור, הם רצו לבאר על מה התבסס האיסור. קודם תקופתו של רבי יהודה הנשיא לא היה צורך להסביר את האיסור, כיון שהדבר היה נהוג באופן טבעי ורגיל.

 

8. קשר בין הרב לתלמיד שלא לטשטש ההבדלים בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה:

הרב דר' ש. פדרבוש זצ"ל[11] הביא בשם משה בן מנחם שהסביר שאיסור כתיבת תורה שבעל פה נבע מתוך ההבנה שחכמים ראו חשיבות רבה בכך שלימוד התורה יעבור דוקא בעל פה. הלימוד מתוך הספר מנתק את הלומד מהקשר החי עם הרב. על ידי כך שהתורה היא בעל פה התורה היא חיה, יש קשר בין התלמיד לרב. הוא מתבונן בכל הליכות דרכיו, כרעיון של גדולה שימושה מלימודה. הרב פדרבוש הבין מתוך דבריו שחכמים העדיפו את הבעל פה על פני הכתב, ולכן אסרו כתיבת תורה שבעל פה. אבל, הרב פדרבוש דחה הבנה זו. לדעתו, ההיפך הוא הנכון. הוא הוכיח הבנה זו מכך שביחד עם איסור כתיבת תורה שבעל פה, נאמר האיסור לומר בעל פה את התורה שבכתב. לכאורה, אין הבנה לאיסור זה לאור דברי משה בן מנחם, דווקא הלימוד בעל פה יותר מבורך. לכן, הרב פדרבוש הסביר ששני האיסורים נאסרו מפני אותו טעם. האיסור הוא כדי שלא לטשטש את ההבדלים בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. כדי להבדיל בין תורה שבכתב שקדושתה עליונה ביותר לשאר הספרים, אז אסרו את כתיבת תורה שבעל פה, וכן אסרו לומר תורה שבכתב בעל פה. בכך חז"ל באו להדגיש את ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. הוא הוסיף שיש עניין שלא יחשבו שהתורה שבכתב היא חסרה ולכן צריך להשלימה על ידי עוד ספרים, היא נצרכת לכל מיני מילואים והוספות של ספרים אחרים. לפיו, לא מדובר באיסורים מדאורייתא, אלא, מדובר על גזירות שגזרו חכמים:

בעקבותיהם הלך משה בן מנחם. בספרו "ירושלים" הוא מסביר את סגולת המצוות המעשיות שביהדות בהיותן מין "כתב חי" המעורר את הלב להתבוננות מתמדת, ונותנת הזדמנות להוראות שבע"פ, בניגוד ל"כתב של אותיות המתות". הלימוד בספר מנתק את הלומד מן הקשר החי עם רבותיו, מה שאין כן הלימוד בע"פ העשוי להמריץ את התלמיד ללכת אחרי רבו ומורו, להתבונן אליו ואל התנהגותו ולקבל את התורה מפיו בדרך בלתי אמצעית. ההדרכה בע"פ נועדה ליצור קשר אישי בין התלמיד לרב, לפתח ביניהם יחסי רעות, ולעורר בין החברים קנאת סופרים המרבה חכמה, כמאמר חז"ל: גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה. לפי בן מנחם הבחינו עוד חכמי התלמוד את ההבדל שבין "ההוראה הרוחנית החיה" לבין הלימוד המלאכותי מתוך הספר, ועקב זאת אסרו להעלות על ספר את תורת הסופרים, בקבעם: דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב, וכוונתם בזה היתה להבטיח השפעה ישירה של הרב על תלמידיו. אכן בן מנחם מתעלם מן העובדה, כי במרוצת הזמן נוכחו גם חכמי התלמוד, שההוראה שבע"פ אינה מספיקה לעשות תורתם נחלת העם כולו המרוחק ממוריו מרחקי מקום וזמן, והיתה סכנה שהתורה תשתכח מישראל, והיו מוכרחים להתיר כתיבת התורה שבעל פה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, והרשו לעצמם לבטל איסור קדום ומקובל. בזה קבעו לדורות, כי הספר הוא מכשיר הכרחי לידיעת התורה ומסירתה לדורות הבאים. בן מנחם חשב, כנראה, שהאיסור הקדום להעלות התורה שבעל פה על הכתב הוא מפני עדיפות הלימוד שבע"פ על הלימוד מתוך הספר. אבל נראה ברור, שהטעם האמיתי היה, מפני שחששו, שקדושת התורה שבכתב תחולל בעיני העם, אם יופיעו בצדם ספרים דתיים זולתה, דבר העלול לערער את העמדה המרכזית אשר תפסה בחיי האומה תורת ישראל שניתנה מסיני, כאילו אין תורת משה שלימה ותמימה, היות והיא זקוק למילואים והוספות של ספרים מאוחרים. וראיה לדבר, כי באותו זמן שגזרו על כתיבת תורה שבע"פ הורו גם שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. לפי הסברו של בן מנחם קשה להבין, מדוע זה מנעו ללמד בע"פ את התורה שבכתב, אחרי שהלימוד בעל פה יתרון גדול בתור "הוראה רוחנית חיה"? מסתבר איפוא, שנימוק אחד היה לשני הדינים, והוא שלא לטשטש את הגבולים שבין תורה שבכתב המקודשת בכל הדורות לבין תורת הסופרים המתחדשת בכל דור ודור. ברור איפוא, שבאיסור שלא להעלות על הספר תורה שבעל פה לא היה כל זלזול בערך הספר, אלא להפך בזה הבליטו את הערך הגדול החיוני שיחסו לספר הספרים, ואת חרדתם שלא יבולע להערצת ספר התורה, הנועד להיות המעצב הבלעדי של ההויה הרוחנית של העם, ושעליו נצטוו שלא ימוש מפיהם ויהגו בו יומם ולילה…

נראה לי, שהקושיא שלו מאיסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, אינה קושיא על דברי משה בן מנחם, כיון שבן מנחם דיבר דווקא על דברים שהם דברי הרב, שבכך שאוסרים לכתוב את הדברים, יש קשר בין הרב לתלמיד. אבל, בתורה שבכתב מדובר על דברים שאינם של הרב, אלא הם דברי ה'. לכן, אין מקום לקשר בין הרב לתלמיד. אולם, עדיין יש קושי על דברי משה בן מנחם, שלפיו אין קשר בין שני האיסורים האלו.

אך, כפי שהערתי על דברי הרב מרגליות כך גם יש להעיר על דברי הרב פדרבוש.

 

 

 

 

9. תורה שבעל פה אין לה סוף:

הרב ד"ר שמעון פדרבוש (במאמר הנ"ל) כתב עוד הסבר לטעם האיסור. הוא הסביר שהדבר נאסר כדי להדגיש שתורה שבעל פה אין לה סוף ואי אפשר להיקבע אותה בספר. תורה שבעל פה ממשיכה מדור לדור, אין הדברים קבועים:

עוד סיבה אחרת לאיסור כתיבת תורה שבעל פה, מפני התורה שבעל פכ לא ניתנה לחתימה בצורת ספר קבוע, כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הוא חלק חוקי בהשתלשלות המתמידה של התורה שבעל פכ. ובכל זאת נוכחו חכמינו, שאם קבלת הסופרים והתנאים תהיה נלמדת רק בעל פכ, עתידה היא להשתכח מישראל…

כמובן, שלפי הסבר זה אין קשר בין האיסור השני של איסור אמירת בעל פה דברים שבכתב.

 

10. הבדלה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה:

חשבתי שאולי אפשר לתת עוד ביאור לטעם איסור כתיבת תורה שבעל פה. הדברים יתבהרו על פי עיון בשתי סוגיות במסכת מגילה. מובא בגמרא במסכת מגילה (ב, ע"ב):

מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר. מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה? – כי שושן, מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקורין בחמשה עשר – אף כל שמוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר. ותנא דידן מאי טעמא? – יליף 'פרזי' 'פרזי', כתיב הכא 'על כן היהודים הפרזים', וכתיב התם 'לבד מערי הפרזי הרבה מאד', מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון – אף כאן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.

לכאורה, דרשה זו אינה מובנת. הרי איך לומדים גזירה שווה מפסוק בכתובים לפסוק בתורה? אלא, נראה שאפשר לבאר את הדברים על פי סוגיא אחרת במסכת מגילה (ז, ע"א):

אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים. למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה? והאמר שמואל: אסתר ברוח הקודש נאמרה! – נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב. מיתיבי: רבי מאיר אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, ומחלוקת בשיר השירים. רבי יוסי אומר: שיר השירים מטמא את הידים, ומחלוקת בקהלת. רבי שמעון אומר: קהלת מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, אבל רות ושיר השירים ואסתר – מטמאין את הידים! הוא דאמר כרבי יהושע. תניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, מפני שחכמתו של שלמה היא. אמרו לו: וכי זו בלבד אמר? והלא כבר נאמר 'וידבר שלשת אלפים משל', ואומר 'אל תוסף על דבריו'. מאי ואומר? וכי תימא: מימר – טובא אמר, דאי בעי – איכתיב, ודאי בעי לא איכתיב. תא שמע 'אל תוסף על דבריו'. תניא, רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר 'ויאמר המן בלבו'. רבי עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר 'ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה'. רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר 'ויודע הדבר למרדכי'. רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר 'ובבזה לא שלחו את ידם'. אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו, שנאמר 'קימו וקבלו' – קימו למעלה מה שקיבלו למטה.

נשאל את עצמנו, מה הנפק"מ אם הספר נכתב ברוח הקודש, וכן אם הוא מטמא את הידים? תשובת הדבר היא הסוגיא במסכת מגילה (ב, ע"ב). כלומר, יכולת הדרשה. אם הספר נכתב ברוח הקודש, אז בוודאי יש לדרוש כל אות ואות. ר' עקיבא דרש כל אות ואות בתורה, כיון שהוא הבין שהתורה נמסרה מפי הגבורה, ולכן אין אות מיותרת. כל אות ניתנת לדרשה. כך הדבר לכל ספר שנכתב בנבואה וכן ברוח הקודש. כיון שאסתר נמסרה ברוח הקודש, בוודאי יש מקום לדרוש דרשות בין תורה שבכתב למגילת אסתר.

נראה שזהו הצורך להבדיל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. עלינו להבין שבתורה שבכתב אנחנו דורשים כל אות ואות, ולומדים מכל דבר ודבר. אך, לא כך הדברים בתורה שבעל פה. אצל חז"ל אפשר שתהיה אות מיותרת. בוודאי הם מדקדקים, אבל אין הדקדוק כמו בכתבי הקודש. בוודאי בתורה שבעל פה לא נגזור גזירות שוות והיקשים וכיוצ"ב. אולי הדברים דומים במקצת לדברי הרב פדרבוש והרב מרגליות. אבל, החילוק בין דבריי לדבריהם הוא בכך שמדובר בדין דאורייתא, ולא בדין דרבנן. ויש להבדיל בין איסור זה ובין האיסור "כתבתי לך שלישים ולא רבעים". האיסור שם דיבר על כך שרוצים להוסיף עוד ספר לכתבי הקודש. על כך נאמר שאסור להוסיף על כתבי הקודש. כאן האיסור הוא אחר. אפילו שאינו מוסיף על כתבי הקודש, אסור לכתוב תורה שבעל פה. שם לא דובר על כתיבת תורה שבעל פה, אלא דובר על כתיבת סיפורים שמספרים על מאורעות שאירעו לעַם ישראל, שאין בהם איסור מצד כתיבת תורה שבעל פה[12]. אלא, אסור להוסיף אותם לכתבי הקודש. אסור להוסיף ספרים נוספים לכתבי הקודש. שני האיסורים הם אותו עניין, אבל שני איסורים שונים.

 

גדר איסור דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב

1. איסור דרבנן:

מדברי ר' אליעזר ממיץ (ספר "יראים", דפוס חדש, סימן רסח; דפוס ישן, סימן קכח) משמע שסבר שהפסוק שממנו נדרש איסור כתיבת תורה שבעל פה ואמירת תורה שבכתב בעל פה, הוא אסמכתא בעלמא. מדובר באיסור דרבנן. זו הסיבה שהוא הבין שאיסור אמירת תורה שבכתב, בעל פה, נאמר דווקא כשמוציאים אחרים ידי חובה:

ואין לתמוה היאך נחלק [בין] הוצאת עצמו להוצאת אחרים הלא מן המקרא למדנו. בתמורה פ"ב [י"ד ב'] ובגיטין בהנזקין [ס' ב'] כתיב כתוב לך את הדברים האלה וכתיב כי על פי הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה ושבעל פה אסור לאומרן בכתב הא לא קשיא דכתובי אסמכתא נינהו ומדרבנן הוא משום שאם היינו אומרים דברים שבכתב על פה היו מתיאשין לכותבם וגם לא היו מאמינים עמי הארץ כל כך כי היו אומרים לא נכתבו וחכמים רצונם אמרו ומאחר שהוא מדרבנן לא גזרו אלא להוציא אחרים ידי חובתם אבל כשהוא קורא לעצמו אינם נותנים האחרים אזן ולב ודעת ולא אתו לידי תקלה כמו שפירשנו…

 

2. מצוה מן המובחר:

בתוס' ישנים (מסכת יומא ע, ע"א, ד"ה ובעשור וכו') משמע שאיסור דברים שבכתב לאומרן בעל פה וכן דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, הוא רק למצוה מן המובחר. דבריו מתייחסים לדין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, אבל הוא כתב במפורש כך גם לגבי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב:

ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. והא דאמר בגיטין [דף ס', עמ' ב'] דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה אומר רבי דמצוה מן המובחר הוא לקרות אותו שבכתב בכתב ושבעל פה בעל פה ומשום כבוד הצבור לא הטריחוהו לגלול…

 

3. איסור דאורייתא:

נראה שהרשב"ץ (שו"ת תשב"ץ, חלק א, סימן ב) סבר שאיסור כתיבת דברים שבעל פה הוא איסור דאורייתא:

ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש דלאו דוקא כתבי הקדש השלמים אלא אפילו ברכות וקמיעין והפטור' וספרי אגדות ומגלות שכותבין לתינוקות להתלמד בהן כלן אסורין לאבדן ביד דהא מדינא כלהו אסירי למכתב וכדאמרינן בפרק הניזקין (שם) האי ספרא דאפטרתא אסור למיקרי ביה בשבתא מדלא ניתן ליכתב. ואיבעיא לן התם מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה ואסיקנא דאסור ואמרי' נמי בפרק כל כתבי (קט"ו ע"ב) הברכות והקמיעות אף על פי שיש בהם אזכרות של שם ומעניני הרבה של תורה אין מצילין אותן מן הדליקה אלא מניחין אותן ונשרפין במקומן הם ואזכרותיהם מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה ואפילו הכי אסיקנא התם דאסור לאבדן ביד כדאמרינן בסופה דברייתא מעשה בצידן באחד שיהי' כותב ברכו' באו והגידו את ר' שמעון והלך ר' שמעון לבדקו כשהיה עולה בסולם הרגיש בו ונטל טומוס של ברכות ושקעי בספל של מים ובלשון הזה אמר לו גדול עונש האחרון יותר מן הראשון. פירוש מפני שאבדו בידים ואית לן למימר דאף על גב דבכתיבתן איכא איסורא דאורייתא כדמוכח בפרק הניזקין (שם) ובמסכת תמורה (שם) ובאיבודן ליכא אלא איסורא דרבנן וכדמוכח לעיל אפילו הכי א"ל גדול עונש האחרון יותר מן הראשון דכלפי מה שהחמירו בכתיבה שהם כשורף תורות נמצא שעונש האחרון שאבדו ביד יותר גדול מן הראשון שלא היה אלא גרמא אבל האיסורין יותר גדול הוא הראשון מן האחרון והיינו דקאמר גדול העונש האחרון ולא קאמר גדול איסור האחרון כך נ"ל.

יש לציין שמדברי הרמב"ם (בהקדמתו למשנה תורה) מתברר שמדובר באיסור קדום מתקופתו של משה רבינו. אלא, בדבריו לא מבואר איסור, אלא שלא נכתב שום דבר עד תקופתו של רבי יהודה הנשיא. דהיינו, ממשה עד רבי יהודה הנשיא לא כתבו ספר לרבים. בדברי עוד ראשונים ואחרונים[13] מבואר שמתקופת משה רבינו לא היו כותבים בספר משום "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". אם כן, מדובר בדין שהוא מתקופת משה רבינו, ולא נראה שמדובר בדין דרבנן. אולם, בדבריהם לא מבואר במפורש שיש איסור בדבר.

 

4. חידושו של ה'חת"ם סופר':

ה'חת"ם סופר' (בשו"ת שלו, אורח חיים, חלק א, סימן רח) סבר שאיסור כתיבת תורה שבעל פה נוהג גם כיום. הוא סבר שמותר רק לכתוב חידושי תורה כשנכתבים לשם שמים. אם אינו כותב לשם שמים, האיסור עדיין קיים. וזאת משום שהיתר כתיבת תורה שבעל פה נבע מ"עת לעשות לה' הפרו תורתך". לכן, כשאינו עושה לה', האיסור נשאר. מדבריו יש ללמוד שמדובר באיסור דאורייתא:

ומ"ש שם ממחברי ספרים החדשים אומר, כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות [פ"א מי"ג] נגיד שמא אבד שמא, ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל כי יבואו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולא הותר אלא משום עת לעשות לה' [כגיטין ס' ע"א] ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד. ולעומת זה, היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם הי"ת להגדיל תורה ולהאדירה ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ה', עבירה היא בידו, וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל, כן יענש זה על הפרישה, אחז"ל [נדרים ס"ב ע"א] עשה דברים לשם פעלן ודבר בהם לשמן.

אולם, יש מקום להקשות על דבריו מספר קושיות:

1. לא מצינו חידוש זה בדברי הראשונים והאחרונים. מדוע הראשונים לא ציינו שיש נפק"מ באיסור כתיבת תורה שבעל פה גם לזמן הזה?
2. לא מובן מדוע שיהיה איסור כשאינו כותב את הדברים לשם שמים? הרי בסופו של דבר יש חשיבות בחידושי התורה בשביל אחרים שילמדו מתוכם. הרב חיים חזקיהו מדיני זצ"ל, בספרו "שדי חמד" (חלק ב, מערכת הדל"ת, כלל כב, עמ' 257), כתב שנראה לו שלאחר שהותרה כתיבת תורה שבעל פה, הותר לגמרי, אין חילוק בין האנשים, גם לאדם שלא שוכח הותר כתיבת חידושיו. הוא הוסיף שאפילו אם הוא לא שוכח צריך שהדברים יהיו כתובים לדורות הבאים: "היה נראה לי… בפשיטות שאף שטעם היתר הכתיבה הוא משום שגברה השכחה לאו למימרא דכי ידע איניש בנפשיה היותו זריז ונזכר בור סוד שאינו מאבד טיפה וכל תלמודיה כמאן דמנח בכיסתיה כי אין שכחה לפני כסא כבוד תורתו יהא אסור לו לכתוב דברים שבעל פה כיון שאין שייך הטעם לגביה דידיה אלא אחר שהתירו מטעם הנ"ל הותר לכל אדם ולא פלוג רבנן בין גברא לגברא אמנם נזדמן לידי ספר חוט המשולש… שכתב על הגאון מוהר"ן רבו של החתם סופר שאמר שמיום עמדו על דעתו ולא שכח מה שלמד ומטעם זה לא כתב חידושי תורתו על הספר כי אמר שכל עיקר שהתירו חז"ל לכתוב דברים שבעל פה הוא משום עת לעשות שהתורה משכתחת בעונותינו הרבים… עכ"ל ומסתברא לי דמשנת חסידים כאן שנה רבי ואף בזה לא נתקררה דעתי לפי מה שהחמירו ספרי מוסר והיראה בחובת האדם לכתוב כל אשר יתננו השי"ת להועיל לבני דורו ולדורות הבאים ובפרט בחידושי תורה לגברא רבה ויקרא שר התורה".

 

5. עיון בדברי הרב יוסף חזן זצ"ל:

הרב יוסף חזן זצ"ל (שו"ת "חקרי לב", חלק א, אורח חיים, סימן יב) ציין לדברי התוס' (מסכת תמורה יד, ע"ב, ד"ה דברים שבכתב וכו') שכתב שאיסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה נאמר דווקא כשמוציא אחרים ידי חובה. הראנ"ח כתב שכיון שביחד עם איסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, נאמר איסור דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, יש ללמוד שמדובר באותו אופן. כלומר, איסור כתיבת תורה שבעל פה נאמר דווקא כשאומר את הדברים כדי להוציא את האחרים ידי חובה. אלא, הראנ"ח הקשה מה המציאות לקריאת תורה שבעל פה שמוציא אחרים ידי חובה? הרב יוסף חזן השיב שהמציאות היא במקרה של תפילה [שלפיו, התפילה מוגדרת כדברים שבעל פה] וכן, קריאת הגדה של פסח. אבל, הרב יוסף חזן הקשה על הבנה זו כיון שמהסוגיא במסכת גיטין ומסכת תמורה מתבאר שמדובר באיסור גם כשלא מוציא אחרים ידי חובה. לכן, הוא נקט דרך אחרת מן הראנ"ח. לדעתו, קשה לומר שאין כאן איסור דאורייתא. והוא הביא מספר הוכחות שיש כאן איסור דאורייתא:

1. אין שום סיבה שרבנן יבואו לאסור כתיבת תורה שבעל פה. הרי איסור כתיבת תורה שבעל פה מביא לידי שכחת התורה. כל איסורי דרבנן הם לגדר. ולא מובן איזה גדר יש בכתיבת תורה שבעל פה.
2. אם מדובר באיסור דרבנן, לא מובן מדוע צריך את הטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך"? הרי בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו  בדבר שאין רוב הציבור יכול לעמוד בו.
3. הלשון הפרו תורתך, משמע שמדובר באיסור דאורייתא.
4. הוא הבין שרבה ורב יוסף, בסוגיא במסכת גיטין, חלקו על ר' יוחנן וריש לקיש וסברו שאסור לכתוב דברים שבעל פה, אפילו שיש עת לעשות לה'. אם נאמר שמדובר באיסור דרבנן, לא מובן מדוע שיחלקו?
5. הוא הביא את דברי הרשב"ץ, שהובאו לעיל, שמבואר מדבריו שמדובר באיסור דאורייתא.

אולם, לאחר כל ההוכחות האלו הוא העיר מדברי הראשונים שמשמע מדבריהם שמדובר על איסור דרבנן כפי שהתבאר לעיל. לכן, הוא הגיע למסקנה שאכן, מדובר בדרשות גמורות. אלא, לא מדובר באיסור שנמנה בתוך התרי"ג מצוות, שהרי לא מצינו אחד ממוני המצוות שמנה איסור זה בתוך תרי"ג המצוות. לדעתו, איסור זה נכלל בתוך מצות לימוד תורה, לכן הוא לא נמנה כאיסור עצמי. כלומר, הדרך ללמוד תורה הוא באופן הנ"ל. לפיו, לא מדובר באיסור גמור. אלא, אם לומד בצורה הזאת אז מקיים מצות לימוד תורה. אם אינו לומד באופן זה, לא מקיים מצות לימוד תורה. כך הוא דייק מדברי ר' יוחנן שאמר שהלומד מספרים שכתוב בהם הלכות, אינו נוטל שכר. הוא לא אמר שעובר איסור. לכן, אין איסור בכתיבת תורה שבעל פה, רק אם לומר מתוך ספר לא מקיים מצות לימוד תורה. אך, הוא התקשה בדברי הרשב"ץ שמשמע מדבריו שעוברים בעצם הכתיבה על איסור דאורייתא. הוא הסביר שיש איסור לכתוב תורה שבעל פה לא מצד איסור כתיבת הדברים, אלא מצד שאי אפשר להצילם בשבת, ואז נחשב כמאבדם. וזו כוונת ר' יוחנן שכותבי הלכות כשורפי תורה:

והנראה לי ליישב לזה הוא במאי דקשיא לי עוד בדברי התוס' אלו דתמורה דאם כן לדבריהם צריך לומר נמי דמה שכתוב שם גם כן דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב היינו נמי להוציא אחרים ידי חובה ובדברים שבעל פה מאי להוציא אחרים שייך ביה ושוב ראיתי להראנ"ח ח"ב סימן מ"ג שהקשה כן וכתב דדוחק לומר דהיינו קריאת תרגום דתנן בפרק הקורא עומד שהיו מתרגמין שכבר כתבו התוס' במגילה דף כ"ג ד"ה לא שנו אין קריאת תרגום חובה ע"ש. ואחרי המחילה לא קשיא דמשכחת לה בתפילה אם אתפלל להוציא לאחרים בכתב וכן בקריאת אגדת דליל פסח בכתב דהנך דברים שבע"פ של חובה הם אך מה שהקשה עוד ממה שכתוב בגיטין דף ס' עמ' א' דר' יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא והא לא ניתן ליכתב כיון דלא אפשר עת לעשות לה' ואם הכונה במה שאמרו והא לא ניתן ליכתב שאין לקרות בו כיום שהם דברים שבע"פ מתבאר מזה אף כשלומד בעצמו יש בו איסור אי אתה רשאי לומר בכתב ע"ש. ואני תמיה עליו איך לא הקשה עליהם מעיקר הסוגיא גופיה דתמורה שאמרו ואי הוי ליה אגרת מי אפשר למשלחה והאמר ר' יוחנן כותבי הלכות כשורפי תורה כו' ולדבריהם הרי אין האיסור כי אם להוציא אחרים ידי חובה ורב דימי שהיה שולח אגרת לרב יוסף מהלכה לא שייך בו הוצאת ידי חובת וגם ר' יוחנן איך אמר הלומד מהן אינו נוטל שכר כיון שאינו לומד להוציא אחרים ידי חובתו וזה תימה שהתוס' לא נרגשו מעיקר הסוגיא שלפניהם ויותר קשה דשיטת תוס' היא מוכרחת מה שכתבו בתענית דף כ"ח… והסברא זו הסכימו בו רוב הפוסקים לעיקר דינא…  על כן נראה לי ליישב במאי דקשיא לי עוד בענין זה שהרי עיקר איסור זה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לומר על פה שהכריח מרן מלכא הרב מקראי קודש דף קכ"ד דהוי מדבריהם… ואם כן לדבריהם הכי נמי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לומר בכתב הוי מדבריהם דהרי מדרש אחד נפקי תרוייהו… ואי אינה דרשה גמורה מינה דתרוויהו דרבנן ודבר זה קשה לשמוע דאיך יתקנו הם שלא לכתוב דברים שבע"פ כדי שע"י זה תשכתח תורה שבע"פ מישראל והרי כל חילי דרבנן הם גדר וסייג לתורה ואילו איסור זה אינו אלא לעקור התורה כמו שהוכרחו לבסוף לבטל האיסור אלא ודאי דהוי מדין תורה. ועוד קשה דהרי אמרו שם דר' יוחנן וריש לקיש  דמעייני בספרא דאגדתא. ועוד קשה דהרי אמרו שם דר' יוחנן וריש לקיש דמעייני בספרא דאגדתא הכי טעמא דדרשו עת לעשות לה' ואי הוי מדבריהם מאי כולי האי והרי בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו בדבר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד… ועוד דהפרו תורתך דהוי מדין תורה משמע וכן נראה ממה שכתוב מוטב תיעקר תורה כו' הרי כתב הר"מ בספר המצוות בשרש ב' שכל י"ג מדות שהתורה נדרשת הם דרבנן זולת כשהוזכר בהם בש"ס דהוי של תורה ואם כן הכי נמי שאמרו בסתם תיעקר תורה וכן הפרו תורתך נראה דהוי מדין תורה. וגם ראיתי להתשב"ץ… שכתב בתוך התשובה בפשוט דלכתוב דברים שבע"פ הוי מדין תורה… וזה סותר פשיטות רבני האחרונים דהוי מדבריהם וכן קשה בדברי המרדכי… וכן קשה להתוס' ישנים… הנה מבואר דס"ל דהוי מדבריהם דאי מדין תורה לא ניתן ליאמר…  וגם עליהם קשה דכולי סוגייא דמס' תמורה מוכח דהוי דרשת גמורה והוי מדין תורה כי על כל אלה נראה לי ליישב דאין הכי נמי דדרשת ר' יהודה בר נחמי ודרשת תנא דבי ר' ישמעאל דרשות גמורות הם אבל אינן כדרך שאר איסורים אלא דכיון דמצות לימוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה היא אחד מתרי"ג מצות עשה כמו שמנו כל מוני המצות… ביאר הכתוב בפסוק זה דכתבו לכך סדר הלימוד כדי לקיים זה עשה דלימוד תורה דהיינו דברים שבכתב בכתב ודברים שבעל פה בעל פה ואם קרא שבכתב בעל פה או שבעל פה בכתב לא קיים עשה של לימוד ואין בענין זה כי אם ביטול עשה דתלמוד תורה ונפקא מינה למה שכתוב במנחות דף צ"ט דאפי' לא שנא אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך… אם כן מי שכבר קבע לימוד וקרא כדינו ושוב קרא דבר שבכתב בעל פה או בעל פה בכתב אין בזה אפי' ביטול עשה כיון שכבר קיים העשה אלא דתלמוד תורה אין לו שיעור וכי עסק כל היום קיים העשה כל היום וזה שקרא בכתב בעל פה או בעל פה בכתב הרי זה כמי שלא קרא ואינו נוטל שכר וכן נראה ממה שכתוב שם כותבי הלכות כשורפי תורה והלומד מהם אינו נוטל שכר נראה דאינו נוטל שכר אבל איסור ועונש ליכא והיינו מטעם שכתבתי דאיירי שכבר קיים העשה דאין לך אדם שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית אלא דקריאת שלא כדת של תורה לא חשיב קריאה. ונראה לי להכריח מצד אחר במאי דקשיא לי עוד בענין זה למה שנראה ברור מהך סוגיא דתמורה דדברים שבכתב בעל פה ובעל פה בכתב הוי מדין תורה אם כן אמאי לא מנו מצוה זו כל מוני המצות דבר זה מכלל תרי"ג מצות… וזה נראה לי דעת התוס' שם והנמשכים עמם שכתבו אמנם קשה היכי קרינן ויושע וקריאת שמע שאין כונת קושייתם דקעבדי איסור תורה אלא דכיון דחשיב כאילו לא קרא ואינו נוטל שכר אם כן למה קורין בעל פה ובקריאת שמע קשיא ליה יותר מזה דנמצאו מבטלין מ"ע דק"ש… ולזה תירץ דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובה כוונתם דעיקר מצות ק"ש אינה משום לימוד תורה כי אם כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצות כדתנן בריש פרק היה קורא[14] ופרשת ציצית זכר יציאת מצרים… ואם כן כשקרא לעצמו קריאת שמע אף אי לא חשיבה קריאה מכל מקום כבר קבל עליו עול מלכות שמים ועול מצות וזכר ליציאת מצרים דלו יהי שזכר יציאת מצרים וקבל עליו עול מצות בדברים בעלמא יצא וכן בויושע על כל פנים כבר הודה ונתן שבח להשי"ת ואם לא יהי חשוב כקרא פרשת ויושע הרי עיקרו לתקן להלל ולשבח להשי"ת ולא גרע מאילו אמר דברי שיר ושבחה לפי דעתו דנוטל שכר אך להוציא אחרים לאו שפיר דמי דהיינו בקריאת שמע שהרי השומע מן הקורא ק"ש שיוצא ידי חובתו אינו אלא דקי"ל שומע כקורא ואם קריאתה של זה לא חשיב קריאה כלל איך יצא זה בשמיעה והרי הוא בפועל גם כן לא קבל עליו עול מלכות שמים ועול מצות וזכר ליציאת מצרים ואם כן בדין הוא שלא יצא זה על ידי שמיעה פסולה אבל הקורא בעצמו יוצא שפיר וראיה למאי דקי"ל כרשב"ג במילה דף ח', עמ' א'… אם כן היכי קי"ל כרבנן בברכות דף י"ג, עמ' א' קריאת שמע בכל לשון…  והרי אינה קריאה כלל מדין תורה וכי תימא דשאני קריאת שמע דגלי קרא שמע בכל לשון שאתה שומע היא גופה קשיא איך התיר הכתוב קריאת שמע בכל לשון כיון שמדין תורה לאו קריאה היא אלא ודאי דאין קריאת פרשת שמע משום קריאה ולימוד כי אם לקבל עליו עול מלכות שמים והרי היא כהנחת טלית ותפילין… אבל לכתוב דברים שבעל פה בלי שיקרא בהם כלל לא שייך בהם אף ביטול עשה או שאינו נוטל שכר דהרי זה לא קרא כלל אכן נראה דאסור מצד אחר דכיון דלא ניתנו ליכתב ואין קורין בהם הרי זה כמאבד כתבי הקדש ואין מצילין אותם מפני הדליקה ובשבת דף קט"ו מניחו במקום התורפה והם מתאבדים מאליהם… והן הם דברי ר' יוחנן שם בתמורה שאמר כותבי הלכות כשורפי תורה ופרש"י בלשון אחר שאסור להשהות כתובים דתורה שבעל פה היא ע"ש הרי דאיסור הכתיבה הוי דהוי ליה מאבד כתבי הקודש ולמה שנתבאר… דלא קשיא מהכל מה שהקשינו לשיטת התוס' דק"ל שפיר היכי שרי לכתוב אגרת דרב דימי דהכותבה הוי כמאבד כתבי הקודש ורב יוסף הקורא בה אינו נוטל שכר ומרב יוסף לא קשה כל כך שיש לומר דשפיר דמי לקרות פעם אחת בכתיבה ולא יטול שכר כדי שאחר שיקרא בעל פה יטול שכר אך עיקר הקושיא הוא מרב דימי ותירץ דאף לכתוב התירו דמילתא חדתא שאני וראיה מר' יוחנן וריש לקיש דמעייני בספרא דאגתא ובודאי דלשם מצות לימוד תורה הוו מעייני בהו דתלמוד תורה אין לו שיעור והיינו דדרשינן עת לעשות לה' הפרו תורתיך והאי דקרו להו הפרו תורתך אף דהם בודאי שכבר קיימו עיקר מצות קביעת הלימוד ביום ההוא היינו דכיון דהם תורתם אומנותם והיו מקיימין מצות הלימוד כל היום כולו גם כן בעת שקורין בספרא דאגדתא נמצאו מבטלין בזה קיום עשה דלימוד תורה כל היום… ומיהו דברי התשב"ץ… שכתב בפשוט דלכתוב דברים שבעל פה איכא איסור תורה ע"ש נראה שהבין אלא אתה כותב ואי אתה כותב הלכות דלאיסור גמור אתי שלא יכתוב ומינה דלדברים שבכתב לומד בעל פה הוי מדין תורה לדידיה ודאי קשה מכל מה שכתבנו ודבריו צ"ע. כי על כן נראה לי דעת הראשונים כמו שכתבתי אך קשה קצת במה שכתב התוס' בשבת פרק כל כתבי בשם הרב פורת דה"ט דכיון דלא ניתנו ליכתב אסור לקרות בהם משום דברים שבכתב אסור לאומרן על פה ואלו לפי מה שכתבתי אין בזה איסור כי אם דאינו נוטל שכר עשה דלימוד בקריאה זו יש לומר דכיון דעשה דתלמוד תורה אין לו שיעור… אם כן הקורא בעל פה דמבטל בזה עשה דתלמוד תורה בחינם אסור קרינן ליה דהיינו על ביטול העשה…

נראה לי, שיש הרבה להעיר על דברי הרב יוסף חזן זצ"ל:

1. אין שום חיוב לומר שכיון שאיסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה נאמר דווקא כשמוציא אחרים ידי חובה, כך יהיה הדבר לגבי איסור דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב.
2. חידושו שאין איסור בכתיבה, ולא מדובר בכלל באיסור, אלא רק אי קיום מצות לימוד תורה הוא חידוש מרחיק לכת, ואינו משמע מסוגיית הגמרא ומדברי הראשונים: א. מסכת גיטין: כתוב שלא ניתן ליכתב ספר אגדתא. רש"י (שם), תוס' רי"ד (שם) ור' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה" שם) הסבירו שהאיסור מצד דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. אם כן, רואים מלשון הגמרא שהאיסור הוא בעצם הכתיבה. לומר שהאיסור מצד שאין מצילים אותם בשבת, דחוק ביותר, שאין דבר זה מוזכר בגמרא ובראשונים. ב. מסכת גיטין: הדרשות של ר' יהודה בר נחמני וכן תנא דבי ר' ישמעאל, מדגישים את איסור כתיבת הדברים. ג. מסכת תמורה: דנים על כך שלרב דימי היה אסור לשלוח את האיגרת, וזאת משום דרשת ר' יהודה בר נחמני ותנא דבי ר' ישמעאל. משמע שיש כאן איסור של כתיבה. ד. מה שהוכיח מדברי ר' יוחנן שכותבי הלכות כשורפי תורה ואינו נוטל עליהן שכר, אין בו ראיה לכך שאין איסור בכלל, רק אינו נוטל שכר. כיון שאפשר לומר שבאמת אין איסור בלימוד מתוך דברים שבעל פה, אבל יש איסור בעצם הכתיבה. מה שנקט שכותבי הלכות כשורפי תורה, בא לבטא את החומרה שבדבר. נוסף על כך, אפשר לומר שגם לקורא יש איסור, רק ר' יוחנן בא לבטא שאין בכך שום תועלת. רואים שר' יוחנן אמר את הביטוי הזה במקום אחר (מסכת מגילה לב, ע"א): "אמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: הגולל ספר תורה – גוללו מבחוץ ואין גוללו מבפנים, וכשהוא מהדקו – מהדקו מבפנים, ואינו מהדקו מבחוץ. ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: עשרה שקראו בתורה – הגדול שבהם גולל ספר תורה. הגוללו נוטל שכר כולן, דאמר רבי יהושע בן לוי: עשרה שקראו בתורה – הגולל ספר תורה קיבל שכר כולן". ה. מן הטעם של בעל ה'סמ"ג' שאומות העולם יהפכו את הדבר למינות וכו', משמע שמדובר באיסור מצד הכתיבה. ו. גם לטעמים האחרים שהוזכרו מתבאר שהאיסור מצד הכתיבה ולא מצד הלימוד. ז. אם מדובר על עניין של שכר, לא מובן איך חכמים התירו את הדבר? עניין של שכר הוא קשור לקב"ה.
3. ההוכחה שיש כאן איסור דאורייתא, שאם זה היה מדרבנן לא היו אוסרים דבר זה, אינה מובנת. מה החילוק בין דאורייתא לדרבנן? הרי יש לשאול אותה שאלה כלפי הקב"ה.
4. כבר הצגתי לעיל מספר טעמים מדוע יש לאסור כתיבת תורה שבעל פה.

 

6. עיון בדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל:

הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יחוה דעת", חלק ג, סימן עד) הביא פוסקים רבים שכתבו שאיסור כתיבת תורה שבעל פה אינו אסור מדאורייתא, אלא רק אסור מדרבנן. הוא הביא את דברי הפוסקים שהבאתי לעיל. הוא הביא שמקשים על ה'חת"ם סופר' כפי שהקשיתי, שהרמב"ם וה"שולחן ערוך" היו צריכים לכתוב איסור זה. לכן, הרב עובדיה יוסף סבר שלאחר שהותר האיסור, זה נעשה כעצם מצות תלמוד תורה, ולכן שייך בזה גם כן לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואין איסור בכתיבת חידושי תורה אפילו כשאינו מתכוון לגמרי לשם שמים:

אמנם עדיין יש לדון בנידוננו לפי מה שכתב החתם סופר (חלק אורח חיים סימן ר"ח), שהמחבר ספר ומערב במחשבתו לגדל שמו ולנחול כבוד, הרי הוא עובר על איסור מן התורה, כמו שאמרו בגיטין (דף ס' ע"ב) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם, שנאמר כי על פי הדברים האלה, ורק משום עת לעשות לה' הפרו תורתך הותרה הכתיבה, ואם אינו עושה לשם ה' הרי האיסור במקומו עומד, וגם יש בו משום מה שאמרו באבות פרק א' נגד שמא אבד שמיה, ורבצה בו כל האלה ע"כ. ולפי זה גם הכותב מחקר בהלכה על מנת לקבל תואר כבוד הוא בכלל זה. אולם נראה שהחתם סופר לשיטתו (בחלק אורח חיים סימן ס"ח) שהדרשא הנ"ל היא מן התורה, אבל הר"א ממיץ בספר יראים (סוף סימן קכ"ח) שכתב במפורש שדרשא זו אסמכתא בעלמא היא. ובתוספות ישנים (יומא ע' ע"א) כתבו: ובעשור שבחומש הפקודים קורא בעל פה, אומר רבי, שאף על פי שדרשו בגיטין (דף ס' ע"ב) שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה אין זה אלא למצוה מן המובחר, לקרות אותו שבכתב בכתב, ושבעל פה בעל פה, וכאן משום כבוד צבור לא הטריחו חכמים. וראה עוד בזה למרן החיד"א בברכי יוסף ובמחזיק ברכה (סימן מ"ט). ובספר יעיר אזן (מערכת ד' אות ב'). ועיין עוד למהר"י טאייב בווי העמודים (סוף סימן קכ"ח), ובערך השלחן אורח חיים (סימן מ"ט). וראה עוד בשו"ת קול אליהו (חלק אורח חיים סימן ב'), ובספר ארעא דישראל (מערכת ד' אות ט"ז), ובשו"ת מכתב לחזקיהו (סימן ה'), ובשו"ת ויקרא אברהם (סימן ד'), ובמגן גבורים (סימן מ"ט), ובספר שם חדש (דף קכ"א רע"ד) ועוד. ויש לציין עוד בזה מה שכתב בשו"ת חקרי לב (חלק אורח חיים סימן י"ב, דף י"א ע"א), שאין שום איסור או עונש למי שקורא בעל פה דברים שבכתב, או למי שכותב דברים שבעל פה וקוראם מתוך הכתב, אלא שהקריאה שאינה כדת של תורה לא נחשבת קריאה, ואינו מקבל על זה שכר מצות עשה של תלמוד תורה ע"ש. (וסמך לזה ממה שכתב הרמב"ם בהקדמת היד החזקה, שעד רבינו הקדוש ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור היה כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, וכן כל אחד כותב לעצמו כפי כוחו, עד שבא רבי וקבץ כל השמועות וכו' ע"ש. ומוכח שלא היה בזה איסור משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם. ועיין בחקרי לב שם דף י"ב ע"ב ודו"ק). ואם כן בנידוננו אין כאן שום חטא בדבר. ובלאו הכי כבר תמה הגאון רבי דוד שפרבר בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן ב') על דברי החתם סופר הנ"ל, שאילו היה כדבריו א"כ היה להם להרמב"ם ולמרן השלחן ערוך להביא להלכה הדין שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם, שאף שכבר הותר לכתוב משום עת לעשות לה', הרי נפקא מינה שלא הותר אלא כשכותב לשם שמים, ועדיין יש איסור על הכותבם לשם כבוד, אלא ודאי שלאחר שהותר הדבר משום עת לעשות לה', חזר להיות כעצם מצות תלמוד תורה, שאמרו חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ולכן השמיטו דין זה בכלל ע"כ. וכדברים האלה כתב גם הגאון בעל אבן שלמה על ספר הראב"ן (סימן מ"ב דף ל"א ע"ב). וכן ראיתי להגאון רבי אברהם פלאג'י בספר פדה את אברהם (מערכת ס' אות ז', דף י"א ע"ד) שהעיר כיוצא בזה על דברי החתם סופר, שדיבר קשות על מחבר שמדפיס ספריו בחייו, שאדרבה מצוה להדפיס חיבוריו בחייו, כדי שלא ילכו לאיבוד, כמו שקרה להרבה מחברים. וכל אחד קיבל חלקו מסיני, כמו שאמרו בחולין (ז' ע"א) מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אלא שהעיקר שיהיה לשם שמים שתהיה תורה לשמה וכו' ע"ש. גם הגאון רבי יצחק אבולעפייא (בראש ספרו פני יצחק חלק ה') החרה החזיק אחריו לדחות דברי החתם סופר בזה כיעו"ש. ומוכח מדבריהם שגם זה בכלל מה שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכן העלה הר"מ שטרנבוך בהקדמת מועדים וזמנים חלק א' וראה עוד בשו"ת ישכיל עבדי חלק ז' (בקונטרס דעה והשכל סימן י"ח), ובדברי הגרא"י זלזניק שליט"א בריש ספר אור יעקב חלק א'.

 

7. רצון ה' שלא לכתוב תורה שבעל פה:

נראה לי, שיש לבאר שבוודאי לא מדובר באיסור דאורייתא לכתוב תורה שבעל פה וכן איסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בכתב. הרי הדברים לא אמורים בתור איסור. אלא, מדובר על גילוי של התורה. כיון שהתורה נמסרה באופן זה, יש גילוי שרצון ה' שכך תימסר התורה. דהיינו, שתהיה תורה שבכתב ותורה שבעל פה. זה שמשנה מדרך מסירת התורה עובר על רצון ה'. לא מדובר באיסור דאורייתא, אבל זהו רצון ה'. לכן, בוודאי צריך "עת לעשות לה' הפרו תורתך" כדי להתיר את הדבר. אבל, זו כוונת בעל ספר "יראים" שמדובר על אסמכתא בעלמא, ולא מדובר באיסור דאורייתא. וכן כוונת התוס' ישנים שמדובר במצוה מן המובחר. מצוה מן המובחר היא רצון ה'. על המושג "רצון ה' " הרחבתי את הדיבור בספרי "גר המתגייר" (כרך ג, "גר שמתגייר על מנת שלא לדבר לשון הקודש", עמ' 62-65).

אציין שלאחר זמן מצאתי שגם הרב אשר וייס שליט"א ("מנחת אשר", בחידושיו לפרשת כי תשא), הסביר באופן זה את האיסור דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב ואיסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה.

 

סיכום

נחלקו הפוסקים אם מדובר באיסור דאורייתא, או איסור דרבנן. לדעת הרשב"ץ וה'חת"ם סופר' מדובר באיסור דאורייתא. וציינתי שמבואר מדברי הרמב"ם שמדובר באיסור קדום. בעל ספר "יראים" כתב שמדובר באיסור דרבנן. בעל "תוס' ישנים" כתב שמדובר במצוה מן המובחר. הרב יוסף חזן זצ"ל האריך להוכיח שמדובר על דין דאורייתא. אך, הוא הסביר שלא מדובר על איסור, אלא מדובר על כך שאם לומד באופן זה אינו מקיים מצות לימוד תורה. הרב ראובן מרגליות זצ"ל והרב פדרבוש זצ"ל כתבו שמדובר באיסור דרבנן. לדעתי, מדובר על דין שהוא רצון ה'. כלומר, לא מדובר על איסור גמור, אבל זהו רצון ה'. מתוך הדרך שהקב"ה מסר לנו את התורה, אנחנו למדים שכך הקב"ה רוצה שתעבור התורה.

ה'חת"ם סופר' חידש שאיסור זה נוהג עדיין בזמננו. עוד חידש שאדם שאינו שוכח אסור לו לכתוב, וכן אם כתב שלא לשם שמים הוא עובר איסור. אך, מבואר מדברי אחרונים אחרים שלא כך הם הדברים, וגם אם אינו שוכח יש לו לכתוב.

נחלקו הראשונים והאחרונים בטעם איסור דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב: לדעת הרמב"ם, בעל ספר "עיקרים", הר"ן והריטב"א בשם רבו: טעם האיסור הוא כדי שיעברו בדרך הנכונה בלי טעות ובלבול. דברים הכתובים מביאים יותר לידי טעות. הרב יכול להעביר את הדברים בצורה ברורה ומובנת. בעל ה'סמ"ג' ובעל ספר "עיקרים" הסבירו שתורה שבעל פה היא ארוכה מני ים, ואי אפשר לכתוב את כל הפרטים, אלא, כותבים את הכללים. מהרש"א הסביר שעל ידי כך שיצטרכו לחזור שוב ושוב, החזרה תביא אותם לידי עשייה. הרב יהושע ולק כץ זצ"ל הסביר שעל ידי כך שהדברים נמסרים בעל פה, הרי צריך להתגייע בהם ובכך מחדשים דינים חדשים. המדרש הסביר שטעם הדבר כדי שתהיה הבדלה בין אומות העולם ובין ישראל. הרב ראובן מרגליות זצ"ל והרב פדרבוש זצ"ל הסבירו שטעם האיסור כדי למתוח קו בין כתבי הקודש לשאר הספרים. גם אני הסברתי שיכול להיות שטעם האיסור הוא כדי להבדיל בין כתבי הקודש לשאר ספרים, אבל לא מדובר באיסור דרבנן, אלא באיסור דאורייתא. והסבר הדברים הוא, שיש חילוק עקרוני בין כתבי הקודש לשאר ספרים, וזהו ההבדל של הדרשות. רק את כתבי הקודש דורשים, כיון שהדברים נמסרו ברוח הקודש.

[1] בהקדמה לפרישה ודרישה, הגהות דרישה ופרישה וסמ"ע, עמ' השני בהקדמה לפי הוצאת שירת דבורה.

[2] יא, א-ז.

[3] בספרו הליכות עולם, שער ראשון, פרק ראשון. רבי ישועה ב"ר יוסף הלוי נולד בעיר תלמסאן שבאלג'יריה בערך בשנת ר' (1440 למנין הנהוג אצלם). למד תורה מפי חכמי עירו ומפי חכם אשכנזי בשם ר' יעקב הכהן. בשנת רכ"ז (1467 למנין הנהוג אצלם) עבר לטולידו שבספרד, ושם חיבר את ספרו 'הליכות עולם' על כללי התלמוד ותולדות התנאים והאמוראים, שמבוסס בעיקר על 'ספר הכריתות' לר' שמשון מקינון, על כתבי הראשונים מפרשי התלמוד ובעיקר על הרמב"ם, וכן על הספר 'מבוא התלמוד' לר"ש הנגיד. הספר נדפס לראשונה בשנת ר"ן (1490 למנין הנהוג אצלם) בליסבון שבפורטוגל ומאז פעמים רבות, ואף נדפסו לו פירושים והשלמות ע"י גדולי ישראל בדורות שאחריו, ביניהם החיבורים 'כללי התלמוד' של מרן ר' יוסף קארו ו'יבין שמועה' לר' שלמה אלגאזי. ר' ישועה חיבר גם פירושים לכמה מסכתות. נראה שהוא גורש מספרד בגירוש הגדול של שנת רנ"ב (1492 למנין הנהוג אצלם), אך לא ידוע מה אירע עמו.

[4] בהקדמה לפרישה ודרישה, הגהות דרישה ופרישה וסמ"ע, עמ' השני בהקדמה לפי הוצאת שירת דבורה.

[5]  בתרגומו וביאורו ל"מורה נבוכים" שם, הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' קכ-קכא, הערה 10.

[6] בהקדמה לפרישה ודרישה, הגהות דרישה ופרישה וסמ"ע, עמ' השני בהקדמה לפי הוצאת שירת דבורה.

[7] בספרו "דור רביעי" על מסכת חולין, בהקדמתו, עמ' ה-ו.

[8] בספרו "יסוד המשנה ועריכתה", אות א, הוצאת מוסד הרב קוק.

[9] הבנה זו אינה כדברי רש"י על הסוגיא שם. אך, מדברי מהר"ץ חיות (מסכת מגילה ז, ע"א, ד"ה גמ' הלא כתבתי וכו') מתבארת הבנה זו.

[10] אולם, עלי להעיר שההבנה שכתבתי כאן היא לפי הבנת מהר"ץ חיות. לפי הבנת בעל ה"פני יהושע" (מסכת מגילה ז, ע"א) היה אסור לכתוב מגילת אסתר מצד "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". הלימוד מהפסוק "הלא כתבתי לך שלישים", שיש שלשה מדורים לכתבי הקודש. תורה, נביאים וכתובים. אין מדור נוסף. וכיון שאין מדור נוסף, אז יש איסור לכתוב עוד דברים מצד דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. אם כן, שתי הדרשות קשורות זו בזו. אלא, הדרשה "הלא כתבתי לך שלישים" אינה דרשה שמלמדת איסור, אלא היא מגלה על החלקים של כתבי הקודש. מתוך כך נוצרת האיסור לכתוב עוד ספרים, וזאת מצד דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. אך, נראה לי, שהבנת מהר"ץ חיות היא יותר מובנת, וקשה לי עם ההבנה שיהיה איסור לכתוב מגילת אסתר מצד דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב.

[11] בספרו "חקרי יהדות", הוצאת מוסד הרב קוק, פרק א', חיבת הספר, עמ' 8-9.

[12] עיין מהר"ץ חיות, מסכת מגילה ז, ע"א, ד"ה תוס' ד"ה נאמרה.

[13] עיין בתחילת איגרת רב שרירא גאון; עין בספר הליכות עולם, שער ראשון, פרק א; ר' יהושע ולק כץ, בהקדמתו ל"פרישה ודרישה".

[14] מסכת ברכות יג, ע"א: "אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע – כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך מקבל עליו עול מצות; והיה אם שמוע לויאמר – שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה, ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד".

 

 

---

להורדת המאמר לחצו כאן