מבוא
במאמר זה נדון בשאלת גיוס בני ישיבה לצבא. השאלה מתחלקת למספר חלקים:
- האם יש מצוה לבני ישיבה להתגייס לצבא?
- האם יש מקום לחלק בין גיוס לחיל קרבי לגיוס לתומכי לחימה?
- האם אפשר לכוף אותם לצאת לצבא? מבחינה הלכתית האם יש יכולת לממשלה להוציא אותם לצבא?
- אפילו אם נאמר שאין חובה, האם יש להמליץ לבחורי ישיבה להתגייס?
קודם שנפתח בדיון הישיר לגבי גיוס בני ישיבה, אדון בגדרי עוסק במצוה פטור מן המצוה. נראה שמתוך עיסוק בנושא זה נוכל ללמוד לעניין שלנו. הרי תלמידי הישיבה הם בגדר עוסקים במצוה – עוסקים במצות תלמוד תורה, ולכן הם פטורים מהליכה לצבא. אפילו אם נאמר שגיוס לצבא הוא מצוה, הרי העוסק במצוה פטור מן המצוה[1].
עיון בסוגיית עוסק במצוה פטור מן המצוה
- עיון בגמרא ובמחלוקת רש"י ותוס':
מובא במסכת סוכה (כה, ע"א):
משנה: שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה.
גמרא: מנא הני מילי? דתנו רבנן: "בשבתך בביתך" – פרט לעוסק במצוה, "ובלכתך בדרך" – פרט לחתן. מכאן אמרו: הכונס את הבתולה – פטור, ואת האלמנה – חייב. מאי משמע? – אמר רב הונא: כדרך, מה דרך רשות – אף כל רשות, לאפוקי האי דבמצוה עסוק. – מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה, וקא אמר רחמנא ליקרי! – אם כן לימא קרא בשבת ובלכת, מאי בשבתך ובלכתך – בלכת דידך הוא דמיחייבת, הא בלכת דמצוה – פטירת. – אי הכי, אפילו כונס את האלמנה נמי! – כונס את הבתולה – טריד, כונס אלמנה – לא טריד. – וכל היכא דטריד הכי נמי דפטור? אלא מעתה טבעה ספינתו בים דטריד, הכי נמי דפטור? וכי תימא הכי נמי – והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהן פאר! – הכא טריד טירדא דמצוה, התם – טריד טרדא דרשות.
מתברר מכאן שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, והדבר נלמד מהפסוק "בשבתך בביתך".
עוד נאמר בגמרא לאחר מכן (כו, ע"א):
תניא, אמר רבי חנניא בן עקביא: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל העוסקין במלאכת שמים, לאתויי מוכרי תכלת – פטורין מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה, לקיים דברי רבי יוסי הגלילי. שהיה רבי יוסי הגלילי אומר: העוסק במצוה פטור מן המצוה. תנו רבנן: הולכי דרכים ביום – פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה – פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה – פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה – פטורין בין ביום ובין בלילה.
רש"י (כה, ע"א) כתב על המשנה:
שלוחי מצוה – הולכי בדרך מצוה, כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים. פטורין מן הסוכה – ואפילו בשעת חנייתן.
ועוד כתב בפירושו לגמרא (כו, ע"א):
הולכים לדבר מצוה פטורין ביום ובלילה – אף על פי שאין הולכין אלא ביום, ומשום דטרידים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה – פטורין מן המצוה.
מדבריו מתברר שגם בזמן שהוא אינו עוסק בגוף המצוה, ולכאורה יכול לקיים את המצוה השניה, בכל זאת, הוא פטור כיון שהוא טרוד ודואג לקיים את המצוה.
התוס' (שם כה, ע"א) השיג על דברי רש"י וכתב:
שלוחי מצוה – הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן כך פי' בקונטרס וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה ומשמע אף על פי שאין הולכין אלא ביום דאי דאזלי ביממא ובלילה אפי' לדבר הרשות נמי פטירי כדקתני בברייתא ועוד עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דסורא ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות ובפ' אין בין המודר (נדרים ד' לג:) גבי המודר הנאה דמחזיר לו אבידתו אף על פי דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואי כל זמן שאבידה בביתו מיפטר מלמיתב ריפתא לעני אם כן שכיחא היא אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה או בהמה שנותן לה מזונות דלא שכיחא שבאותה שעה יבא עני לשאול ממנו וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות.
לפי תוס', יש פטור רק אם על ידי עיסוק במצוה האחרת לא יוכל לקיים את המצוה הראשונה והיא תגרום לביטול המצוה הראשונה.
- עיון בשיטת הר"ן:
הר"ן (מסכת סוכה יא, ע"א-מדפי הרי"ף) נקט בגישה אחרת:
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. פרש"י ז"ל… ומשמע אף על פי שאין הולכין אלא ביום דאי אזלי ביממא ובליליא אפילו לדבר הרשות נמי פטורי כדקתני בברייתא: ואיכא למידק אם יכולין לקיים את שתיהן אמאי פטורין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מפטר משאר מצות הא ודאי לא והכי נמי מוכח בפרק אין בין המודר דאמרינן התם [דף לג ב] המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבדתו אף על גב דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיח ואי כל זמן שאבדה בידו מפטר מליתן ריפתא לעניא הא ודאי שכיחא טובא אלא על כרחין לא מפטר אלא שעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבדה ששטחה לצרכה או בהמה שנותן לפניה מזונות דלא שכיח שבאותה שעה יבא עני וישאל ממנו לפיכך העלו בתוספות דלא פטירי אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותיהן… ולא נ"ל כן דפשטא דמילתא לא משמע כן… לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מידי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח… ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכה"ג ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע.
הר"ן עמד כשיטת ביניים. מצד אחד, הוא לא סבר שמדובר במקרה שאינו יכול לקיים את שתי המצוות, שמסוגיות מפורשות משמע שיכול לקיים את שתי המצוות, אך הוא סבר שבוודאי לא מדובר במקרה שלא מתעסק במצוה. מדובר שעוסק במצוה, ובכל זאת, יכול לקיים את המצוה הנוספת. במקרה שהוא מניח תפילין הוא מקיים את המצוה, אבל הוא אינו עוסק במצוה, הוא אינו טורח במצוה ולכן הוא אינו פטור משאר המצוות. יכול להיות שכך יש לבאר גם בדעת רש"י, ולא צריך לומר שיש כאן שלש שיטות.
- עיון בשיטת הראב"ד:
יש לציין שמדברי הראב"ד נראה כהבנה הפשוטה בדברי רש"י. מובא ב"שיטה מקובצת" (מסכת בבא קמא נו, ע"ב):
בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לענייא וכו'. וממה שכתב הראב"ד ז"ל בפרק האומנין גבי במלוה קנה משכון נראה שהוא סבור דכל שהמשכון בידו פטור מן המצוה והתוספות חולקין כאן וכו'. הרשב"א ז"ל. והרא"ה ז"ל כתב כדעת התוספות.
לפיו, גם במקרה שהוא לא טורח במצוה, כשהוא מקיים את המצוה, הוא פטור משאר מצוות. כנראה שצריך ליישב שיטה זו מהקושיא ממזוזה וציצית וכו', שיש לחלק בין מצוה שמקיימים אותה תמיד ובין מצוה שמקיימים לזמן מסויים. במקרה שמקיימים את המצוה בכל שעה ושעה, בוודאי אין לו פטור של עוסק במצוה שאם כן לא יקיים אף מצוה. אבל, במקרה של מצוה שבאה לזמן מסויים, אפשר לומר שיהיה פטור בשעה שהוא מקיים את המצוה.
אפשר להוסיף ולומר, שיש לחלק בין מצוה שמקיימה בלי מחשבה, ובלי טירדה, שאז בוודאי אינו פטור ממצוות אחרות. במקרה שהוא אינו עוסק במצוה האחרת, אבל הוא טרוד בה וחושב עליה, יש לומר שיהיה פטור ממצוות אחרות. אולם, לפי זה, צריך עיון, שהרי אין זה נכנס לגדר עוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא הוי פטור כדין חתן שהוא טרוד במצוה. אלא, יש לומר שהם אותו רעיון ויסוד ולכן משתמשים באותה לשון. עוד יש לחלק שבמקרה של השבת אבידה כשהאבידה נמצאת בביתו באותה שעה הוא מקיים את המצוה וגם טרוד בה. במקרה של הבעילה, הוא בכלל אינו מקיים את המצוה, הוא רק טרוד בה.
- עיון בשיטת ה"אור זרוע" וביאר מחלוקת רש"י ותוס':
נציין שיש קושי בביאורו של רש"י ובביאור התוס'. בדברי רש"י יש קושי מצד הסברא שלא מובן מדוע שיהיה פטור מהמצוה האחרת אם יכול לקיים את שתי המצוות? מה ההגיון לפטור זה? יותר מכך, לפי דברי רש"י אחד שמניח תפילין כל היום יהיה פטור מכל המצוות כיון שהוא עוסק במצוה ודבר זה לא מתקבל על הדעת. מאידך, לפי ההבנה של תוס', לא מובן מדוע צריך פסוק לחדש דבר זה? הרי אם הוא לא יכול לקיים את שתי המצוות, מדוע שתהיה הו"א שיעזוב את המצוה האחת ויעסוק במצוה האחרת?
מתני' שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה פירש רבי' שלמה זצ"ל הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויים פטורים ואפי' בשעת חנייתן והכי מוכחא בגמ' דת"ר הולכי דרכים ביום פטורי' מן הסוכה [ביום] וחייבין בלילה הולכי דרכי' בליל' פטורי' מן הסוכ' בלילה וחייבין ביום הולכי לדבר מצוה פטורין בין ביום בין בלילה ומשמע אף על פי שאין הולכין אלא ביום דאי בדאזיל ביממא ובלילא אפי' לדבר הרשות נמי פטירי… וה"נ מסתברא דת"ר בלכתך בדרך פרט לשלוחי מצוה ואי אינו יכול לקיים את שניהם אמאי אצטריך קרא למיפטריה דמאי טעמיה יסתלק מן המצוה שעוסק בה ויתעסק במצוה אחרת אפי' מצוה קלה לא שביק בעבור מצוה חמורה שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות ותו דאל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא ודאי אף על פי שיכול לקיים את שניהם פטריה רחמנא וגזירת מלך היא ודווקא שעוסק במצוה בידיו כגון משקה אבידה או מאכיל דמיפטר בההיא שעתא למיתב פרוטה לעני אבל בשעה שאינו מאכילה ואינו משקה אותה חייב ליתן לו פרוטה אף על פי שהאבידה היא בביתו משתמרת… וכן בשעה שהוא מתעטף בציצית או לובש תפילין פטור מכל המצות אבל אחר שנתעטף ולבש תפילין חייב כי אין זה קרוי עוסק במצוה ותו דגבי ציצית אין שייך לומר עוסק במצוה דאי בעי לא מיכסי כלל דלאיכסויי לא חייביה רחמנא.
הריטב"א (חידושי הריטב"א, מסכת סוכה כה, ע"א) נקט כשיטת התוס' שאין פטור עוסק במצוה, אלא במקרה שהוא עסוק במצוה ולא יכול לקיים את המצוה האחרת. לכן, החידוש בדין עוסק במצוה הוא שלא רק שפטור אלא, אסור לו לעסוק במצוה האחרת. עוד חידוש – שגם במקרה שעוסק במצוה שאין לה זמן ויש מצוה אחרת שיש לה זמן ואם יעסוק במצוה הראשונה יפסיד את המצוה השניה, בכל זאת, ממשיך ועוסק במצוה הראשונה.
התוס' לא נקט שיש איסור, ולכן צריך לומר שסבר שהחידוש הוא כפי שהסביר הריטב"א בחידושו השני. עוד אפשר להסביר כפי שהתבאר לעיל, שהחידוש מצד שאפילו שהמצוה הראשונה יותר קלה ממצוה השניה עליו להמשיך במצוה הראשונה.
עוסק במצוה פטור מן המצוה בתלמוד תורה
מובא בגמרא במסכת מועד קטן (ט, ע"א-ע"ב):
אזל, אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי; כתיב "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו", וכתיב "ארח חיים פן תפלס!" – לא קשיא: כאן – במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן – במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. הדר יתבי וקא מבעי להו: כתיב "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה", הא חפצי שמים – ישוו בה, וכתיב "וכל חפצים לא ישוו בה" – דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! – כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן – במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
רש"י (שם) הסביר את סוגיית הגמרא:
ובמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים – אל תפלס, אלא מצוה שבא לידך, בין גדולה בין קטנה – עשה. וכל חפציך לא ישוו בה – שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה. חפצי שמים ישוו בה – כלומר שאם יש לך לעסוק במצוה – תבטל תלמוד תורה, ועסוק במצוה. דאפילו חפצי שמים לא – דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה.
מסוגיית הגמרא מתבררות שתי הלכות:
- במקרה שאפשר לקיים את המצוות על ידי אחרים, יש לחשב איזו מצוה מהשתיים גדולה יותר ולהתעסק בה. אך, כשאי אפשר לעשותן על ידי אחרים, יש לקיים את המצוה הראשונה שהתחיל בה בין שהיא חמורה ובין שהיא קטנה.
- כשלומד תורה לא יתבטל מלימוד התורה כדי לקיים מצוות. אך, אם אי אפשר לעשות את המצוה על ידי אחרים יש להתבטל מלימוד תורה כדי לקיימה.
יש מקום לחקור בנוגע לגדר מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים. האם החילוק הוא בין מצוה שמוטלת על גופו של אדם, לבין מצוה שאינה מוטלת על גופו. בכל מצוה שאינה מוטלת על גופו – לא צריך לקיימה כשעוסק בתורה, אפילו שאי אפשר לקיים את המצוה על ידי אחרים, או שנקודת ההדגש היא בכך שאפשר לקיים את המצוה על ידי אחרים. לכן, בכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים הוא חייב להיבטל מלימודו אפילו שלא מדובר במצוה שמוטלת עליו. מצוה שמוטלת על גופו של אדם היא מצות תפילין, קריאת שמע וכיוצ"ב. מצוה שכל אחד ואחד חייב לקיימה, היא מצוה שאינה מוטלת על כל אחד ואחד, אלא מוטלת על כלל הציבור כמו, קבורת מתי העיר וכיוצ"ב. השאלה לגבי קבורת מתי העיר, האם אחד שעוסק בתורה צריך להיבטל מלימוד תורה כדי לעסוק במצוה זו כשאין אחרים שעוסקים בה? כמובן, שחקירה זו גם קשורה לדיון שלנו לגבי הליכה לצבא. יש כאן מלחמת מצוה ואם נאמר שמדובר במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי עלינו לדון אם חייב לעזוב את התורה כדי לעסוק במצוה. כיון שמדובר במצוה ציבורית, היא לא מצוה אישית שמוטלת על האדם. יש כמובן, מקום לעיין אם היא מוגדרת כמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. שהרי יש עוד אנשים שהולכים לצבא, ולא כולם לומדים תורה. על כך נחזור בהמשך.
הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג, ג-ד) פסק:
אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום: היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.
אם כן, הוא פסק את ההלכה כפי שהתבארה בגמרא במסכת מועד קטן. מדבריו בפשטות יש מקום להבנה שאין חילוק בין שמדובר על מצוה שמוטלת על גופו ובין מצוה שאינה מוטלת על גופו. נקודת הדגש היא שהמצוה תיעשה.
הרמב"ם (הלכות אישות טו, ב) פסק:
האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה: מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור.
נפנה לנקודה נוספת והיא קשורה לדברי רש"י על המשנה במסכת סוכה (כה, ע"א) שבו נתן מספר דוגמאות לשלוחי מצוה:
שלוחי מצוה – הולכי בדרך מצוה, כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים.
מובא בגמרא במסכת קידושין (מ, ע"ב):
משמע שהעשיה חשובה יותר מהלימוד היות והוא רק מביא את האדם לידי עשיה. לכן, יש לומר שאם כבר למד ויודע, עדיף שיעשה משילמד. אולם, יש להעיר שלפי זה, יש קושי בהבנת דברי הגמרא שמצד אחד אמרה שגדול התלמוד. מאידך, אמרה שהתלמוד מביא לידי מעשה, ומכך משמע שהעשיה חשובה יותר מהתלמוד.
נוסיף עוד סוגיא שנמצאת במסכת בבא קמא (יז, ע"א):
ת"ר: וכבוד עשו לו במותו – זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף, דברי ר' יהודה; א"ל ר' נחמיה: והלא לפני אחאב עשו כן! אלא, שהניחו ספר תורה על מטתו, ואמרו: קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא נמי עבדינן הכי! אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן. ואיבעית אימא: אנוחי נמי מנחינן, קיים לא אמרינן. אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא, לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן: אפילו קיים אמרינן, לימד לא אמרינן. והאמר מר: גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה! לא קשיא: הא למיגמר, הא לאגמורי.
מדברי הגמרא משמע שעשיה חשובה יותר מהלימוד וזו הסיבה שהגמרא הקשתה איך אפשר לומר שמספידים שקיים, אבל לא מספידים שלימד? הרי עשייה חשובה יותר, שהתלמוד מביא לידי מעשה. הגמרא השיבה שיש לחלק בין ללמד ובין ללמוד. עשיה חשובה יותר מלימוד עצמי. אבל, לימוד אחרים חשוב יותר מעשיה.
צריך עיון, בביאור הסוגיות. רש"י הסביר שהקושיא על דברי ר' יוחנן ממה שנאמר גדול למוד תורה וכו', שמכך רואים שהמעשה חשוב יותר מהלימוד, שהרי הקטן נתלה בגדול[3]. אם כן, איך אמר ר' יוחנן שאומרים קיים, אבל לא אומרים למד. הרי השבח לאדם שקיים גדול מזה שלמד. על כך הגמרא השיבה שנכון שאדם שעשה חשוב מזה שלמד, אבל לימוד תורה לאחרים גדול מעשיה. ללמד לעצמו, המעשה עדיף, ללמד לאחרים עדיף ממעשה.
תוס' (מסכת קידושין מ, ע"ב, ד"ה תלמוד גדול וכו') הקשה על דברי הגמרא במסכת קידושין מדברי הגמרא בבא קמא. מהסוגיא במסכת קידושין לומדים שתלמוד תורה חשוב מהמעשה, ומהסוגיא במסכת בבא קמא, לפי דברי רש"י, העשיה חשובה יותר מהתלמוד. תוס' הביא שני יישובים, ואנחנו נתייחס ליישובו השני:
ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד.
על פי הבנה זו נוכל להסביר את דברי רש"י שהזכרנו לעיל. רש"י נקט גם כדעת מהר"ח אור זרוע, וכאן מדובר שהוא הולך ללמוד תורה מרבו בתחילת לימודו, לכן גם כשמגיע לרבו הוא פטור מכל המצוות. אלא, יש קושי בביאור זה, כיון שדברי מהר"ח אור זרוע הם מחודשים ואין להוסיף עוד ראשונים שגם יסבירו כן. בכל זאת, הדברים מסייעים להבנת דברי הרמב"ם.
נפנה לעוד נושא, וגם אותו נוכל לבאר על פי הדברים שהובאו לעיל. מובא בגמרא במסכת מגילה (טז, ע"ב):
אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ארבעה ולבסוף בתר חמשה. מעיקרא כתיב אשר באו עם זרבבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן, ולבסוף כתיב הבאים עם זרבבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי בלשן.
בעל ה"טור" (יורה דעה, סוף סימן רנא) הביא תשובת הרא"ש שקשורה לדברי הגמרא:
תשובה שאלה לא"א זכרונו לברכה שאלת לציבור שיש להם ליתן לרב או להשליח ציבור ואין סיפק בידם ליתן לשניהם איזה מהם קודם אם הוא רב מובהק ובקי בתורה בהוראות ובדינין תלמוד תורה קודם ואם לאו שליח ציבור עדיף להוציא הרבים ידי חובתן ושכתבת שיש אומרים שיכולין לשנות אפילו מתלמוד תורה לצורך ל' פשיטים להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים הדין עמהן כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם.
הרב יהושע ולק כץ זצ"ל ("דרישה" שם) כתב:
כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם. ותימה הלא מסקינן בסוף פ"ק דמגילה (טז ב) גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. ונראה דהתם מיירי בענין שאין יכול לקיים שניהן אז תלמוד תורה קודם אבל הכא מיירי בענין שאף שיתנו ממנו להגמון מכל מקום ישאר לסיפוק תלמוד תורה אלא שלא יהיה כל כך בריוח ובענין זה אמר כיון שיש הצלת נפשות הוא קודם. וכיוצא בחילוק זה איתא לקמן ועיין בפרישה שפירשתי בענין אחר.
הוא הקשה[4] מדברי הגמרא במסכת מגילה שמשם מתבאר שגדול תלמוד תורה מהצלת נפשות, ואם כן מדוע נותנים מהכסף להצלת הנפשות במקום לתלמוד תורה. לכן, הוא יישב שכאן מדובר שאפשר לקיים את שניהם.
אבל בעל ה"טורי זהב" (יורה דעה רנא, ו) דחה את דברי הרב יהושע ולק כץ:
ואין כאן קושיא דודאי אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש אלא דהתם אומר דיותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה ולא בא לידו הצלת נפשות ממי שבא לידו הצלת נפשות ועל ידי כך צריך לבטל תלמוד תורה ולעסוק בהצלת נפש.
אפשר להסביר את דבריו לאור דברי הרב שניאור זלמן מלאדי זצ"ל שהזכרנו לעיל. וכך הסביר הרב אברהם שרמן שליט"א (במאמרו בכתב עת "תחומין", כרך ז, עמ' 335-350) שמדובר במקרה שאין פיקוח נפש מיידי, אלא בפיקוח נפש עתידי. כוונת הדברים שאם יעסוק בהצלת נפשות הוא יצא לגמרי מלימוד התורה. כך היה הדבר בנוגע למרדכי שלא היתה הצלת נפשות מיידית, אלא עתידית. שעל ידי העיסוק עם השלטון יוכל לבוא להציל נפשות של יהודים.
נעיין בהמשך הגמרא שם במסכת מגילה (טז, ע"ב):
אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם.
ב"שולחן ערוך" (יורה דעה רמ, יג) נפסק: "תלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם".
בעל ה"פרי חדש" (בליקוטיו שם; מובא ב"פתחי תשובה" שם) יישב שה"שולחן ערוך" דיבר במקרה שהעיסוק במצות כיבוד אב ואם יוציא אותו מלימוד התורה, שהוא רוצה ללמוד תורה מחוץ לעיר, ובגלל כיבוד אב ואם לא יוכל לעזבם. הדברים מתבארים מתשובת "תרומת הדשן" (סימן מ) שנפסקה להלכה על ידי ה"שולחן ערוך" שם (יורה דעה רמ, כה).
במה דברים אמורים – במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה; אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים – במלחמות מצוה, אבל במלחמות חובה הכל יוצאין, אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה.
ה"חזון איש" טען שבזמן מלחמת מצוה, אפילו שלא צריך את כל החיילים, בכל זאת, לא מבחינים ומוציאים כל אחד ואחד. ואם לא צריך את חלקם, אז הם יחזרו. אבל, לא בודקים מלכתחילה ולא משחררים את אלו שמשוחררים במלחמת רשות. אלו דבריו (הלכות עירובין, ליקוטים, סימן לו, אות ג):
נראה דהא דתנן דבמלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה, דזה פשיטא דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין. אלא אפילו בזמן שאין צורך אלא למספר מסויים (וכן היו רוב מלחמותיהם שלא היה מקום לחיל הצבא הלוחמים אלא למספר מסוים) היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצוה. וכן במלחמת רשות אינן פטורין אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם, שמספר הצבא שצורך בהן יש בלעדן. אבל אם יש צורך בהן חייבין לבוא לעזרת אחיהם. וגם שב הדבר למלחמת מצוה. אבל זה דוקא כשכבר נכנסו למלחמה אבל מתחילה אין נכנסין למלחמת רשות אם אי אפשר להלחם בלעדי החוזרין. ולאחר שנכנסו למלחמת רשות בחיל מסוים, אם ראו שצריכים להוסיף חיילים אין לוקחים את אלה שנצטוינו עליהם להחזירם בזמן שיש המספר הדרוש בלעדם. ואף על גב דהשתא הם עולים עלינו ואילו מתחילה עלו אויבינו עלינו היתה נחשבת כמלחמת מצוה, מכל מקום כיון שנכנסו למלחמת רשות מתחילה, יש להחוזרים זכותם כל זמן שאפשר להלחם על ידי אחרים. אבל אם יש צורך בהן לנצחון המלחמה אפילו חתן מחדרו יוצא אף שנכנסו מתחילה למלחמת רשות.
אך, יחד עִם זאת, יש מקום לומר שאכן, המלך לא מחוייב להבחין. אבל, אם הוא רוצה – אין חיוב לאלו שפטורים ממלחמת הרשות ללכת לצבא. אין להם חיוב ומצוה בכך. לכן, יש מקום לומר שאפילו אם נאמר שבחורי ישיבה חייבים ללכת למלחמת מצוה, הרי בוודאי מותר לצבא לפטור את הבחורי ישיבה. במקרה כזה אין מצוה לבחורי ישיבה ללכת לצבא. כיון שיש להם פטור מדין "עוסק במצוה פטור מן המצוה" כפי שהתבאר לעיל. יש כאן מצב של מלחמת רשות שיש להן פטור מהיציאה. נראה אם יש להן פטור, גם אסור להם ללכת. ההיתר הוא רק במקרה של מלחמת מצוה. ואכן, ראיתי שכעין זה כתב הרב אברהם שרמן שליט"א (במאמרו "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", בכתב עת "תחומין", כרך ז, עמ' 338) בנוגע לתלמידי ישיבה בחיובם ללכת לצבא:
כן נראה ברור בדברי החזו"א שהדין דהכל יוצאין במלחמת מצוה הוא דין במלך ובשלטונות המגייסים, שהם רשאים ליקח אפילו חתן מחדרו, ואין זה דין במגוייסים. אם השלטונות אינם רוצים בגיוסם של החתן או הכלה או התלמידי חכמים ומסתפקים במספר הלוחמים, אין החתן והכלה והלומד חייבים לצאת למלחמה כשיש אחרים שיעשו את מלחמת המצוה. אולם כשאין אחרים שיעשו את המלחמה, וקיים חשש לפיקוח נפש וחובה להצלת נפשות, ודאי שחובתם האישית לצאת מחדרם ומחופתם ומלימודם, והלכה זו שייכת לדין הכללי של מצות הצלת נפשות.
אם כן, יש מקום לפטור את בחורי הישיבה מהליכה לצבא. אלא, לשם כך צריך הסכמה של הממשלה. אם היא הסכימה לשחרור הבחורי ישיבה, אין להם חובה ללכת לצבא ואולי אפילו אסור להם כיון שהם בגדר "עוסק במצוה פטור מן המצוה". אלא, כמובן, שכל זה נאמר דווקא כשעוסק בלימוד תורה. הפטור הוא דווקא למי שלומד תורה וכפי התנאים של הממשלה. כיון שיש לממשלה את הרשות להוציא את בחורי הישיבה, הנשארים צריכים לפעול לפי התנאים והכללים של לימוד התורה שהגדירה הממשלה. אם היא קבעה שצריך ללמוד חמישה ימים בשבוע שלשה סדרים, כך יש לעשות. מי שלא מוכן לקבל את התנאים, עליו להתגייס ואין לו היתר להישאר ללמוד. לכן, אפילו אם יש היתר ואולי אפילו חובה שלא להתגייס, כל זה נאמר דווקא ללומדי התורה ולא לבטלני התורה.
יש להוסיף שההיתר לבחורי ישיבה לא ללכת לצבא הוא רק מצד לימוד התורה. בחור ישיבה שבידיעתו ללכת לעבוד לאחר מספר שנים, בוודאי אין לו שום היתר ללכת לעבוד קודם הליכתו לצבא ועליו לשרת כראוי בצבא. לא יכול להיות שכיון שלמד תורה בתחילה, יהיה פטור מהליכה לצבא גם לאחר מכן כשעובד. לכן, מי שרוצה ללמוד תורה מספר שנים ולאחר מכן ללכת לעבוד, ידחה את ההליכה לצבא למספר שנים כדי ללמוד ולגדול בתורה ולאחר מכן קודם הליכתו לעבודה, ילך לצבא.
נוסיף, שכפי שהתבאר לעיל, יש כאן מצוה וההיתר הוא רק מצד "עוסק במצוה פטור מן המצוה". אך, ביארנו שבעצם בלימוד תורה אין דין "עוסק במצוה פטור מן המצוה", אלא רק כשמדובר במצוה שגורמת הפסק רציני בלימוד התורה. לכן, נראה שרק תלמיד חכם רציני, המשקיע וגדל בלימוד התורה, ויש חשיבות רבה להמשך לימודו, הרי יש לפטרו מההליכה לצבא. יש אפילו מקום לומר שאסור לו ללכת לצבא, כיון שיש לו דין "עוסק במצוה פטור מן המצוה". ואין כאן חיוב מצד מלחמת מצוה, כיון שהממשלה פטרה אותו. אבל, לבחור שלא מיועד לגדולות בתורה ובכוונתו לעבוד, או ללמוד לימודים כלליים אין פטור מהליכה לצבא. יחד עם זאת, בוודאי יש צורך לדחות את גיוסו כדי שיוכל להשקיע תחילה בלימוד התורה ולקבל בסיס רוחני איתן. לכן, צריך שמספר שנים ישקיע את עצמו בעולמה של תורה, ומתוך עולמה של תורה ילך לצבא. אבל, יש צורך שגם לאחר מכן יחזור לישיבה כדי לחזור ללימוד התורה קודם יציאתו ללימודים ועבודה. זוהי בעצם מסגרת ישיבת ההסדר המאפשרת לבחור להתעמק בתורה קודם היציאה לצבא וקודם הליכתו ללימודים כלליים ולעבודה. גם אדם שלא מיועד לגדולות ולהיות מגדולי הדור, צריך להיות תלמיד חכם, ולפחות בן תורה. כדי להיות בן תורה, עליו ללמוד מספר שנים בישיבה. וכיון שהוא לומד תורה, יש לו היתר לדחות את גיוסו. כל עוד שהוא לומד ברצינות, הוא יכול לדחות את הגיוס.
נציין שכיון שהגיעו להסכם עם הצבא שכדי שהחייל יהיה מוכשר מבחינה צבאית וגם ישרת את עם ישראל בשמירה וכיוצ"ב מספיק שישרת 17 חודשים, הרי אין חובה שישרת שלש שנים [כיום שנתיים ושמונה חדשים]. אכן, יש מצוה ללכת לצבא, אך אין חובה דווקא לשלש שנים, צריך לשרת כפי הצורך ההגיוני. אם ישקיע את עצמו שלש שנים בצבא, הדבר יכול לפגוע בו מבחינה רוחנית ולא יוכל לגדול בתורה. גם אחד שאינו הולך להיות מגדולי החכמים ומרבניה, בכל זאת, צריך לגדול בתורה ולבנות את עולמו הרוחני. אכן, הצבא הוא מצוה, אבל יש מצוות נוספות ויש חשיבות מרובה שעם ישראל יתמלא בבני תורה שישפיעו מבחינה רוחנית על העם[5].
תומכי לחימה
השאלה המתעוררת היא, האם תומך לחימה נחשב שהולך למלחמת מצוה? נראה שאפשר לומר שיש מספר תפקידים של תומכי לחימה שהם חשובים ביותר, ובוודאי ההולכים לתפקידים אלו נחשבים כלוחמים מלחמת מצוה. אולם, יש תפקידים שאינם כל כך חשובים ובמידה מסויימת אולי מיותרים ויש מספר רב של חיילים שיכולים למלא את התפקידים האלו, ואין צורך בבחורי הישיבה. לכן, יש מקום להסתפק שבמקרים אלו אין דין "מלחמת מצוה", ובחורי ישיבה אינם חייבים ללכת. זה לא פטור מצד הממשלה, אלא שאין להם חובה מצד שאין זה בגדר "מלחמת מצוה". כאן יש מקום לדון מה הגדר של בחורי ישיבה? מה הדין במקרה שמדובר על אחד שלומד קצת, אך אינו מ"לומדי התורה" – "העמלים ועוסקים בתורה"?
שאלה זו אינה קלה, אבל נראה לי, שבמציאות ימינו קשה לפטור בחור זה מהליכה לצבא. אנחנו חיים במציאות שיש חלק מתושבי הארץ שאינם לומדי תורה ואינם שומרי תורה ומצוות, צריך הסכמה של הציבור. אנחנו אומה אחת, ואי אפשר לחלקה. כיון שכך, צריך הסכמת הציבור – הסכמת הממשלה. הממשלה הסכימה לפטור בחורי ישיבה, ונתנה תנאים לכך. נראה שגם לעניין תפקידים שאינם בגדר "מלחמת מצוה", חובה לפעול לפי התנאים האלו. אנחנו צריכים לחיות כאומה אחת ובשותפות. לכן, צריכים להגיע להסכמות משום הדעות השונות. אי אפשר שכל אחד יפעל כראות עיניו.
עיון בדברי גדולי הדור בנושא גיוס בחורי ישיבה
נעיין בדברי גדולי הדור הקודם שדנו בגיוס בחורי ישיבה, והביאו טיעונים לכאן ולכאן.
כתוב בספר במדבר (א, מט): "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
החזקוני (שם) כתב:
לפי שאין מהם יוצא צבא אלא השומרים וחונים סביב למשכן כדרך שיושב על הכלים.
וכן, כתב הרשב"ם (שם):
והלוים למטה אבותם לא התפוקדו בתוכם – כמו שמפרש והולך אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' ומפרש טעם כי לא ילכו בצבא המלחמה אלא הפקד את הלוים על משכן העדות וגו'.
למדים מדבריהם ששבט לוי לא יצא למלחמה. מאידך, כתוב בספרי במדבר (פיסקא קנז):
אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, ארבעה ועשרים אלף דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר אלף למטה אלף למטה שנים עשר אלף מה ת"ל לכל מטות ישראל תשלחו לצבא להביא את שבטו של לוי.
מכאן ששבט לוי הלך למלחמת מדין.
הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (ספר "הלכות מדינה", חלק ב, עמ' מז) הביא מספר "ספרי דבי רב" על הספרי שכתב שני טעמים לחלק בין מלחמת מדין ובין שאר מלחמות שלוים לא יצאו למלחמה:
- מלחמת מדין היא מלחמה לנקום נקמת ה', לכן כל השבטים חוייבו במלחמה זו.
- כדי שלא יאמרו ישראל שהיה רע בעיני משה על מיתתו [שהרי מיתת משה היתה תלויה בנקמת מדין] ולכן לא שלח משבטו.
עוד נציין שאברבנאל (במדבר לא, א) הבין ששבט לוי לא יצא למלחמת מדין, כיון שבני שבט לוי לא היו יוצאים לצבא:
ולפי שלא יתפאר ע"ז שבט על שבט ילכו אלף למטה לכל מטות ישראל באופן שישראל כלו יהיה בזה עושה חיל כי שלוחו של אדם כמותו והנה לא הלך עמהם איש משבט לוי לפי שהם לא היו יוצאים בצבא ולא היו נוחלים בארץ וגם לא בשלל המלחמה.
ונוסיף שהגר"א גרס על הספרי "להוציא שבט לוי".
אולם, יש מספר סוגיות שמהן אפשר ללמוד שאכן כהנים היו הולכים למלחמת מצוה. ראשית מובא בגמרא במסכת קידושין (כא, ע"ב):
איבעיא להו: כהן, מהו ביפת תואר? חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור.
ומה מקום לכהן במלחמה? אלא, מכאן ראיה שאכן כהנים ולוים היו הולכים למלחמה.
עוד מובא בגמרא במסכת סוטה (מד, ע"א):
ת"ר: אשר ארס – אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה ואחד שומרת יבם, ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהם במלחמה – כולן חוזרין. לא לקח, ולא לקחה – פרט לאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין. לימא, דלא כרבי יוסי הגלילי, דאי רבי יוסי הגלילי, הא אמר: הירא ורך הלבב – זה מתיירא מעבירות שבידו! אפילו תימא ר' יוסי הגלילי, כדרבה, דאמר רבה: לעולם אינו חייב עד שיבעול, מה טעם לא יקח? משום לא יחלל, משום הכי אינו לוקה עד שיבעול.
כאן מדובר על כהן גדול וכהן הדיוט שיוצאים למלחמה.
אכן, הרד"ק (שמואל ב כג, כ) כתב:
את שני אריאל מואב – כתרגומו ית תרין רברבי מואב והיא מלה מורכבת מן ארי ומן אל וארי יש לו גבורה ואל הוא לשון חוזק ואף על פי שהיה בניהו כהן ואסור להטמא למתים להלחם באויבי ה' הוא מצוה כשצוה הקב"ה להלחם בשבעה גוים ובשאר האומות המצרות לישראל לא חלק בין כהנים לישראל וכן צוה להיות כהן משוח מלחמה ולהכנס עם ישראל למלחמה והנה פנחס טמא עצמו למצוה כשהרג זמרי וכזבי וכן הלך למלחמת מדין עם ישראל.
אולם, מדברי המרדכי (מסכת גיטין, סוף פרק מי שאחזו, רמז תכא) מבואר שהבין שכהנים לא היו במלחמה ודחה את הראיה מהסוגיא במסכת קידושין:
נשאל לה"ר יצחק אם כהן יכול לגרש אשתו על תנאי ולומר לה על פה אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט כי היכי דלא תיפול קמי יבם ואם יכול לקיימה ולהחזירה אם עמד? והשיב… אמנם אין להביא ראיה מכל היוצא למלחמת בית דוד כו' דהא גם כהנים היו עמהם ולכל הפחות צריך להיות עמהם כהן אחד הקורא מי האיש הירא ורך הלבב דאם כן מה שאל התלמוד פ"ק דקדושין כהן מהו ביפת תואר תיפוק ליה דכהן היה במלחמה דגם כהן משוח היה במלחמה אלא ודאי לא קאי עליה דשמא היה חוזר לביתו ולא היה נכנס בעורכי המלחמה.
קשה להבין איך הוא הוכיח, דווקא מהסוגיא במסכת קידושין, שכהנים לא הלכו? הרי הגמרא שואלת מה דין כהן באשת יפת תואר? משמע שכהנים הלכו לצבא. הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת "יביע אומר", חלק ח, אורח חיים, סימן נד) הקשה זאת על המרדכי. אלא, נראה שהוא הסביר שדווקא מסוגיא זו מוכח שאין חובה שכהן ילך למלחמה, שאם כן, מה מקום לשאלת הגמרא, הרי ברור שיהיה מותר באשת יפת תואר? התורה התירה למי שחייב ללכת למלחמה לקחת אשת יפת תואר. לכן, דווקא הספק של הגמרא נובע מכך שאין חובה ללכת. נראה שגם אפשר להסביר את הסוגיא במסכת סוטה שהכהן לא חייב ללכת, אבל הוא רשאי. שם הכהן רצה ללכת. וכך, הסביר הרב אליעזר וולדנברג זצ"ל (שו"ת "ציץ אליעזר", חלק כב, סימן סג) בדעת המרדכי.
נציין שרבים הסתמכו על דברי הרמב"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל) ללמוד פטור גיוס לבחורי ישיבה:
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר "י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".
לפיו, שבט לוי היה פטור מהליכה לצבא, וכל אחד שנדבה רוחו להיבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו, יש לו גדר של שבט לוי.
נראה לי, שבוודאי אי אפשר לסמוך על דברי הרמב"ם האלו, כיון שלא מבואר ששבט לוי לא היה נלחם גם מלחמת מצוה. אולם, אין זו השגה נכונה, שהרי הרמב"ם כתב דברים אלו כדי להסביר מדוע שבט לוי לא זוכה בנחלה ובארץ ישראל, והרי המלחמה לכיבוש ארץ ישראל היא מלחמת מצוה. לכן, מוכח שהם פטורים גם ממלחמת מצוה. אך, יש לדון מדוע הרמב"ם לא כתב את הדברים בצורה מפורשת בהלכות מלכים ומלחמותיהם. הדברים נאמרים כאן בדרך אגב. לכן, נראה שלא מדובר על הלכה למעשה. אפשר להסביר שכוונת הרמב"ם היתה שכיון שהובדלו לעבוד בבית המקדש, לכן הקב"ה ציוה שלא יערכו מלחמת רשות, ומשום כך הם לא זכו בנחלה. אבל, בוודאי בזמן מלחמת מצוה הם חייבים להילחם. אולי יש להוסיף ולומר שהם לא השתתפו במלחמות כיבוש ארץ ישראל, כיון שהיה דין מיוחד. היות והמלחמות התנהלו בהשגחת ה' מיוחדת, שוחרר שבט לוי. אבל, כשמתנהגים באופן טבעי – בלי ניסים, בוודאי שבט לוי מצווה להיחלץ להילחם. נראה לי, גם שאין לנו להביא ראיה מפסוקים שמשמע מהם ששבט לוי היה פטור מהמלחמות, כיון שאנחנו לא יודעים אם היתה הוראת שעה ומשום כך שבט לוי לא נלחם. גם מדברי הפרשנים אין ראיה שכך הדין בכל מלחמת מצוה. הפרשנים הסבירו את הפסוקים, אבל אין מכך ראיה לכיוון הלכתי. וכיון שהרמב"ם לא כתב בשום מקום בצורה מפורשת, שלוי פטור ממלחמת מצוה, קשה להתבסס על הראיות מהפסוקים ומדברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל.
גם הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (בספר "מוסר אביב", עמ' 210-211) דחה ראיה זו:
מסתבר שלפנינו נקודת מוסר והתעוררות, המקבילה לסיומי כמה ספרים במשנה תורה, הראויה, כמובן, למשקלה המלא בתור שכזו – סוף סוף, חזי מאן חתים עלה – אך שאין להגדירה כפסק הלכה מובהק. הקטע מגולל הערכה מרהיבה וססגונית של אישיות נשגבה, אך אינו מכתיב כיצד עליה ועל אחרים לפעול. והבה נשאל את עצמנו בכנות: האם בן תורה ירא שמים היה סומך על משענה כזו כדי לפטור עצמו מציצית או משופר?… גם אם נניח שמדברי הרמב"ם משתמע בפסקנות שקיים פטור ברור ומקיף, משמעותם המעשית עדיין די מוגבלת. טרם ביררנו מי זכאי לו. בן לוי מוגדר על פי סדר יוחסין מגובה; אך בן תורה המושווה אליו מוגדר על פי מכלול תכונות רוחניות, ועבורן קבע הרמב"ם רמה גבוהה ביותר. הוא מצייר תמונה אידיאלית של אדם המשוחרר לחלוטין מכל שאפתנות אישית וכל שמץ של לגרמיה… לאיזה חלק של הקהילה התורנית… תיאור נשגב זה תואם?… האם יוכל אדם המנהל משא ומתן על תנאי עבודה – אולי אף על נדוניא או 'קעסט' – להסתכל בראי ולהצהיר לעצמו שאל לו להתגייס מפני שהוא "נתקדש קודש קודשים" במובן הרמב"ם?…
סוגיא נוספת שעסקו בה גדולי הדור, היא הסוגיא במסכת סוטה (י, ע"א):
דרש רבא: מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר: "והמלך אסא השמיע את כל יהודה". "אין נקי" – מאי אין נקי? אמר רב יהודה אמר רב: אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
רבא הסביר שאסא נענש כיון שעשה אנגריא בתלמידי חכמים. מכאן, יש שהסיקו שאסור לקחת תלמידי חכמים לצבא. אולם, הדברים הפוכים לגמרי. לא מדובר כאן במלחמת מצוה, ולכן זו הסיבה שנענש. דווקא מגמרא זו יש להוכיח שמוציאים תלמידי חכמים בזמן מלחמת מצוה, שהרי הגמרא הוכיחה שמלך אסא עשה אנגריא בתלמידי חכמים, כיון שכתוב "אין נקי" וזאת אומרת שהביא חתן מחדרו. לכאורה, לא מובן איך מכאן לומדים לתלמידי חכמים? אלא, מוכרחים להסביר שהגמרא הבינה שאם מוציאים חתן מחדרו קל וחומר מוציאים תלמידי חכמים. משום כך נלמד שבכל מלחמת מצוה שמוציאים חתן מחדרו, בוודאי יש להוציא תלמידי חכמים.
אכן, כך מבואר בספר "הערוך" (ערך אנגריא):
"והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי", מאי אין נקי? אמר רב יהודה אמר רב אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, פירוש וכל שכן תלמידי חכמים.
אבל, הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל ("הלכות מדינה", חלק ב, שער ג, פרק ד, אות ו, אות ח) הסביר את הדברים בצורה אחרת. אסא חשב שמדובר במלחמת מצוה ולכן הוציא חתן מחדרו, ובכל זאת, נענש על הוצאת תלמידי חכמים, כיון שגם במלחמת מצוה אסור להוציא תלמידי חכמים. הוא הקשה על הסברו של "הערוך", שאם נאמר שמדובר במלחמת רשות, מדוע הגמרא אמרה שאסא נענש דווקא משום הוצאת התלמידי חכמים היה לו להיענש משום הוצאת החתן?
עלי להעיר שתי הערות. ראשית לא מובן לפי דבריו, איך הגמרא למדה שאסא הוציא את התלמידי חכמים, הרי דרשו שהוציא חתן מחדרו. נוסף על כך, נראה לי, שאפשר להשיב על קושייתו על פירושו של ה"ערוך" ולומר שאכן היה חטא בהוצאת החתנים, אבל הגמרא סברה שלא מחמת כך נענש אסא. לא על כל חטא מקבלים עונש מיד בעולם הזה. היא גם רצתה להדגיש את החטא של שימוש בתלמידי חכמים במלחמת רשות. נראה לי, שהסברא בכך שיש קל וחומר מהוצאת חתן להוצאת תלמידי חכמים שהרי כפי שהתבאר לעיל לגבי לימוד התורה אין פטור של "עוסק במצוה פטור מן המצוה", אלא רק במקרה שמדובר על הוצאתו לגמרי מלימוד התורה. לכן, אין שום סיבה שנאמר שתלמיד חכם אינו מחוייב לצאת למלחמת מצוה. מדוע שיהיה פטור? כפי שמחוייב בכל המצוות, כך מחוייב במלחמת מצוה. וזו הסיבה שהמשנה אינה אומרת שמוציאים את תלמידי חכמים, כיון שזהו דבר ברור ומובן.
הרב משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ד, סימן לג) נשאל בעניין גיוס בחורי ישיבה, והשיב:
מע"כ התלמידים החשובים מישיבת נתיב מאיר בירושלים מר דניאל קראוס נ"י ומר עפר טויבר נ"י. הנה אף שעניין צבא ההגנה הוא ענין גדול, אבל עניין לימוד התורה ללומדי תורה עוד יותר גדול גם מלהגין על המדינה כמפורש פ"א דבבא בתרא ח' ע"א הכל לאגלי גפא (לשערי חומות העיר להציב בהן דלתות – רש"י) אפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא. וכנראה שהממשלה הכירה גם כן את זה, ומי שלומד בישיבה גדולה ועוסק בתורה פטור מענייני חיובי הצבא. ולכן ודאי מי שיש לו תשוקה ללימוד התורה ולהעשות גדול בתורה ובהוראה וביראת שמים, יש לו לילך לישיבות הגדולות, ויהיה ברכה לכלל ישראל והגנה גדולה לכל ישראל.
ראשית נציין, שההיתר של הרב פיינשטיין הוא רק ל"מי שיש לו תשוקה ללימוד התורה ולהעשות גדול בתורה ובהוראה וביראת שמים". לא מדובר בכל בחור ישיבה. אלא, דווקא באלו ששוקדים על דלתות התורה. אולם, עלי להעיר שהטענה מהגמרא במסכת בבא בתרא לא נראית בעיניי. אפילו אם תלמידי חכמים לא צריכים שמירה, הם צריכים ללכת להגן על שאר עם ישראל. הרי יש כאן חובת הצלת עם ישראל. אלא, נראה להסביר שבמקרה של "עזרת ישראל מיד צר" זה לא פיקוח נפש ממשי. לא מדובר שעכשיו עומדים להרוג את כולם, שאם כן, בוודאי התלמידי חכמים חייבים לצאת. מדובר במקרה שתלמידי חכמים יכולים לסייע ולעזור. כל חייל נוסף יעזור למערכה. וכפי שהדברים התבארו לעיל בדברי ה"חזון איש". כך גם מתבאר מדברי הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ג, סימן ט, פרק א) שכתב:
כן בגמרא לא נזכר מפורש אם רק היתר הוא לצאת בכלי זיין ולחלל את השבת, או גם מצוה ישנו על כך, ומסתבר שאיכא גם מצוה מכיון שיש בזה פיקוח נפש, ויש לדייק זה גם מלשון יוצאין שכתוב בגמרא, ולא כתוב בלשון מותרין לצאת, ומשמע שאיכא חיוב לצאת. וכן פוסק שם הרמב"ם מפורש דמצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העכו"ם בשבת ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכן הסמ"ג שם כותב נמי כן… ונראה שזה שמדייקים הסמ"ג והרמב"ם לכתוב בלשון על כל ישראל שכוונתם בזה, שאפילו גדולי ישראל וחכמיהם אם יכולים להחזיק נשק ביד ולבוא לעזור ולהציל, עליהם לבוא, ולא להשתמט לומר שיעשה הדבר על ידי הפחותים, או לומר לחכות עד מוצאי שבת, מכיון שיש בזה פקוח נפש, בדומה למה שפוסק הרמב"ם (בפ"ב מה' שבת ה"ג) גבי חילול שעושים לחולה שיש בו סכנה… ובכאן כמובן לא יכול הרמב"ם לכתוב שיעשה דווקא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, מכיון שזה תלוי ביכולת, למי שיכול להלחם בכלי זיין. ואם נאמן כן בכוונתם יוצא שהחידוש בכאן כפול, כי הרי בדרך כלל אין שבט לוי יוצאין בעריכת המלחמות של ישראל עם האומות, וכן לא תלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם וייחדו את עצמם לעבודת השם, וכמו שפוסק הרמב"ם (בפי"ג מה' שמיטה ויובל ה' י"ב י"ג)… וכאן מכיון שהשאלה היא להציל נפשות ישראל ויש פקוח נפש באי הגשת ההצלה, אזי מחויבים כל ישראל לצאת ולעזור אם רק יכולים להחזיק בנשק ולהלחם, והיינו אפילו אלו שבדרך כלל אינן עורכין מלחמה עם שאר ישראל, ועוד שלא רק בחול מחויבים בזה, כי אם אפילו בשבת, מכיון שיש בה פקוח נפש.
עוד כתב הרב וולדנברג זצ"ל ("הלכות מדינה", חלק ב, שער ג, פרק ד, אות ג-ד) שבמלחמת מצוה אין להוציא תלמידי חכמים [לפי הבנת הרב וולדנברג], ובכל זאת, במקרה שעם ישראל יצא למלחמה וראה שיש סכנה של פיקוח נפש אם לא יקחו מתלמידי חכמים, בוודאי התלמידי חכמים צריכים ללכת להילחם כיון שזה מצב של פיקוח נפש.
אם כן, הרב וולדנברג טען שבחורי ישיבה פטורים מגיוס ואינם צריכים ללכת לצבא, אך כל זאת מדובר שאין פיקוח נפש מיידי. במקרה של פיקוח נפש מיידי כל אחד צריך ללכת. כל אחד שיש ביכולתו להגן. לכן, נראה שהבנתו ש"עזרת ישראל מיד צר" אינה מציאות של פיקוח נפש מיידי. בכך יש להסביר את דברי הרב פיינשטיין. עדיין, קשה לי לסמוך על דברי הגמרא במסכת בבא בתרא. קשה לומר שכל בחור ישיבה לא צריך נטירותא – שמירה. בדברים אחרים הם עושים פעולות של שמירה.
נוסיף שבוודאי הסוגיא שמדברת על כך שרבנן לא צריכים נטירותא מדברת על תשלום מיסים לצורך השמירה ולא נוגעת בהליכה לצבא מצד המצוה של "עזרת ישראל מיד צר". יתירה מכך, ה'חת"ם סופר' כתב על הסוגיא במסכת בבא בתרא (ח, ע"א, ד"ה מנדה וכו'):
דעד כאן לא קפטרו רבנן אלא ממס וחומה שהם מצד גלות ישראל וכדמשמע מקרא "כל קדושיו בידיך" אבל שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרים גם תלמיד חכם חייב כדמוכח ממרדכי דמייתי מירושלמי ושירי לישכה עיי"ש וקשה הרי תלמידי חכמים נותנים מחצת השקל אלא על כרחך חומות העיר ממלחמת מלכיות גם ת"ח חייבם.
למדים מכאן שתלמידי חכמים אינם פטורים משמירה כדרך שמלכות נשמרת ממלכויות אחרות.
נוסיף שהרדב"ז (בשו"ת שלו, חלק ב, סימן תשנב) כתב שהפטור של תלמידי חכמים ממסים הוא דווקא כשמדובר על מסים שמטילים המלכות. אבל, כשמדובר שהתלמידי חכמים באים וטוענים שצריכים שמירה כדי להגן עליהם ועל עמי הארץ, רק הם אינם רוצים להשתתף בתשלומים על השמירה, או אינם רוצים לשמור בעצמם, בוודאי לא שומעים להם. אם הם טוענים שצריכים שמירה, רק הם אינם רוצים לשמור, אין בכך טענה.
לפי זה, נראה שגם בנידון שלנו, התלמידי חכמים אינם טוענים שלא צריך שמירה, הם טוענים שאלו שאינם לומדים תורה ילכו וישמרו. אבל, לפי דברי הרדב"ז אין מקום לטענה זו. רק כשבאים לכפות עליהם לשלם על השמירה, או שהם ישמרו בעצמם, והם טוענים שבכלל לא צריך שמירה, אז הם פטורים.
כדאי להביא כאן את דברי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (בספר "מוסר אביב", עמ' 208-209) שהשיב על הוכחה זו מספר טענות:
ניתן היה אולי להגיב, שטיעון כזה מעורר בעיה מוסרית חמורה למדיי. האם יכול מי שכל חייו אינם מונחים על ידי רמה כזו של אמונה ובטחון לדרוש פטור על רקע זה? הייתכן שאדם ידאג לעתידו הכלכלי – בניגוד מוחלט לדברי ר' אליעזר הגדול כי "כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר מה אוכל למחר – אינו אלא מקטני אמנה" (סוטה מח, ע"ב) – ועם זאת, לא יתגייס מפני ששלומו בטוח בלאו הכי?…. ברם, אין צורך לפתח כיוון מחשבה זה, שכן ההקבלה לשירות צבאי היא מפוקפקת ביותר. מבחינה הלכתית צרופה התשלום עבור החומה המוזכר בסוגיא אינו קשור עם מצווה כל שהיא. הוא כרוך בחובה להשתתף בהוצאות ציבוריות מהן אדם מפיק תועלת. נקודה זו מתחוורת כשמלה מתוך הקשר הדברים… אך המצב שונה לחלוטין כשמדובר על חובה שכל כולה מעורה דווקא באחריות כלפי אחרים כאחרים. האם מישהו מעלה על דעתו כי חיוב היחיד להשתתף במלחמת מצוה הגנתית – "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם"… נעוצה אך ורק בעובדה שאף הוא, כרגע או פוטנציאלית, בסכנה?
היה מי שרצה להוכיח מהגמרא במסכת סוטה (מג, ע"א):
"ישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס", "אותם" – אלו סנהדרין, "פינחס" – זה משוח מלחמה, "וכלי הקודש" – זה ארון ולוחות שבו, "וחצוצרות התרועה" – אלו השופרות. תנא: לא לחנם הלך פינחס למלחמה, אלא ליפרע דין אבי אמו.
הרי רואים שהסנהדרין הלכה למלחמת מדין. אבל, הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל ("הלכות מדינה", חלק ב, שער ג, פרק ד, אות ט) דחה ראיה זו על פי היסוד שהסביר לעיל, שדין מלחמת מדין היה דין שונה ושם הלך שבט לוי על אף שבדרך כלל היה פטור ממלחמות אפילו ממלחמת מצוה, והוסיף:
ושנית הרי הבאנו מהמדרש ששלחו גם י"ב אלף לתפלה, ואם כן יש לומר שגם את הסנהדרין שלחו למטרה זאת לעמוד לימין יד הלוחמים ולעזור להם בצלותהון ובעותהון אבל לא השתתפו בקרב בפועל.
טענה נוספת שהועלתה על ידי גדולי הדור היא, קלקול הנערים שהולכים לצבא. כיון שהמסגרת הצבאית אינה מציאות של שמירת תורה ומצוות. הציבור שנמצא בצבא ברובו לא שומר תורה ומצוות וגם העירוב עם הנשים פוגע. איך אפשר לשלוח בחורי ישיבה למסגרת כזו? וכך, אכן כתב הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (במכתב הסכמה לספר ,הלכות מדינה", חלק ב):
וכן ההוכחות שמביא אחד הרבנים מדברי חז"ל כי בני תורה ובני הישיבות מחוייבים ללכת לצבא, הנה כד נעיין במצב היהדות בדורות הקדמונים ונראה ההפרש שבין הצבא של היום להצבא של הקדמונים אז יתגלה כי אין לדמותם כלל, דאמרינן (שבת סד, ע"א): "אמר ר"נ א"ר ב"א אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקוליכם הראשון? אמרו לו לא נפקד ממנו איש. אמר להן אם כן כפרה למה? אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו". ורש"י מפרש "לא נפקד ממנו איש" דהיינו שלא נחסר מדת יהודית, וכן בילקוט שמעוני על דורו של דוד א"ר יהושע דסכנין בש"ר לוי אפילו תנוקת שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא. הרי נפלא מדרגתם במעלות התורה ובודאי שלא היה חשש שמי שהוא בחברתם יתקלקל ויאבד את עולמו בזה שהיה בחברתם, ומה דמות תערכו להצבא של היום שרובו מנותק מתורת ישראל ולא שאינו יודע לדרוש מ"ט פנים בתורה אלא שאין לו כלל פנים בתורת ישראל. וידוע שרוב הנכנסים לצבא מהיראים ושלמים יוצאים עקודים ונקודים אין בהם מתום, שעל פי פסק הרמב"ם אסור לאיש ישראל לישב בין סביבה שכזו המסיתים ומדיחים, בודאי חוב קדוש הוא לדרוש במפגיע שבני הישיבות ישתחררו מעבודה זו כדי שיהיה בישראל לומדי תורה, המקיימים את העולם ונחוצים לכלל ישראל כאויר לנשימה.
עלי לציין, שיש מקום לטענה זו ובוודאי אי אפשר לשלוח בחור ישיבה למסגרת שיש חשש לקלקולו הרוחני. רק אם היה פיקוח נפש ממשי, היה מקום לומר שכולם צריכים לצאת ולא מבחינים מהי המסגרת. אולם, יחד עם זאת, יש צורך לפעול להקמת מסגרות שיאפשרו לציבור הדתי לשרת בהן ולא לבוא לידי קלקול. נראה שהאפשרות קיימת, רק צריך את הרצון. אי אפשר לומר שלא הולכים לצבא, כיון שיש חשש לקלקול, ולא פועלים לשם התיקון. כמובן, ששתי המערכות צריכות לפעול בהבנה ביחד. גם הצבא צריך לפעול לייצר מסגרות שיהיו ראויות לציבור הדתי.
כאן, אעיר שנראה שהצבא פועל לייצר מסגרות ראויות לציבור החרדי אבל לא מספיק ליצור מסגרות שראויות לציבור הדתי לאומי. אמנם, יש את המסגרת של ישיבות ההסדר, אבל יש בה מספר בעיות דתיות. למשל, בישיבות הסדר אין מסגרת מסודרת, מבחינה דתית, לתומכי הלחימה. רובם ככולם הולכים למקומות שרוב הציבור שם לא שומר תורה ומצוות, פעמים רבות יש שיתוף של בנים ובנות. נראה שאין המקומות האלו מתאימים לבחורי ישיבה בגילם הצעיר. אוסיף עוד נקודה ואומר, שאם הציבור החרדי והציבור הדתי לאומי היו משלבים כוחות והיו פועלים ביחד למצוא מסגרות ראויות לציבור הדתי והיה מתגייס כל הציבור הזה, הרי בוודאי היתה בכך השפעה גדולה על הצבא. והיתה אפשרות להפוך את מסגרת הצבא ליותר דתית, ולא היה חשש לקלקול מבחינה רוחנית.
מסקנה
המצב הנוכחי בארץ ישראל הוא מצב של מלחמת מצוה "עזרת ישראל מיד צר". אך, יחד עם זאת, לא מדובר בפיקוח נפש מיידי, ולכן יש מקום לפטור את תלמידי החכמים מהליכה לצבא. אלא, הדבר צריך לבוא בהסכמת הממשלה. אפילו שמותר למלך להוציא למלחמת מצוה, הרי הדבר נתון לשיקול דעתו. אם ברצונו לפטור, אין חובה ללכת. אלו שמיועדים לגדולות בלימוד התורה, נכון שישקיעו את עצמם בלימוד התורה ולא יתייגסו לצבא. בחורים אחרים שאינם מיועדים לגדולות, צריכים להתגייס לצבא. נראה שהמסגרת המובחרת לאחד שרוצה לגדול בתורה וגם לשרת את עם ישראל בצבא היא מסגרת ההסדר. נכון שאדם יגדל בתורה קודם הליכתו לצבא, וגם קודם הליכתו ללימודים ועבודה ישקיע את עצמו לזמן מסויים בלימוד התורה. אין הכרח דווקא במסגרת ההסדר, גם אפשר מסגרת של ישיבה גדולה ששם יושב יותר שנים קודם שירותו הצבאי. העיקר שקודם שירותו הצבאי יגדל בתורה. ישב מספר שנים באהלה של תורה. כל אחד לפי מדרגתו ישב וילמד קודם שירותו הצבאי. וגם לאחר שירותו הצבאי יחזור וילמד תורה קודם יציאתו לעבודה.
יש הסוברים שיש להפוך את הצבא לצבא של שכירים – לא צבא עם. יבוטל גיוס החובה, ותשולם משכורת יפה לכל מי שירצה לשרת. אין ברצוני לגעת בנקודה המעשית, שנראה לי, שבוודאי בארץ ישראל אין מקום לכך מבחינה מציאותית. אין להשוות את אמריקה לארץ ישראל. בארץ ישראל אין מספיק תושבים שאפשר לסמוך על גיוס מרצון לטובת שכר. אך, ברצוני לגעת בנקודה העקרונית. לצבא עם יש חשיבות שאין כדוגמתה וזאת ממספר סיבות:
- בצבא יש מיזוג של כל הציבור הישראלי. כאן הציבור שאינו שומר תורה ומצוות מגיע, אולי בפעם הראשונה בחייו, להכרה נכונה מי הוא הציבור ששומר תורה ומצוות. בפעם הראשונה הוא לומד דברים על היהדות מתוך ההשפעה של הציבור הדתי שמשרת. יש כאן חיבור של עם ישראל, שאי אפשר לוותר עליו. זקוקים לחיבור זה.
- בצבא מחדירים לחייל את המסירות לעם ישראל ואת האחריות ההדדית. בחיי היום יום, בדרך כלל עוסקים בסביבה הקרובה. אך, בצבא החייל יוצא ממסגרת האישית ומסתכל על טובת הכלל – טובת האומה. אי אפשר לוותר על כך. לפחות שזמן מסויים ההסתכלות תהיה הסתכלות כללית ולא הסתכלות אישית.
הסערה הציבורית מסביב גיוס בני ישיבה היא לא חדשה. ברצוני להביא מדברי הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל שכתב דברים מאוד מעניינים בנושא זה. דברים אלו הם מתוך מאמר שנשא באסיפת הרבנות הראשית לישראל באדר תשל“ג:
דבר נפל בישראל. ודבר חמור מאוד. בועידה הארצית של המפד"ל הוחלט ברוב דעות גדול לדרוש את גיוסם של בני הישיבות לצבא. את אשר לא העיז לעשות ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון, ואת אשר לא העיזו כל ראשי הממשלה ומאז ועד הנה ועד בכלל. ואת אשר לא ההינו לעשות כל שרי הביטחון שלנו מאז ועד עתה ועד בכלל. הרהיבו עכשיו חברי ועידת המפד״ל. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה…
אף אומות העולם יודעות שלתלמידי הישיבות יש לתת דחיה לגיוס כל משך זמן לימודם בישיבה. כך נוהגת ארצות הברית, מקום הריכוז היותר גדול של יהודים, וכך אף במדינות אחרות. להחלטה זו תוכל להיות השלכה שלילית ביותר אף בחו״ל. הן בני ישראל לא שמעו אלי. ואיך ישמעני פרעה? מי ומי הם אלה שיזמו והציעו לראשונה את החלטת הועידה? הקיבוץ הדתי.
זכורני, שבשנה הראשונה להקמת המדינה נפגשתי פעם עם ראש ישיבת חברון הגאון ר׳ יחזקאל סרנא ז״ל. ואמר לי: הנס הגדול שאירע לנו הוא זה שבן גוריון נתמנה אז לראש הממשלה. הוא דוד בן גוריון – הבין לרוחנו ואמר בפומבי כי מאחר שכל הישיבות שהיו בחו“ל, נחרבו על ידי הצר הצורר, ולפליטה נשארו לנו הישיבות בארץ, הרי עלינו לשמור על הגחלת של התורה שלא תיכבה. ואנן מה נענה בתרה? עלינו לנסח עכשיו קצת אחרת ולומר כך: נס גדול קרה לנו שאיש הקיבוץ הדתי איננו ראש הממשלה, ואיש הקיבוץ הדתי איננו שר הביטחון…
ויצוין: אין לנו דבר ח״ו נגד הישיבות המיוחדות המקיימות הסדר עם הצבא. אדרבא. יישר כוחם! הם הצילו חלק גדול מן הנוער, שלולי ישיבות ההסדר היו רובם הולכים לרעות בשדות אחרים לגמרי. אבל אין מצווה מכבה עבירה. אין לזה עניין לישיבות הגדולות, בהן מקדישים התלמידים את כל זמנם ומרצם ללימוד התורה ברמה גבוהה. ביחס לישיבות הגבוהות אנו אומרים: אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו! אבל הבעיה חמורה הרבה יותר מזה.
עינינו הרואות כי אנו חיים במדינה אשר חילוניותה הולכת ומתעצמת. בצעדים תוקפניים, נגד כל דבר הקשור בתורה וביהדות הנאמנה. ברור שלעת כזאת חייבים אנשי התורה להוכיח יתר דבקות ויתר עירנות בכל שטחי החיים הרוחניים והמדיניים, ביתרון תוקף עוז. והנה באה ההצבעה במפד"ל, ברוב דעות גדול, בעד גיוסם של בני הישיבות. ואפילו אם היא עטופה בפרזולוגיה של ״קידוש השם" הרי היא מוכיחה לנו בעליל על חלל תורני מאכזב, מזעזע ומסוכן ביותר. לא בין אנשי הקיבוץ הדתי בלבד, אלא אף בקרב תנועת המפד"ל בכללה, זו התנועה שלקחה עליה בשעתו לעמוד בפרץ על מנת להבטיח כי תורת ישראל תהיה התורה של עם ישראל בארץ ישראל?
נשאלת כאן השאלה הגורלית: איך קרה כדבר הזה? סימן שהחינוך המפדל"י והאווירה המפדל"ית, ספוגים יסודות אמונתיים שליליים מאד. ואם אלה פני המפד״ל, אנה אנו באים ואיך יכולה יהדות התורה לסמוך את עתידה על כוחות מפוקפקים כאלה, בעוד אנו זקוקים לצבא של תורה, בעלי עוז קודש, שעיזוזם דגלם. והנה במקום עוז קודש אנו רואים טשטוש, חוסר־ הכרה וזלזול בערך העליון ביותר של היהדות: "תלמוד תורה כנגד כולם". הצבעה זו חייבת לשמש אות אזעקה מרעיד על סכנת קיומה של תנועת המפד״ל, כתנועה דתית רצינית וראויה לשמה. תנועה ומפלגה – או שהיא קנאית לתורתה, או שהיא מתרוקנת ומתאפסת לאט לאט עד שהיא יורדת לגמרי מעל במת ההיסטוריה. שומה עתה על מנהיגי המפד"ל לא להסתפק בביטול ההחלטה על גיוסם של בני הישיבות, בזה בלבד לא סגי כלל, עליהם להתעורר מיד ולאלתר לאחוז באמצעים נמרצים, בכדי להציל ולהחיות את תנועת המפד״ל ולהפכה לכלי יוצר אמתי, ובלתי מזויף למען השם ותורתו, עמו וארצו.
כנגד דעה זו, אביא דברים מתוך מכתב שנכתב על ידי רב אחר. יש שמייחסים אותו לרב שלמה יוסף זוין זצ"ל. המכתב נכתב בתקופת מלחמת הקוממיות. לכן, כמובן, שיש מקום לחלק בין זמנו לזמננו. אבל, עדיין ראוי להביא את דבריו:
כל הכבוד וכל ההערצה למרנן ורבנן, גאוני עיר הקודש, אבל הרשות ניתנת לשאול: ילמדונו רבותינו, זו מנין לכם? זו מנין לכם, שבני תורה ותלמידי-חכמים פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עליו לכלותו ולהשמידו, חלילה? זו מנין לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ו"דעת תורה" שבני הישיבות אין להם לא להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב ולא כלום? וכי לא כך שנינו שבהצלת נפש – לא נפשות, אלא אפילו נפש אחת מישראל – "אין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל" (יומא, כ"ד ב'; רמב"ם, שבת פ"ב ה"ל( וחכמיהם (רמב"ם שם) "כדי להורות הלכה למעשה לרבים" (ט"ז, או"ח, שכ"ח, ושו"ע הרב שם)? וכי הבדל יש בין שבאותה שעה הוא מתבטל מתלמוד-תורה או שאינו מתבטל? ואם בהצלת נפש אחת כך, בהצלת רבבות אלפי ישראל על אחת כמה וכמה!
ואולי נבוא לחלק בין הצלה שאין בה משום חשש סכנת נפשות להמציל עצמו, לזו שיש בה משום חשש זה אולי נעלה על דעתנו, שבכלל אין חיוב כזה להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת רבים? אם כך נאמר, הרי שאלה אחרת: וכי היכן מרומז בתורה, מבחינת ההלכה, איזה הבדל שהוא בפיקוח נפש בין גדול שבגדולים לשפל שבשפלים? אם אין להשתתף בהגיוס משום חשש סכנה, הרי כל ישראל פטורים מחיוב זה, ולמה הבדלתם את בני-הישיבות לחודי בהחשבון של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי" (פסחים, כ"ה ב'), הרי אין שום הבדל בין דמו של גדול בתורה לדמו של עם-הארץ גמור. "אין דוחין נפש מפני נפש" (אהלות, פ"ז מ"ו). הרי נאמר אף ביחס לתינוק בן יומו! אלא שהדבר פשוט, שעד כאן לא נחלקו הפוסקים אם חייב אדם להציל את חברו במקום ספק של סכנת עצמו (ראה: כסף משנה, רוצח, פ"א הי"ד; בית יוסף, חושן משפט, סימן תכ"ו, וסמ"ע שם; שו"ת הרדב"ז, ח"ג סימן אלף נ"ב; שו"ע הרב, וד'ה, הלכות נזקי גוף ונפש; ועוד).
אלא בנוגע להצלת יחיד או – נניח – אפילו רבים, אבל לא כשהדבר נוגע להצלת כלל ישראל בתורת התגוננות של מלחמת מצוה. וכי יש צורך לשנן שוב ושוב ההלכה הידועה והפסוקה באין חולק! ש"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" זוהי מלחמת מצוה (רמב"ם, מלכים, פ"ה ה"א), שעליה אמרו, ש"הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה, מ"ד ב'; רמב"ם, מלכים, פ"ו ה"ד)?
וכי היכן מצינו שתלמידי חכמים העוסקים בתורה פטורים מחובה זו? ואם יהיה "אכשור דרא" וכל ישראל יעסקו בתורה כלום עלינו להניח ח"ו לאויב לעשות בנו מה שלבו חפץ, מבלי להתקומם נגדו ומבלי להתגונן מפניו? אלא מאי, לא אכשור דרא, ויש ברוך השם אנשים אחרים המוכשרים לצאת למערכת המלחמה. והרי שוב אותה השאלה: היכן מצינו מוקדם ומאוחר מבחינת החשיבות והפחיתות בנוגע להשתתפות בעזרת ישראל מיד צר? אבל מצינו דברים מפורשים להיפך. שר צבא ד' הוכיח את יהושע במלחמת יריחו; "אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה" (מגילה, ג' א'), ופירש רש"י: "ועכשיו, שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה". דברים ברורים: "שהרי אינכם נלחמים בלילה"! הרי שבזמן שנלחמים, מבטלים תלמוד תורה, כשיש צורך בכך. ובירושלמי (סוטה, פ"ח ה"י) אמרו: "והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי… לית רבי ובריבי", ואם בבבלי (סוטה, י' א') אמרו שאסא נענש על כך, הרי ביאר שם המהרש"א לנכון הטעם לפי שהייתה זו מלחמת רשות, שבמלחמת מצוה ודאי אף תלמידי חכמים חייבים (ראה שם במהרש"א דברים מפורשים). והערוך (ערך אנגריא, והובא על הגליון בסוטה שם) כתב לבאר מנין להם שאסא בכלל הוציא תלמידי-חכמים למלחמה, לפי שדרשו מ"אין נקי" שפירושו "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" וממילא "כל שכן תלמידי חכמים'.
ומעתה צא ולמד: אם במלחמת מצוה יוצאים חתן מחדרו וכלה מחופתה, הרי שכל-שכן-תלמידי חכמים! ובמלחמת מדין נאמר: "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס" )במדבר, לא, ו') " 'אותם' – אלו סנהדרין" (סוטה, מ"ג א). אף זו: כלום הצלת אחרים בלבד הוא המדובר שלפנינו? כלום אין כל אחד ואחד מאתנו, באין יוצא ובאין הבדל, עומד בפני סכנת נפשות, הוא וביתו וכל אשר לו? וכי כך היא המידה, שהעוסקים בתורה לא יהיו מחויבים להציל את עצמם, אלא יעמדו מנגד ויטילו חובת ההצלה, הצלתם הם, על אחרים? וכי כך היא המידה, או וכי זו היא דעת תורה? היכן מצינו כזאת? התורה מגינה על העוסקים בה? אדרבה, היא הנותנת: ישתתפו בני התורה במערכה, וזכות התורה תגן עליהם ועל חברים! "אם בחקותי תלכו, יכול זה קיום המצות… הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה". (תורת כהנים שם; רש"י שם). ומה הובטח בשכר זה? "ורדפתם את אויבכם ונפלו לפניכם לחרב" אמנם "ונפלו", אבל – ו"רדפתם"! וב"תנא דבי אליהו" נאמר: "אמר הקב"ה, לא כך כתבתי בתורתי?! אף על פי שאין בהם בישראל דברי תורה אלא דרך ארץ בלבד יקיים בהם בישראל הכתוב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, אבל אם תעשו את התורה והמצות אחד מכם ירדוף אלף ושנים מכם יניסו רבבה" (אליהו רבה, פרק י"א).
"רבנן לא צריכי נטירותא" (ב"ב, ז' ב')? רבש"ע, כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומר שאין רבנן צריכים שמירה? וחברון של תרפ"ט (לא תקום פעמים צרה) תוכיח, כלום לא נפלו לפני בני עולה צעירים קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה? במטותא מינייכו רבנן, הקדושים ההם היו "צריכי נטירותא", או לא היו "צריכי נטירותא"? והרי הם הם אותם האויבים-הערבים שפרעו ורצחו אז והם הם אותם הפורעים ורוצחים עכשיו! ואם אמרו על "נטירותא" של בנין חומה וכיוצא, ובזמנים רגילים, במטרת שמירה מפני שונאים העלולים לבוא (ראה רש"י, ב"מ ק"ח א') מה זה עניין לזמן של סכנת נפשות ולחובה של מלחמת מצוה? הגיעו בעצמכם: הנה יצאה הוראה מ"משמר העם" להדביק את השמשות של כל החלונות בבד או נייר משום סכנת הפצצה. כלום יעלה על הדעת שתלמידי חכמים לא יעשו כזאת בטענה ש"רבנן לא צריכי נטירותא"? כלום היה אף מי שהוא מהעוסקים בתורה שהשתמטו ממילוי הוראה זו? ולמה עזבו תלמידי-חכמים, יחד עם שאר אחינו בני ישראל, את שכונות-הספר הנפגעות מיריות הצלפים ולא השתמשו בסגולה זו של "רבנן לא צריכי נטירותא"? וכי רק בשביל זה בלבד שבמקרים אלה אי-אפשר לסמוך על אחרים? וכי זוהי דעת התורה? ולמה אפוא להשתמש שלא בזמנה ושלא במקומה באמירה זו של "נטירותא", שכשהיא לעצמה, בזמנה הנכון ובמקומה המתאים, היא פנינה נחמדה.
מבין אני לרוחם של "נטורי קרתא" המתנגדים בכלל למדינה היהודית והסבורים שכל המלחמה היא מיותרת: עלינו להיכנע, וחסל. אבל אז שוב-אין הבדל בין בני-ישיבות ליושבי קרנות. מי שסובר כך עליו למנוע מהשתתפות בגיוס כל גבר מישראל, יהיה מי שיהיה. אבל לאשרנו, החושבים כך מתי מספר הם ונער יכתבם. כל העם בארץ ובתפוצות, באין הבדל חוגים וסוגים, מפלגות וכתות, מאשר ומקיים בהתלהבות ובמסירות נפש את ההשתתפות במלחמת התגוננות זו שכפו עלינו.
כולם מבינים היטב כי אין תקומה ח"ו לישוב בארץ ולשארית הפליטה בגולה מבלעדי מדינה עצמאית בארצנו, שתקלוט בזרועות פתוחות את אחינו השותתים דם, הנעים ונדים באדמת הגולה, הבוערת מתחת לרגלם. וה' הוא יודע וישראל הוא ידע ואף כל העולם יודעים, שלא אנחנו מתקיפים ולא אנחנו רוצים במלחמה, לא אנחנו ששים לקראת קרב ולא אנחנו פנינו מועדות לשפוך דם. אבל אם מתנפלים עלינו בחמת רצח, חובתנו, חובת כל העם, להציל את עצמנו ואת ימנו – גנון והציל. והרי אתם, גאונינו וגדולינו, רובכם מודים בנחיצותה ההכרחית של מלחמת מצוה זו בכלל, ולפיכך הקדימו רבים מכם בהכרזותיהם דברי ברכה ועידוד לבחורינו היקרים העומדים במערכה. ובכך אפוא עליכם לזרז אף את חכמי התורה, המוכשרים מבחינת הגיל והגוף להשתתף במערכה, לעשות כן. האחיכם יצאו למלחמה, ואתם תשבו פה?
מבחינה מעשית יש אולי חשש שהישיבות יתרוקנו בעזוב רוב התלמידים את מוסדות האולפנא, ותורה מה תהא עליה. אבל לשם כך יש להיכנס במשא ומתן עם מוסדות הגיוס על הסדרים מעשיים ידועים, ותמיד אפשר למצוא את הדרך להקלות ולהגבלות. עד כמה שידוע לי, הייתה נכונות כזאת מצד אותם המוסדות. אבל להחליט באופן פסקני לבלי להשתתף כלל ועיקר, לא להירשם ולא להיפקד, ולא ולא ולא – זו מנין לכם? רבים מבני הישיבות מקדשים את השם, עוזרים במערכת המלחמה, בגיוס ובמשמר ובכל אשר יידרש. באחת ידם מדפדפים בגווילים ובאותיות של התורה והתלמוד ואחת מחזקת השלח והרמחים והמגנים והקשתות והשריונים. רוחם איתנה ומרוחם משפיעים הם על שורות הצבא על בחורי חיל המגן, רוח האמונה, רוח התורה והמצווה. כלום לא מחובתכם, מרנן ורבנן, לעודדם ולאמצם ולהשפיע על אחרים שילכו בדרכם. דעת התורה? הנה היא, פשוטה וברורה: והזריז בהצלת נפשות הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית-דין (יומא, פ"ד ב', וראה רמב"ם מלכים, פ"ה וד'). "כי ד' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם"!
לכאורה, יש כאן סתירה בין דברי הרב זוין, אלא נראה שהכתוב השלישי יכריע ביניהם. כוונת הדברים, יש להבדיל בין שני המצבים השונים. כבר הסברתי במאמרי "גיוס בני ישיבה", שלכל הדעות במקרה של פיקוח נפש מיידי, חובה על בחורי הישיבה לצאת כדי להציל. הדיון לגבי "גיוס בני ישיבה" הוא כשאין פיקוח נפש מיידי, יש מספיק חיילים שיגנו, אלא כל חייל שיבוא יגרום שהצבא יפעל ביתר שאת ויתר עוז. אך, אין כאן פיקוח נפש ממשי ומיידי. במקרה כזה לא ברור שיש כאן גדר מלחמת מצוה, ואין חובה לגייס את תלמידי הישיבה. המכתב השני של הרב זוין נכתב בזמן מלחמת הקוממיות, ושם היה מדובר בגיוס מצד פיקוח נפש מיידי. היה צורך בכל חייל וחייל.
לסיום אביא מדברי הרב יעקב אריאל שליט"א (בספר "יערב שיחי", עמ' 479-480) שכתב על ההתלבטות להתגייס, ואיך קם "הסדר מרכז". יש בדבריו חשיבות מרובה להבין את הצדדים השונים של הגיוס. הוא מפנה אותנו למבט נוסף לא רק עניין הלכתי של מלחמת מצוה, אלא של שותפות עם כלל הציבור. אי אפשר להשפיע על הציבור הכללי בלי החיבור בשירות הצבאי. הדברים דומים במקצת למובא לעיל בשם הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. אלו דבריו:
אומנם נושא הגיוס היה בתודעה, אבל ככל ששקענו בלימוד התורה הנושא נדחה. עד שבא המשבר של מבצע סיני. הוא הוציא אותנו משלוותנו וגרם לנו להתלבט קשות. חברינו לחמו בחזית, חלקם נפלו או נפצעו, ואפילו עוד לפני שקיבלנו את הבשורות הקשות ידענו שחברינו, שכנינו וכל הצעירים במדינה מגויסים ולוחמים – ואילו אנחנו נמצאים בעורף. אומנם אנו לומדים תורה והדבר חשוב, אך בשעה זו היינו מעדיפים להיות חיילים. קשה היה לי ללכת ברחוב. חששתי להסתכל בעיניהן של האימהות שבניהן, ובהם חבריי, משרתים בצבא. אני פה והם שם.
הרגשנו שיש לנו מחויבות להיות חלק מהמערכת הצבאית. יש לנו מאבק עם אויב מר שרוצה להשמדינו וחובתנו להגן על עם ישראל. אומנם נשקפת לעם ישראל גם סכנה של שמד רוחני, ולכן חשוב שנלמד תורה, והלומדים הרי כל כך מעטים – אך האם אי אפשר לשלב בין שתי המשימות? האם לא ניתן ללמוד תורה, ובשעת מלחמה להצטרף במידה כזו או אחרת ללוחמים? באתי לרב צבי יהודה ואמרתי לו: אני מבקש מהרב רשות, אני רוצה להתגייס… הוא ניסה להסביר לי מדוע אין טעם שאתגייס עכשיו: עד שתעבור אימונים המלחמה בוודאי תיגמר, חבל לך ללכת לצבא, המלחמה תסתיים ועם ישראל יזדקק לתלמידי חכמים. צריך שתהיה תורה. אומנם צריך צבא, הצבא לוחם מלחמת מצוה, מלחמת קודש, אבל תורה היא קודש קודשים. אמרתי לו: אבל איך נשפיע על הציבור אם לא נשרת בצבא? איך נישא פנים? הציבור, שלצערנו אינו מבין את הערך של התורה, עלול להתייחס אלינו כאל משתמטים. הוא עלול לסרב לשמוע ממנו כל דבר. אם לא תהיה לנו שותפות איתם בנושא כה רגיש, שבו יש לצערנו גם חללים ופצועים ונכים, לא נוכל להשפיע. הרב צבי יהודה אמר וחזר ואמר: "אהבת ישראל, אהבת ישראל. אם תהיה אהבת ישראל תצליחו לשבור את המחיצות. אם לא תהיה אצלכם אהבת ישראל עמוקה ואמיתית – אז באמת יאשימו אתכם שאתם משתמטים, אבל אם תהיו באמת אוהבי ישראל – תהיו שותפים אמיתיים של כולם, תהיו חלק מהציבור גם ללא שירות בצבא".
הדברים חדרו למוח, אך לא התיישבו כל כך על הלב… דחינו את הגיוס, אבל התסיסה בישיבה לא פסקה… הרב צבי יהודה הגיע למסקנה שמוכרחים למצוא פתרון. התנהל אז משא ומתן עם הצבא להקים את 'הסדר מרכז'.
מודגשת גם בדבריו החשיבות של לימוד התורה ולהקים תלמידי חכמים. נראה לי, שיש מקום לחבר את שני היסודות. כלומר, כציבור בוודאי מוטל על הציבור הדתי לאומי להתגייס לצבא. יחד עם זאת, גם צריך שיהיו תלמידי חכמים וצריכים להישאר ללמוד תורה. נראה שכך גם צריכה להיות המסגרת הנכונה אצל הציבור החרדי. הציבור יוכל להבין שיש מספר בחורים שנשארים ללמוד תורה וגדלים בתורה כדי להיות תלמידי חכמים. אבל, הוא לא יוכל לקבל שכלל הציבור לא יתגייס. אנחנו אומה אחת, וצריך אחדות.
[1] ברצוני לציין למאמרו הנפלא של הרב יהודה שביב שליט"א, בכתב עת "תחומין", כרך א, "עוסק במצוה פטור מן המצוה". נעזרתי בו בכתיבת מאמר זה. אולם, הלכתי בדרך אחרת ממנו.
[2] מסכת אבות, פרק ב, משנה א.
[3] דברים אלו אינם מובאים בדברי רש"י, אבל תוס' במסכת קידושין מ, ע"ב, הביא את הדברים בשם רש"י.
[4] הקושיא היא קושיית הרש"ל.
[5] בהקשר זה כדאי לציין למאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל "זאת תורת ההסדר" שביסס באריכות ובבהירות את היסוד ההלכתי למסגרת ההסדר. הדברים נמצאים בספר "מוסר אביב"; וכן למאמרו של מו"ר הרב מרדכי גרינברג שליט"א "גיוס תלמידי חכמים", מובא ספר "מחניך קדוש". כתבתי מאמר זה קודם שראיתי את מאמרו של הרב גרינברג ומצאתי שיש דברים מקבילים וגם דברים שונים. רק אציין לדבריו בסיכום המאמר: "המורם מן האמור: אין סיבה מספקת לפטור בצורה כללית ומוחלטת את כל בני הישיבות משירות צבאי. כל המקורות שנזכרו לעיל אינם מדברים על חיוב או פטור מגיוס למלחמת מצוה, ולכן באופן עקרוני, כל אחד מחויב לשרת בצבא ולתרום בכך את חלקו לעם ישראל. על כל בחור ישיבה לעשות לעצמו את החשבון האישי מתי עליו להתגייס ולמשך כמה זמן, וישנם יוצאים מן הכלל שאף אינם צריכים כלל להתגייס. מכל מקום, אין לפסוק הלכה ברורה וכוללנית בנידון. צריך לדעת לעשות זאת בחכמה ולא בכפייה".
להורדת המאמר לחצו כאן