מבוא
כבר דנתי רבות בענייני הגיור בספרים שכתבתי עד כה. במאמר זה אדון בשאלה העקרונית, האם הגיור הוא רצוי או אינו רצוי? בספר "גר המתגייר" (כרך א) דנתי בהרחבה בשאלה האם יש מצוה לגייר. כאן, כהרחבה למאמר זה ברצוני לדון האם יש מקרים שאכן רצוי ואולי אפילו מצוה לגייר? אני רואה חשיבות מרובה לפתוח בעיון זה את ספרי זה שעוסק בהלכות גיור בקיצור. מאמר זה הוא פותח לנו פתח בהבנת הגישה ההלכתית בגיור בדורנו.
כדי לברר נושא זה נחלק את הדיון למספר מקרים:
- נכרי רגיל. האם רצוי לגיירו?
- נכריה הנשואה ליהודי, האם רצוי לגיירה? וכן, במקרה הפוך נכרי הנשוי ליהודיה, האם רצוי לגיירו?
- ילד שאביו הוא יהודי ואמו נכריה, האם רצוי לגיירו?
- ספק יהודי, האם רצוי לגיירו?
- עדה שלימה שיש ספק אם היא שייכת לעָם ישראל, או שיש ספק שאולי התערבו בה נכרים, האם רצוי לגייר את העדה השלימה?
גיור נכרי
בנוגע לנושא גיור נכרי רגיל, הארכתי את הדיבור בספר "גר המתגייר" (כרך א) כשדנתי במצוַת הגיור. אביא את קיצור הדברים.
מובא בגמרא במסכת יבמות[1]:
דא"ר יצחק מאי דכתיב 'רע ירוע כי ערב זר' רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים.
לכאורה, מדברי הגמרא משמע שלא רצוי לקבל גרים. הראשונים התקשו בכך, היות והיו מגדולי ישראל שקיבלו גרים. יתירה מכך בגמרא במסכת סנהדרין[2] מובאת ביקורת על האבות שלא קיבלו את תמנע כגיורת:
מיהת 'אחות לוטן תמנע' מאי היא? – תמנע בת מלכים הואי, דכתיב 'אלוף לוטן אלוף תמנע'. וכל אלוף – מלכותא בלא תאגא היא. בעיא לאיגיורי, באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל. מאי טעמא – דלא איבעי להו לרחקה.
אברהם, יצחק ויעקב היו צריכים לקבל את תמנע כגיורת, ולא להרחיקה.
תוס'[3] העלה את השאלה איך ר' יצחק אמר שרעה תבוא למקבלי גרים, הרי רואים מהגמרא במסכת סנהדרין שיש לקבל גרים? הוא יישב שר' יצחק התנגד לאלו שמביאים את הנכרים להתגייר, שהולכים אחר הנכרים לגיירם. או שהתנגד לאלו שמקבלים מיד כל אחד שבא להתגייר, אבל נכרי שמתאמץ להתגייר, יש לקבלו, ומי שלא מקבלו, ייענש על כך.
אך התוס' הקשה על כך, מדברי הגמרא במסכת שבת[4], שהלל גייר מספר גרים שלא התאמצו להתגייר. הוא גייר נכרי אחד שאמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה על רגל אחת. גר שני אמר גיירני על מנת שאהיה כהן גדול. גר אחר אמר שהוא מאמין רק בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ואמר גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. התוס' השיב שהלל ידע שסופם להיות מהגרים הגמורים. לדעת התוס', אין לגייר כל נכרי, אלא רק אלו שמתאמצים להתגייר. אין שום מצוה ללכת לגייר, ונראה שאפילו לא ראוי לעשות זאת[5].
גמרא נוספת שניתן ללמוד ממנה לענייננו, היא הגמרא במסכת יבמות[6]:
תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד… ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו קיבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרים ומלין אותו שניה נתרפא מטבילין אותו מיד…
הגמרא אחר כך ביארה את דברי הברייתא:
ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו: אמר רבי אלעזר מאי קראה דכתיב ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה… קיבל מלין אותו מיד: מ"ט שהויי מצוה לא משהינן.
לומדים מדברי הגמרא שלשה דינים:
- אין להקשות על גר שמתאמץ להתגייר, ויש לקבלו לגרות.
- לא משהים את הגיור. לאחר שהתחיל תהליך הגיור ממהרים לסיימו.
- משמע שיש מצוה בגיור, כיון שהגמרא אומרת שלאחר שקיבל על עצמו את המצוות, יש למוהלו מיד. הטעם לכך, כיון שאין להשהות במצוה.
נראה לי, שאין קושי, מדוע מוני המצוות[7] לא מנו את קבלת גרים כמצוה בין תרי"ג המצוות? יש לתת על כך מספר טעמים:
- אין ציווי מפורש בתורה לקבל גרים. לכן, אפילו אם נאמר שיש מצוה, כפי לשון הגמרא, בכל זאת, היא אינה נכללת בתרי"ג מצוות.
- מוני המצוות הבינו שכשהגמרא קראה לגיור "גר מצוה", מדובר לישנא דעלמא ואין הכוונה שיש ממש מצוה לקבל גרים. לא בכל מקום שנשנתה בגמרא הלשון "מצוה", הכוונה היא למצוַת עשה דאורייתא ואפילו לא למצוַת דרבנן[8]. כוונת הגמרא שקבלת גרים היא מעשה שמוטל על בית דין לעשותו. ראוי שיקבל גרים, כמו שרואים מהמעשה של תמנע. נגדיר את הדבר, כרצון ה', המעשה אינו נכלל בתרי"ג מצוות, אך הוא רצון ה'. הקב"ה רוצה בגיורם של אלו שמתאמצים להתגייר. אולי המקור שרצון ה' שנקבל גרים, נלמד ממה שכתוב "הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה' " (במדבר טו, טו). הגמרא במסכת כריתות[9] למדה מהמילה "לדורותיכם" שאפשר להתגייר לעולם. כלומר, גם בזמן שבית המקדש לא קיים ואי אפשר להביא קרבן, אי הבאת הקרבן אינו מעכב את הגיור. למדים מכך שרצון ה' שנקבל גרים.
מלבד הרשב"ץ[10] לא מצאנו בין מוני המצוות שמנו קבלת גרים כמצוה. בדברי הראב"ד[11] והתוס' רא"ש[12] משמע שהבינו שיש מצוה לקבל גרים. לדעת התוס' רא"ש, היא כלולה במצוַת אהבת הגר. גם ר"י אלברגלוני[13] כלל את מצוַת קבלת גרים במצוַת אהבת הגר. לפי מספר אחרונים[14], מוני המצוות כללו מצוה זו, במצוַת "אהבת ה' ", שאדם שאוהב את ה', מקרב אנשים לעבודת ה' ולאמונתו.
נראה לי, שאין הכרח להבנה זו, מצוַת קבלת גרים אינה כלולה במצוַת אהבת ה'. אין מצוַה לעָם ישראל ללכת לגייר גרים, או לקבל גרים. אלא, אולי רצון ה' הוא לקבל גרים שבאים להתגייר. כלומר, גר שמתאמץ ורוצה להתגייר, רצון ה' שנקבלו. מה שהוזכר בגמרא "מצוַה", לישנא דעלמא, וכוונת הדברים, שזהו רצון ה'.
יש לומר שאחד שבא וביטא את נכונותו להתגייר הוכיח בכך שהוא שייך לעָם ישראל, נכרי כזה רצון ה' שנגיירו. סתם כך אין רצון ה', שנגייר אנשים. הרי ה' אינו מצוה על כל האנושות להתנהג כמו עַם ישראל, ולהתחייב בתרי"ג מצוות. רק עַם ישראל מתאים לקיים את המצוות[15].
אפשר למצוא בדברי חז"ל שהבינו שלגר שבא להתגייר יש קשר לעָם ישראל. הוא, במידה מסויימת עמד במעמד הר סיני בשעת קבלת התורה. כך נראה במדרש תהילים[16]:
שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים… ביישנין מנין, דכתיב 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו' (שמות כ, כ), מכאן אמרו כל מי שאין לו בושת פנים, ברי לנו שלא עמדו אבותיו על הר סיני… ראה דוד בגבעונים שאין בהם אחת מאלה, עמד ורחקם, שנאמר 'והגבעונים לא מבני ישראל המה' (שמואל ב כא, ב).
הרעיון הטמון בדברי המדרש הוא, שכל הגרים שבאים להתגייר עמדו בהר סיני. לכן, הם קשורים לעָם ישראל. הגבעונים לא עמדו על הר סיני, ולכן דוד הרחיקם.
נראה שרעיון זה מופיע בגמרא במסכת שבת[17]:
ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים מאי? – אמר ליה: אף על גב דאינהו לא הוו, מזלייהו הוו, דכתיב 'את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו' '.
גרים על אף שלא עמדו בהר סיני, מזלם היה בהר סיני[18].
בהקשר לכך יש לציין שהראשונים כתבו שהגר מברך על טבילת הגרות לאחר הטבילה, כיון שלפני הגרות אי אפשר לברך, משום שאינו ראוי קודם הטבילה, שאינו ראוי לומר "וציוונו" כיון שהוא עדיין נכרי[19]. בעל ספר "גליוני הש"ס"[20] הקשה איך מברך לאחר הטבילה, הרי הגר אינו מצוּוֶה להתגייר? בני ישראל הם שמצווים לקבל גרים, למולם ולהטבילם. לגר עצמו אין שום מצוַה. על שאלה זו, השיב שני יישובים:
- כיון שהגר נעשה יהודי עִם הטבילה, אז הטבילה והיותו יהודי באים כאחת, ונעשה הוא מצוּוֶה לקבל את עצמו ולטבול את עצמו. לכן, מברך "וציוונו".
- כשהגר מתגייר, מתגלה למפרע שהיה בו, גם בהיותו נכרי, עניין ישראליות, אשר הניעו להתגייר. אותו עניין מחוייב ומצוּוֶה להתגייר ולצאת לפועל. כל זמן שלא נתגייר, אנחנו לא יודעים שיש לו את עניין הישראליות אלא רק לאחר שמל וטבל. לפיכך, לאחר הטבילה, יכול לומר "וציוונו".
למדים מיישובו השני שגר המתגייר, יש לו עניין הישראליות עוד קודם שהתגייר, ולכן רצון ה' שנקבלו. נראה לומר שדווקא מי שקשור לעָם ישראל, יש לגיירו. כלומר, רק מי שבא ומראה שהוא באמת רוצה להתגייר, עלינו לגיירו, שבכך מגלה את הקשר שלו לעָם ישראל. לכן, יש בדיקה כל כך קשה עד שמקבלים אחד לעָם ישראל[21].
מכאן, יש ללמוד לעניין הגיור בימינו, שאפילו אם נאמר שיש צורך לגייר כל אלו שעלו לארץ, משום חשש לנישואי תערובת וכיוצ"ב, הרי נראה שאין כאן מצוַה של הגיור. אל לנו למהר לגייר בנפש חפצה. לאלו שמתגיירים בלב שלם ובאמת כוונתם לשם שמים, רצון ה' הוא שנגיירם, ויש לסייעם בכל דרך שהיא. יש להוסיף, שבמקרה שבית הדין רואה שלגר יש רצון אמיתי להתגייר וכל כוונתו לשם שמים, יש למהר לגיירו ולא לדחות את גיורו שהרי במסכת יבמות[22] מובאת מחלוקת תנאים מדוע גרים מעונים בייסורים. דעת אחרים היא מפני שהישהו עצמם להיכנס תחת כנפי השכינה [כלומר, לא מיהרו להתגייר]. למדים מכך שגר שהתגייר נענש על כך ששיהה עצמו להתגייר ויש ללמוד מכך שרצון ה' שלא נעכב בידו מלהתגייר.
נציין גם לדברי מדרש רות רבה[23]:
ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, מהו אל תפגעי בי, אמרה לה לא תחטא עלי לא תסבין פגעיך מני, לעזבך לשוב מאחריך, מכל מקום דעתי להתגייר אלא מוטב על ידך ולא ע"י אחרת.
בעל הפירוש "עץ יוסף" (שם) כתב:
מהו אל תפגעי בי. מפרש אל תפגעי שלא תהי נפגעת. 'בי' פירוש על ידי. ורוצה לומר שלא תקבלי עונש בחטא שלא תקרבי אותי תחת כנפי השכינה. 'לא תחטא עלי'. פירוש לא תעשה חטא עלי ולא תקח עונש ונגע רע מחמתי. 'מכל מקום דעתי להתגייר אלא מוטב על ידך'… ולכן אל תפצרי יותר מדאי כדי שיהיה סיבה לעזבך ולשוב מאחריך ולא אלך אתך בחברתך ואנכי אלך להתגייר על ידי אחר ולא יהיה מצוה זאת על ידך.
אם כן, רואים שמי שמונע נכרי שאכן, יש לו רצינות אמיתית להתגייר, הוא יענש על כך. גם למדים מדברי המדרש, שזה שמגייר נכרי ומביאו תחת כנפי השכינה, יש לו מצוה וזכות גדולה.
בעל שו"ת "אמרי יושר"[24] דן במקרה שהיה אחד מאנשי חיל הצבא שבא להתגייר. השאלה היא, האִם יש לגיירו? נקודת הספק נובעת מכך שאִם יקבלו אותו יהיה אנוס לחלל שבת ועוד מספר איסורים, משום היותו בצבא שנמצא במצב של פיקוח נפש. לדעת בעל שו"ת "אמרי יושר", יש לגיירו מיד. הוא התייחס לדברי בעל ה"שפתי כהן"[25] שמותר למול ילד ביום חמישי על אף שמדובר על ברית מילה שדחויה, ואף על פי שבעקבות כך יצטרך לחלל שבת, משום פיקוח נפש. יש לדמות את הדבר לדין הפלגה בספינה לפני השבת, שמותרת במקום מצוה.
הוא ציין שבעל שו"ת 'שאילת יעב"ץ'[26] פסק שדווקא מילה דחויה של יהודי מלים ביום חמישי, אבל לא מלים גר ביום חמישי משום שעדיין הוא נכרי ואינו מחוייב בדבר, ואין למולו כדי שלא יצטרכו לחלל עליו שבת. דהיינו, תוך ג' ימים למילה יש חשש לחולי ויצטרכו לחלל עליו שבת. אם כן, רואים שלא מגיירים באופן כזה שיש חשש שיבואו לחילול שבת. בכל זאת, אין ללמוד משם לנידון דידן. כיון שבעל שו"ת 'שאילת יעב"ץ' דיבר במקרה שאפשר לגיירו לאחר מכן. אך, כאן לא ידוע מה יהיה אחר כך, ויכול להיות שיהיה עיכוב גדול בדבר מחמת המלחמה, ולכן אין להמתין.
בעל שו"ת "אמרי יושר" הביא ראיה מעניינת לדבריו ממסכת גרים[27]:
הרוצה להתגייר וכו' אומרים לו מה לך להתגייר והלא אתה רואה את האומה הזאת נמוכה וכפופה שפילה מכל האומות ונהרגין על המילה ועל הטבילה ועל שאר כל המצוות ואינם נוהגים בפרהסיא כשאר כלל האומות.
משמע שמדובר בשעת גזירה, ובכל זאת, מגיירים את הנכרי. הרי לאחר גיורו לא יוכל לקיים את כל המצוות, משום שזו שעת הגזירה, ובכל זאת, מגיירים אותו ולא ממתינים.
בעל שו"ת "אמרי יושר" סבר שנכרי שקיבל על עצמו להתגייר, נחשב כמו נדר וצריך לגיירו כמה שיותר מהר.
גיור נכריה שנשואה ליהודי וגיור נכרי שנשוי ליהודיה
במאמר אחר[28] דנתי בנוגע לגיור אשה שנשואה בנישואין אזרחיים לכהן. האם נכון לגיירה כדי להציל את היהודי? שם דנתי בהרחבה וביארתי שבוודאי אי אפשר לגיירה, משום שיש כאן גיור בלי קבלת מצוות. דהיינו, יש כאן אמירה שהיא אינה מתכוונת לשמור את האיסור שגיורת לא תינשא לכהן. בתוך הדברים שם דנתי בנוגע להצלת בעלה היהודי מאיסורים רבים. שיש מהאחרונים שטענו שזו סיבה שיש לגיירה.
לפי מספר אחרונים האיסורים החלים על כהן הנשוי לנכרית רבים מאלו החלים על כהן הנשוי לגיורת:
- הפסד שכל זרעו יהיו נכרים [הרב דוד צבי הופמן זצ"ל[29]].
- בנישואי נכרית יש איסור דאורייתא וחיוב כרת מדברי קבלה. מה שאין כן בכהן שנשא גיורת שהוא לכל היותר איסור לאו [מהר"ם שיק זצ"ל[30] והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל[31]].
- מבואר ב"שולחן ערוך"[32], שהבא על עובדת כוכבים דרך אישות, עובר על איסור דאורייתא של "לא תתחתן בם". כך דעת הרמב"ם[33], וכן דעת רוב הראשונים. אפילו לדעת ה"טור", שיש איסור דאורייתא רק בנישואין עם אחת מז' עמים ורק לאחר שהתגיירה, בכל זאת, הבא על נכרית בפהרסיא קנאים פוגעים בו[34]. כאן נחשב שעובר על האיסור בפרהסיא, משום שנישואין אזרחיים נחשבים פרהסיא[35]. כשיש דין של קנאים פוגעים בו, עובר על איסור דאורייתא [הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל[36]].
אוסיף שהרב מלכיאל טננבוים זצ"ל[37] דן אם מותר לגייר נכריה שנשואה ליהודי משום שלא מגיירים במקרה שמתגיירת לשם אישות וכיוצ"ב? הוא טען כיון שבדיעבד היא גיורת גמורה – הגיור חל – הרי אין לדקדק כל כך, שעל ידי זה נציל את הישראל מלשבת באיסור. ועל אף שיש שהחמירו שלא גיירה, בכל זאת, למעשה יש להתיר.
כמובן, שיש לציין שמדובר במקרה שאין אומדנא ברורה שבכוונת המתגיירת שלא לשמור תורה ומצוות. נראה שאפילו במקרה שיש ספק אם בכוונתה לשמור תורה ומצוות, אין לגיירה. הרי אם אין בכוונת המתגיירת לקיים תורה ומצוות, הגיור לא חל.
כמו כן, יש לציין לדברי הרב דוד צבי הופמן זצ"ל[38] שדן בנוגע לגיור נכרי שהיה נשוי בנישואין אזרחיים עִם יהודיה. לדעתו, אפשר לגיירו והביא מספר טעמים:
- מבואר בדברי התוס'[39], שגם במקרה של גיור לשם אישות, אם בית הדין רואה שמתגייר לשם שמים, אפשר לגיירו. במקרה הנידון היה מדובר שהיה כבר נשוי עמה בנישואין אזרחיים, והיהודיה לא היתה עוזבת אותו אִם לא היה מתגייר. לכן, רגליים לדבר שמתגייר לשם שמים.
- אם לא נקבל אותו, היא תישאר נשואה עמו ותעבור על איסור דאורייתא. יהודיה שנשואה לנכרי, עוברת איסור דאורייתא.
- אפילו שלא אומרים חטא כדי שיזכה חברך, בכל זאת, במקרה שהאחר לא פשע, אומרים חטא. יש לומר שכאן אפילו שתחילתה בפשיעה סופה באונס, כיון שהיא מעוברת ממנו ואינה יכולה לסבול בושתה שלא להינשא לו. נוסף על כך, היא מפחדת שאם לא תינשא לו אף אחד לא ישא אותה.
- הרי אם לא נגייר את הבעל והיא תמשיך להישאר עִמו גם בהיותו נכרי, כל הילדים שיוולדו יהיו יהודים, ויש לחוש שימשכו אחר אביהם הנכרי. דהיינו, על ידי גיור האב נציל את הילדים. בוודאי הילדים אינם פושעים, לכן יש להצילם.
הטעם הרביעי לא יועיל לנו למקרה שמדובר שהאשה היא נכריה ובאה להתגייר. במקרה זה הילדים אינם יהודים, אלא נכרים כל עוד שלא התגיירה, אבל נראה שאפשר לסמוך על הטעמים האחרים.
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל[40] פסק על פי דברי ר' יוסף קארו שהכל תלוי בראות עיני בית דין, שבמקרה והנכריה נשואה כבר לישראל בנישואין אזרחיים ובהיכנסה בברית היהדות תתקרב יותר ויותר אל משפחת בעלה ותורתו, יש לגיירה. הוא הוסיף שגם על ידי כך שיגיירו, אותה הילדים שיוולדו מעתה ואילך יהיו יהודים, לכן מצוה לקרבם ולהכניסם בברית תורת ישראל.
לכן, בוודאי כשמדובר על יהודי שנשוי לנכריה, יש מקום חשוב לנסות לגייר את הנכריה כדי להציל את היהודי מהעברות הרבות. כמובן, שלא מדובר שנגייר את האשה ביודענו שלא תשמור תורה ומצוות כי אז אסור לגיירה, שבוודאי בכך נביא לידי תערובת נכרים. כיון שאשה זו תוגדר כגיורת, כשהיא אינה גיורת, שהרי גיורה אינו חל ואנשים לא יודעים מכך. אך עדיין, מוטל עלינו להשתדל ולפעול להביאה לידי גיור כדת וכדין. כוונת הדברים להביא לידי כך שהיא תתגייר על דעת שמירת תורה ומצוות. כך גם הדבר במקרה שמדובר בנכרי שנשוי ליהודיה, יש לנו לפעול להביא את הנכרי לידי גיור כדת וכדין.
נציין שהרמב"ם[41] התיר לאחד שנטען על השפחה [חשדו אותו שבא על השפחה], לשחרר את השפחה ואחר כך לשאת אותה. אף על פי, שיש בכך איסור, שמבואר במסכת יבמות[42], הנטען על השפחה [החשוד שהיו לו יחסי אישות עם השפחה] ונשתחררה לא יכנוס [לא יתחתן עמה]. בכל זאת, הוא התיר לשאת אותה, משום תקנת השבים שמוטב להתיר לו לשאת אותה, משיחיה איתה באיסור, ויש בכך שני עניינים: 1. מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. כמו שנאמר לגבי היתר אשת יפת תואר[43], "מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות". כלומר, יעבור איסור פחות חמור. 2. עת לעשות לה' הפרו תורתך[44].
[אין לה דין יפת תואר], לפי שזאת נתייחדה בדין תורה, משום שהותר ליקחה לאשה באותה העת, ר"ל בעת הכבוש, כשהיא בגיותה, מפני שלא דברה תורה אלא כנגד היצר כמו שהותר להם באותה העת לאכול האסורים ובתים מלאים כל טוב אפילו קדלי דחזירי, ואין להקיש על זה. וצריכים בית דין אחר זאת השמועה אשר לא טובה (לכפותו) להוציאה או ישחררה וישאנה לאשה, אעפ"י שיש בזה כעין עברה, לפי שהנטען על השפחה ונשתחררה אסור לו לישאנה לכתחלה, לפי שכבר פסקנו פעמים אחדות בכגון אלו המקרים, שישחררה וישאנה. ועשינו זאת מפני תקנת השבים ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. וסמכנו על דבריהם ז"ל עת לעשות לי"י הפרו תורתך. ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוך, ויקבעו לו מועד לישאנה או להוציאה, כמו שעשה עזרא [עזרא י', י' – מ"ד] ע"ה.
דברי הרמב"ם הם אבן יסוד לפוסקים רבים שהקלו בגיור אשה על אף שהיא מתגיירת לשם אישות. מבואר במסכת יבמות[45] שאסור לגייר מישהו שמתגייר לשם אישות. כל זמן שמתגייר לשם סיבה אסור לגיירו. על פי דברי הרמב"ם הקלו והתירו לגייר גם כשמתגייר לשם אישות[46] כשמדובר על הצלת היהודי מידי עברה, שידוע שאם לא יגיירו אותה הוא ימשיך לחיות איתה באיסור. אלא, כמובן, שהפוסקים התירו רק כשמדובר שהאשה מתגיירת כדת וכדין על דעת לשמור תורה ומצוות.
בן שאביו יהודי ואמו נכריה
בספרי "גר המתגייר" (כרך ג) הארכתי לדון בגדרו של הילד שאביו יהודי ואמו נכריה, האם יש לו גדר מיוחד – גדר "זרע ישראל"? שם הובאה המחלוקת בין הרב עזריאל הילדסהיימר זצ"ל ובין הרב צבי הירש קלישר זצ"ל. לא ארחיב במחלוקת זו רק אביא קיצור הדברים.
הרב קלישר נקט שיש להם דין "זרע קודש", אבל הרב הילדסהיימר טען שאין חילוק בינם ובין שאר נכרים. הרב קלישר[47] הביא מספר ראיות לכך שנקראים "זרע ישראל", או כלשונו "זרע קודש":
- כתוב שה' אמר לאברהם אבינו בנוגע לבנו ישמעאל: "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא"[48]. על אף שישמעאל הוא בן שפחה. והרי דין ולד שפחה כדין השפחה, ובכל זאת, נקרא זרעו של אברהם אבינו.
- כתוב בספר עזרא[49]: "כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה". הרב קלישר הבין ש"זרע הקודש" הם ילדים שנולדו ליהודים שנשאו נכריות. מכאן, מוכח שבן נכרית שאביו יהודי נקרא "זרע קודש".
נלענ"ד, שעל שתי ראיות אלו יש להשיב:
- בנוגע לישמעאל מדובר לפני מתן תורה, ואין להביא ראיה ממה שהיה לפני מתן תורה לגבי דין שלאחר מתן תורה. עוד יש לדון שאולי להגר לא היה דין גמור של שפחה לפחות כששרה נתנה אותה לאברהם. הרי כתוב[50]: "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה". שרה נתנה את הגר שתהיה אשת אברהם אבינו. הרמב"ן כתב על כך: "אבל רצתה שתהיה גם אשתו ולכן אמרה לו לאשה, שלא תהיה כפילגש רק כאשה נשואה לו, וכל זה מוסר שרה והכבוד שהיא נוהגת בבעלה". הנצי"ב, בספרו ה"עמק דבר", כתב: "לאברם אישה לו לאשה. תיבת לו מיותר. וביעקב כתיב ותתן אותה ליעקב לאשה. אלא כדברינו שכך היה התנאי. דלגבי אברם לבד תהא לאשה ולא לשפחה. אבל לגבי שרה תהא לשפחה כמו שהיה". לגבי הפסוק "כי זרעך הוא", ר' עובדיה ספורנו הסביר: "וגם את בן האמה. וגם אין ראוי שתדאג על שתגרש את הבן כי תגרש את בן האמה ולא בנך מכל מקום לגוי אשימנו כי זרעך הוא. לא שיהיה הוא ראוי לכך". רואים שהוא לא נחשב בנו, יש לבאר את כוונת ה"ספורנו" שיש לו איזה יחוס לאברהם אבינו. הנצי"ב, בספרו "עמק דבר", הסביר: "וגם את בן האמה וגו' כי זרעך הוא. הוא בפני עצמו זרעך ודאי הוא. ואם כן לגבי ירושה שנוגע ליצחק צדקה שרה. אבל לגבי ישמעאל בפני עצמו מה שאינו נוגע ליצחק בנך הוא זרעך ודאי ועיין מה שכתבתי לעיל ט"ז ג'. וזהו דקדוק לשון שרה לומר ישמעאל אינו נחשב לבן אברהם אלא בן שפחה אם כן אפי' לא היה נולד יצחק כלל לא היה ישמעאל יורש. אלא ודאי היא מודה שישמעאל נחשב לבן אבל עם בנה עם יצחק אינו נחשב לבן. משום שכך היה התנאי שלגבי שרה תהא הגר כשפחה". לפיו, לישמעאל היה דין מיוחד ואין ללמוד מישמעאל לשאר עבדים.
- הפסוק בעזרא לא קורא לילדים שיוולדו "זרע הקודש", אלא לאבות שהם מזרע ישראל שעכשיו נושאים נכריות ומתערבים בעמי הארצות.
הרב הילדסהיימר זצ"ל השיג על דברי הרב קלישר זצ"ל, והשיב כפי שהשבתי על ראיות הרב קלישר. לדעתו, אין ראיה מישמעאל כיון שכוונת הפסוק שיש לו איזה יחוס לאברהם אבינו, ומשום כך יש לו זכות. גם הראיה מישמעאל היא רק לפי הראשונים והאחרונים שסברו שלאבות היה דין ישראל עוד קודם מתן תורה, אבל לפי הראשונים והאחרונים שסברו שלא היה להם דין ישראל אין שום ראיה מישמעאל. לגבי הראיה מעזרא, טען הרב הילדסהיימר שלא מדובר על הילדים שנולדו מהנישואין עִם הנכריות, אלא מדובר על האבות. לדעתו, הנולדים מנכריות לא נחשבים "זרע ישראל", ואין שום סיבה לנסות לקרב אותם להתגייר. אלא, דינם כשאר הנכרים שבאים להתגייר.
חזר הרב קלישר והשיב על דברי הרב הילדסהיימר. והוכיח שהכוונה ב"זרע הקודש" היא לילדים שנולדו. לשון זרע משמע על זרעם ולא על עצמם. נוסף על כך, כבר בתחילת הפסוק מדובר על האבות שנאמר שם "נשאו מבנותיהם להם ולבניהם", אם כן מדוע הוצרך לכתוב שוב "והתערבו זרע הקודש"? גם אם היה מדובר על האבות היה צריך להיות כתוב "והתערבו בעמי הארצות" שמוסב על תחילת הפסוק. הוא המשיך להוכיח את ראייתו מישמעאל.
הרב הילדסהיימר השיב על דחיותיו, שלפי הכתוב בתחילת הפסוק "כי נשאו מבנותיהם", אין הוכחה שנשאו אותן בלי שהתגיירו הבנות, לפיכך כתוב המשך הפסוק "והתערבו זרע הקודש", כדי ללמדנו שנשאו אותן בלי שהתגיירו. וכתב שאין לדקדק דקדוקים מדוע הוסיף "זרע הקודש", כיון שבפסוקים רבים מוצאים כפילויות וכך רצון ה' יתברך. באותה תשובה הוא טען שאין לגייר את הקטנים האלו, כיון שרואים שההורים שלהם לא מקיימים תורה ומצוות, ואיזו זכות יש בגיורם, מדוע לנו להיכנס לצרה הזאת?
עוד נציין שהרב משה שטרנבוך שליט"א[51] כתב שאסור לקרב אחד שאביו יהודי ואמו נכריה, והאב חי עִם הנכריה ולא רוצה לעזבה. פסיקתו מבוססת על מספר סיבות:
- יש בכך פתח לנישואי תערובת. האב רואה שיש דרך לתקן את הנעשה. צריך לגרום לאב שירגיש שהוא מנותק מעָם ישראל.
- יש בכך איסור חוקות העכו"ם, כיון שמחשיבים את הבן אחר האב כמנהג העכו"ם.
- יש בכך איסור "לא תחנם", כיון שמעניקים להם זכויות והטבות של יהודים. אין לנו לרחם עליהם יותר משאר נכרים.
נלענ"ד, שיש מקום להשיג על כל הטענות האלו:
- יש מקום לשיקול דעת, שאולי בריחוקו נגרום לאיבודו מזרע ישראל. אולי על ידי קירוב הבן, נוכל לבסוף לקרב גם את האב ויחזור לזרע ישראל. כלומר, הוא יעזוב את אשתו הנכריה או אולי אשתו הנכריה תתגייר כדת וכדין וכל בני המשפחה ישמרו תורה ומצוות.
- לא מחשיבים את הבן אחר אביו ולא מחשיבים אותו כיהודי, אלא רוצים לקרבו כדי להביאו להתגייר.
- יש לדמות דין זה לנתינת מתנה לנכרי שמכירו, שאין בכך איסור "לא תחנם". הרי הוא מקרבו לטובתו, כדי להחזיר את אביו ליהדות.
בהקשר לכך יש להביא תשובת הרשב"ש[52] שפסק שיש לנקוט גישה מקילה בנוגע לגיור זרע ה"אנוסים". דהיינו, על אף שלא מקבלים לגיור אחד שמתגייר לשם אישות וכיוצ"ב. במקרה של גיור אחד מה"אנוסים" יש לקבלו אפילו שבא להתגייר לשם אישות ומסביר:
עוד שאלת. הבא להתגייר וידענו באמת שלא בא אלא לאהבת אשה בת ישראל שנתן עיניו בה, מהו מקבלין אותו או לא. ואני ראיתי בקצת ספרי המפרשים ז"ל שצריך לבדוק אחריו ואם ידוע שלא בא אלא לאהבת אשה או כיוצא בו שאין מקבלין אותו, ואם אנוסי זמן בכלל זה כיון שידוע שלא באו אלא לדרך זאת, עכ"ל.
תשובה. אין מקבלין אותו לכתחילה, דאמרינן בפ"ב דיבמות אחד איש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש וכו' אינם גרים. ואעפ"י שנפסקה ההלכה שם דכל גרים, היינו בדיעבד, אבל לכתחילה לא משום הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך. וכן אמרו בפרק איזהו נשך כדי שלא יאמרו לא נתגייר זה אלא מפני מעותיו של זה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות איסורי ביאה כשיבא הגר והגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת ואם איש הוא בודקין אותו שמא נתן עיניו באשה יהודית ואם אשה היא שמא נתנה עיניה בבחור מישראל וכו'. מיהו זהו בגוי הבא להתגייר, אבל מהאנוסים אלו או מזרעם אין דוחין אותם מפני זה, אבל המקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, ור' יוחנן אמר לריש לקיש אי הדרת בך יהיבנא לך אחתי דשפירא מנאי, שריש לקיש היה לסטים ור' יוחנן אמר לו אם תחזור בתשובה אתן לך אחותי, וחזר בתשובה ויצא ממנו חכם גדול כדאיתא בפרק הפועל.
נלענ"ד, שילד שנולד מיהודי שבא על נכריה לא נחשב מ"זרע ישראל" והוא נכרי גמור בכל דין. אולם, יש סברא שיש להשתדל מאד להביא את הילד הזה ואת אמו לגיור, ובכך להחזיר את האב בתשובה. הרי בסופו של דבר מדובר שהאב הוא יהודי ובכך שנביא את אשתו ובנו לגיור נוכל לקרבו בחזרה לחיק היהדות, אבל כל זה בהנחה שאכן הילד והאֵם ישמרו תורה ומצוות. אין מקום להקל בדין קבלת המצוות, וגם הילד מחוייב בקבלת מצוות וצריך שלא תהיה אומדנא ברורה שבגדלותו לא ישמור תורה ומצוות. אם כן, אי אפשר לגייר את הילד אם האמא לא מתגיירת ביחד איתו. אלא, אם כן, מדובר שהוא גדל אצל אביו היהודי שעוזב את האמא הנכריה.
גיור ספק יהודי
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל[53] סבר שבמקרה שאשה שהיא ספק גיורת באה להתגייר פעם נוספת, אפילו שעדיין נראה לבית דין שהיא מתגיירת משום סיבה כל שהיא ואיננה מתגיירת לשם שמים, בכל זאת, אפשר לגיירה. הטעם לכך הוא משום שגיור אחד שאינו מתגייר לשם שמים הוי איסור דרבנן, ויש לומר ספק דרבנן לקולא. אפילו שאין לעשות ספק דרבנן לכתחילה, בכל זאת, כאן יש להתיר, כיון שאם לא נגייר את האשה הרי נדחה אותה לעולם ונבוא לקלקל את כל הדורות שיצאו ממנו. נוסף על כך, נגרום שבעלה יחיה תמיד עם ספק נכריה.
כעין זה כתב הרב משה שטרנברוך שליט"א[54] בנוגע לגיורה של אחת מעדת "בני ישראל". לדעתו, אנשי עדת "בני ישראל" הם ספק יהודים וצריכים גיור. לכן, אם ברור לנו שרצונה לקיים מצוות אפילו שהיא מתגיירת לשם אישות, אפשר לגיירה. הוא הוסיף עוד נקודה, שעל אף שבדרך כלל, במקרה של גיור, אין למול את הנכרי באמצעות סם הרדמה שלא ירגיש את הכאב, כאן שמדובר על ספק יהודי אפשר למולו באופן הנ"ל. בדרך כלל אין למול עם סם הרדמה משום שרוצים לגרום לנכרי לפרוש מהגיור, אין רצוננו בגרים. אך, כאן שמדובר על ספק יהודי, רצוננו שלא יפרוש[55].
כמו כן, נציין לתשובה הרב משה פיינשטיין זצ"ל[56] שדן בנוגע ללימוד תורה לאתיופים שהם ספק יהודים [דעת הרב פיינשטיין זצ"ל שהאתיופים הם ספק יהודים וצריכים גיור]. לדעתו, אפשר ורצוי ללמדם תורה כיון שאם לא נחנכם בחינוך דתי יתקלקלו עוד יותר ולא יתרצו להתגייר ועל ידי כך נוכל לבוא לידי התבוללות. לכן, יש לחנכם ולהשפיע עליהם להתגייר. אין לחוש לאיסור לימוד תורה לנכרי כיון שאולי הם יהודים וכיון שיש סיבה שמלמדם, האיסור לא חל. האיסור שייך רק כשמלמדים נכרי ללא סיבה מוצדקת.
אם כן, למדים מדבריו שיש לנסות לשכנע את האתיופים להתגייר כיון שהם ספק יהודים, ועוד יש להקל שמותר ללמדם תורה.
גיור עדה שיש ספק אם היא מזרע ישראל
בהמשך לדיון הקודם נדון בגיור עדה שיש ספק אם היא מזרע ישראל. במקרה שמגיעים למסקנה שאכן יש כאן ספק וצריכים לגיירם, האם נכון ורצוי לגיירם? האם עלינו לפעול לקרבם ולהביא אותם לגיור, או לגיירם רק אם הם באים ומבקשים?
נלענ"ד, שלאור הדברים המובאים לעיל בדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל וכן בדברי האחרונים האחרים שדנו בנוגע לאדם שיש ספק לגבי גיורו, וטענו אכן יש לגיירו ואפילו יש מקום להקל בכל מיני דינים בהלכות גיור, כך יש לטעון גם לגבי עדה שלמה. בוודאי רצוי ונכון להשתדל לגייר את העדות האלו. בעיקר שיש חשש גדול שאם אנחנו לא נבוא לקרבם לחיק ישראל ולהשפיע עליהם מרוח התורה והמצוות יש סכנה שיבואו לארץ ישראל, ויקבלו אותם כגרים ובארץ ישראל לא ישמרו תורה ומצוות. הציבור הדתי צריך לבוא לקרבם ולהשפיע עליהם כדי שלאחר הגיור הם ימשיכו לשמור תורה ומצוות. כפי שהרחבתי את הדיבור, אי אפשר לגייר אחד שאינו מתכוון לשמור תורה ומצוות. אם נגייר אותם על אף שאין בכוונתם לשמור תורה ומצוות, אנחנו יכולים להביא תקלה גדולה לעָם ישראל. אחד שהוא נכרי ואינו מתכוון לשמור תורה ומצוות אפילו שעבר גיור, אינו גר. יש לו תעודת גיור, אבל הוא אינו גר. ובכך אנחנו מביאים לתערובת נכרים בעָם ישראל. ולכן, יצאנו מופסדים. עלינו לקרבם לשמור תורה ומצוות, ורק לאחר מכן לגיירם כדת וכדין.
סיכום
במאמר זה סקרתי מספר מקרים שיש מקום לדון שרצוי וחיובי לגייר את הנכרי. באופן עקרוני היהדות אינה מחפשת לגייר נכרים. תפקידם של הנכרים לשמור ז' מצוות בני נח ותפקידם של היהודים לשמור תרי"ג מצוות. היהדות אינה מיסיון, היא רוצה להשפיע על העולם שילכו בדרך היושר והצדק וישמרו ז' מצוות בני נח. אך, אין בכך שום חיוב לקיום תרי"ג מצוות. אלא, יש מקרים שאכן, אנחנו רוצים לגייר את הנכרי והדבר הוא חיובי ורצוי. דהיינו, במקרה שמדובר על ספק יהודי ובמקרה שרואים שהנכרי מתאמץ ורוצה להתגייר.
נוסף על כך, יש מקרים שרוצים לגייר אך אין זו מציאות אידיאלית. דהיינו, במקרה שבאים לגייר נכרי, או נכריה שנשואים ליהודים, לא מדובר על מציאות אידיאלית וחיובית. הגיור הזה נצרך כדי להציל את הבעל מהעברות, אך מלכתחילה לא היינו רוצים בכך. כאן הגיור אינו רצוי, אלא הוא מצוי. כיום יש מציאות של נישואי תערובת, ולכן צריכים לפעול לגייר את הבן או הבת הזוג, אך הדברים באים בדיעבד ולא לכתחילה.
גם דנו בנוגע למקרה שמדובר על עדה שלמה שיש ספק בנוגע ליהדותם, ובוודאי עלינו להשתדל לקרבם להתגייר ולשמור תורה ומצוות כדת וכדין.
[1] קט, ע"ב.
[2] צט, ע"ב.
[3] מסכת יבמות קט, ע"ב, ד"ה רעה.
[4] לא, ע"א
[5] עיין גם בתוס' רא"ש (מסכת יבמות קט, ע"ב) שכתב כדברי התוס'
[6] מז, ע"א-ע"ב.
[7] כוונתי לכל מוני המצוות חוץ מספר "זוהר הרקיע" ור"י אלברגלוני. בספר המצוות של הרמב"ם, בהשגות הרמב"ן, בסמ"ג, בסמ"ק, בספר "הלכות גדולות", בספר "יראים" וכו' לא נמצאה מצוה של קבלת גרים.
[8] עיין מסכת ברכות (ד, ע"ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותו על מטתו". בוודאי לא מדובר כאן על מצוַת עשה דאורייתא, מקסימום יכול להיות מצוַת עשה דרבנן. נראה לי, שלא מדובר אפילו על מצות עשה דרבנן. מהר"ץ חיות (שם) כתב: "מזה קשה לי על שיטת הרב מגילת אסתר (ספר המצוות, שורש א) דלשון מצוה אינו נופל רק בעניני תורה. וכאן ק"ש על המטה אינו רק מדרבנן משום מזיקין. ומכל מקום נקט לשון מצוה".
עיין מסכת ברכות (כט, ע"ב): "דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוַה להתפלל עם דמדומי חמה". גם כאן, בוודאי לא מדובר על מצוַת עשה דאורייתא, ונראה בפשטות שאין כאן מצוַת דרבנן, אלא זוהי מעלה להתפלל בדמדומי חמה.
מסכת יומא (יט, ע"ב): "אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר 'ודברת בם' בם ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו שנאמר 'כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר' ". קשה לומר שמדובר כאן שעובר על מצוַת עשה דאורייתא ועל לאו דאורייתא, בעיקר שהפסוק שהביא רב אחא בר יעקב, הוא פסוק בקהלת. מהר"ץ חיות (שם) כתב: "וענין הך דעובר בעשה ולא תעשה הנאמר בענינים כאלו. אינו רק אסמכתא". ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה" שם) כתב: "דרך צחות אמרו השח שיחת חולין כו' ". משמע, שאין מצוַת דאורייתא, אלא רק אסמכתא בעלמא.
מסכת יומא (כט, ע"ב-ל, ע"א): "אמר ר' אבא זאת אומרת מצוַה לשפשף [הכוונה לאחר הטלת מי רגלים]. מסייע ליה לר' אמי דאמר ר' אמי אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו, מפני שנראה ככרות שפכה ומוציא לעז על בניו שהן ממזרים". מהר"ץ חיות (שם) כתב, שמכאן מוכח שהלשון "מצוַה", אינה נופלת רק על עניין תורה, ולא על עניין דרבנן. הוא הבין, שאין כאן מצוַת דאורייתא.
עיין מסכת יבמות (סה, ע"ב): "ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". לא נראה שיש בכך מצוַת דאורייתא, וגם לא מצוַת עשה דרבנן.
בדין שינוי בדבר השלום (שם): "וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: 'אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' '. ר' נתן אומר: מצוַה, שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו' ' ". בוודאי אי אפשר לומר שיש בזה מצוַת דאורייתא, כיון שהפסוק שהביא ר' נתן, הוא פסוק בנביאים, וגם אין ציווי בפסוק, אלא יש לימוד מהסיפור.
עיין מסכת יבמות (קו, ע"ב): " 'ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל' – מצוַה בדיינין ולא מצוַה בתלמידים; רבי יהודה אומר: מצוַה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל".
מסכת כתובות (מט, ע"א): "במזונות בתו הוא דאינו חייב, הא במזונות בנו חייב, בתו נמי חובה הוא דליכא, הא מצוַה איכא, מני מתניתין? לא רבי מאיר, לא רבי יהודה, ולא רבי יוחנן בן ברוקא! דתניא: מצוַה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים, דעסקי בתורה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: מצוַה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות, משום זילותא"; עיין בדברי הרב צבי שכטר, בספרו ארץ צבי, סימן יט, אות ב.
גם במסכת ברכות (יג, ע"א), מובא שבר קפרא סבר שהקורא לאברהם אברם, עובר בעשה. ר' אליעזר סבר שעובר בלאו. אם מעיינים בדברי מוני המצוות, אנחנו לא מוצאים שמנו את קריאת אברהם אברהם ולא אברם כמצוה. גם הפוסקים השמיטו הלכה זו. בעל ספר "באר שבע" (סוף מסכת תמיד) כתב, שאין הכוונה לעשה ממש. הוא ציין שם למספר מקומות שכתוב שעובר בלאו, ואין הכוונה שעובר בלאו ממש.
מובא במסכת ברכות (לג, ע"א), שכל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. כבר הארכתי בספרי "מעבדות לחירות, ממוות לחיים ומחושך לאור גדול" (הלכות יום העצמאות ויום ירושלים, נספחים, דין ברכה לבטלה/ ברכה שאינה צריכה) שראשונים רבים נקטו שאיסור ברכה לבטלה הוא רק איסור דרבנן.
[9] ח, ע"ב-ט, ע"א.
[10] בספר "זהר הרקיע", סימן כח.
[11] ספר "בעלי נפש", סוף שער הטבילה.
[12] מסכת שבת קלז, ע"ב, ד"ה המל את הגרים.
[13] בספר המצוות לרס"ג, עם ביאורו של הגר"י פעלרא, מצות עשה יט.
[14] גר"י פרעלא, בביאורו לספר המצוות לרס"ג, מצות עשה יט.
[15] עיין בדברי מהר"ל מפראג, "תפארת ישראל", פרק א; "גבורות ה' ", פרק עב; "נצח ישראל", פרק יא. שם הוא הרחיב את הדיבור להראות מדברי המדרשים שרק עַם ישראל מתאים לתורה, וזהו הרעיון של המדרש שה' הציע את התורה לכל האומות, ואף אומה לא הסכימה לקבלה, אלא רק עַם ישראל הסכים לקבלה; יש לציין שמבואר בגמרא במסכת עבודה זרה (כד, ע"א), שלעתיד לבוא יתגיירו אומות העולם. אך, מבואר שם בגמרא שהגרים האלו הם גרים גרורים. רש"י (שם, ד"ה גרורים) הסביר שהכוונה שהם מעצמם נגררים להתגייר אף על פי שלא מקבלים אותם. כלומר, זה לא לרצון עַם ישראל שיתגיירו.
[16] מזמור א'.
[17] קמו, ע"א.
[18] בספר "בעל המאמרות" (מובא בשו"ת "ציץ אליעזר", חלק יב, סימן מ) מבואר שגרים מזלם היה בשעת קבלת תורה, וגם להם ניתן חלק בתורה.
[19] עיין תוס', מסכת פסחים ז, ע"ב, ד"ה על הטבילה; עיין רמב"ם, הלכות ברכות יא, ז; עיין במאמרי "ברכת הטבילה", מובא בספר "גר המתגייר", כרך ג, הלכות יורה דעה.
[20] מסכת פסחים ז, ע"ב.
[21] עיין מסכת יבמות מז, ע"א-ע"ב.
[22] מח, ע"ב.
[23] פרשה ב, אות כב.
[24] חלק ב, סימן קמ, אות ב.
[25] יורה דעה, סו"ס רסו.
[26] חלק ב, סימן צה.
[27] פרק א, הלכה א.
[28] "גיור אשה שנשואה בנישואין אזרחיים לכהן", מובא בספרי "גר המתגייר", כרך א, הלכות אבן העזר.
[29] שו"ת "מלמד להועיל", חלק ג, סימן ח.
[30] בשו"ת שלו, אבן העזר, סימן לז וסימן קנה; ר' דוד צבי הופמן זצ"ל (שו"ת "מלמד להועיל", חלק ג, סימן ח) הביא את דבריו כצד לומר שיש יותר איסורים אצל כהן שנשוי לנכרית מכהן שנשוי לגיורת.
[31] פסקים וכתבים, כרך ו, סימן כה; הרב הרצוג סבר שיש איסור כרת מדברי קבלה למי שבא על נכרית; עיין מסכת סנהדרין פב, ע"א; עיין ב"טור", אבן העזר, סימן טז; הפסוק הוא מספר מלאכי (ב, יא): "כי חילל יהודה את קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה וכו' ".
[32] אבן העזר טז, א.
[33] עיין ב"טור" שם, שהביא את דעת הרמב"ם וחלק עליו. ה"טור" סבר שאין איסור של "לא תתחתן בם", אלא דווקא בנישואין עִם אחת מז' עמים, ודווקא לאחר שהתגיירה [כמובן, שכן הדבר להיפך שמדובר על יהודי שנישאת לאחד מז' עמים לאחר גיורו]. זו גם שיטת רבינו תם. עיין מסכת כתובות כט, ע"א; מסכת יבמות עט, ע"א; מסכת עבודה זרה לו, ע"ב.
[34] הרמ"א (אבן העזר טז, א) הביא בשם יש חולקים את דעת ה"טור", שלא לוקים על ביאת נכרית.
[35] גם בעל שו"ת "אמרי יושר" (חלק א, סימן קעו) פסק שנישואין עִם נכרית, הוי כפרהסיא, ויש בכך דין קנאים פוגעים בו; כך גם משמע מדברי בעל שו"ת "אחיעזר", חלק ג, סימן כו, אות ו; סימן כח; בנספח למאמר "גיור אשה שנשואה בנישואין אזרחיים לכהן", דנתי באריכות בשאלה זו אם יש דין קנאים פוגעים בו כשנושא אשה נכריה, עיין שם עמ' 634-637.
[36] "פסקים וכתבים", כרך ו, סימן כה.
[37] שו"ת "דברי מלכיאל", חלק ו, סימן יט, הוצאת מוסד הרב קוק.
[38] שו"ת "מלמד להועיל", חלק ב, סימן פג.
[39] מסכת יבמות כד, ע"ב, ד"ה לא בימי וכו'.
[40] שו"ת "משפטי עוזיאל", כרך א, יורה דעה, סימן יד.
[41] בשו"ת שלו, סימן קיא.
[42] כד, ע"ב.
[43] מסכת קידושין כא, ע"ב-כב, ע"א.
[44] עיין מסכת גיטין ס, ע"א; מסכת ברכות נד, ע"א.
[45] כב, ע"ב.
[46] עיין שו"ת "אחיעזר", חלק ג, סימן כו, אות ז.
[47] כל הדין והדברים בין הרב קלישר והרב הילדסהיימר מובאים בשו"ת הרב עזריאל הילדסהיימר, יורה דעה, סימן רכט-רל.
[48] בראשית כא, יג.
[49] ט, ב.
[50] בראשית טז, ג.
[51] שו"ת "תשובות והנהגות", חלק ה, סימן רצו.
[52] סימן שסח.
[53] "פסקים וכתבים", כרך ד, יורה דעה, סימן צט, אות י.
[54] שו"ת "תשובות והנהגות", חלק א, סימן תשסז.
[55] עיין בהמשך הספר שכתבתי להלכה למעשה שמותר למול עם סם הרדמה כל נכרי שבא להתגייר.
[56] שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ד, סימן מא.