מבוא
צריך עיון מהו גדר מצות לקיחת ד' מינים? יש מספר אפשרויות בביאור מצוה זו:
- המצוה היא עקירתם ממקום הנחתם. צריך לעקרם ממקומם, ולא מועיל שמחזיק את ד' המינים.
- המצוה היא הגבהת ד' מינים, וצריך להגביה ג' טפחים, או לפחות טפח.
- המצוה היא החזקת הד' מינים בידיו.
נבחן את השיטות האלו לאור מספר הלכות:
נטל ד' מינים קודם עלות השחר ונמצאים בידיו בנץ החמה
כשהתורה השתמשה בלשון "ולקחתם לכם", האם התכוונה שיש מצוה בעצם הלקיחה, או המצוה שהד' מינים יהיו בידו? נפק"מ לשאלה זו היא, אדם שנטל את הד' מינים קודם עלות השחר, קודם זמן נטילת ד' מינים, והיו בידו בזמן שיוצאים ידי חובת נטילת ד' מינים [לאחר נץ החמה]. אם נאמר שהמצוה היא הלקיחה, הרי הלקיחה היתה בשעה שלא יוצאים ידי חובה, ולכן לא יצא ידי חובה. אולם, אם נאמר שהמצוה היא שהד' מינים יהיו בידו, הרי יצא ידי חובה. יש להסביר שעל אף שהתורה נקטה את הלשון "ולקחתם" לא התכוונה על מעשה לקיחה, אלא התכוונה שיהיו בידו ד' מינים.
הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (בספר "מקראי קודש", הלכות סוכה, חלק ב, סימן א) דן בשאלה זו. הוא הביא שהרב יעקב עטלינגר זצ"ל (בספרו "בכורי יעקב", סוף סימן תרנב) הסתפק בשאלה זו. "תוספת ביכורים" (שם) הביא ראיה שיצא ידי חובה. הרי מבואר במשנה במסכת סוכה (מא, ע"ב) שר' יוסי אמר שיום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור, מפני שהוציאו ברשות. הגמרא (שם מב, ע"א) הביאה שאביי אמר שמדובר דווקא כשלא יצא ידי חובת המצוה בתחילה, אבל אם כבר יצא ידי המצוה, אז אינו טרוד. הגמרא הקשתה הרי מיד כשהגביה יצא ידי חובת המצוה. השיבה הגמרא שמדובר הפכו, ואז לא יצא ידי חובה, שצריך להיות כדרך גדילתן, או שמדובר שהוציאו בכלי.
"תוספת ביכורים" כתב שהרי אם נאמר כשלקח לפני עלות השחר והוי בידו לאחר נץ החמה, לא יצא ידי חובה, היה אפשר לומר שמדובר בכה"ג.
הרב פראנק הביא שבעל שו"ת "בנין שלמה" (סימן מח) כתב בשם הרב ישראל סלנטר, שלא יצא ידי חובה עד שיניח את הד' מינים ויחזור ויטול אותם לאחר הנץ החמה. זאת משום שעיקר המצוה הוא הנטילה. אבל, הנצי"ב (שו"ת "משיב דבר", סימן א) כתב שיצא ידי חובה בנטילה זו ולא צריך לנטילה אחרת.
הרב פראנק רצה להסביר שיכול להיות שהנצי"ב סבר שעיקר המצוה הוא הלקיחה, ובכל זאת, יצא ידי חובה. הטעם לכך הוא משום שהשהייה באחיזת הלולב אחר כך, נחשבת כמעשה לקיחה בתחילה. ראיה לכך אפשר ללמוד מדין שעטנז ומדין שהייה בבית המקדש.
מובא במשנה במסכת מכות (כא, ע"א) שאם היה לבוש כלאים כל היום אינו חייב אלא מלקות אחת. אבל, אם אמרו לו אל תלבש, אל תלבש, והוא פושט ולובש, חייב על כל אחת ואחת. רב אשי (שם כא, ע"ב) אמר שלא מדובר שהוא פושט ולובש ממש, אלא אפילו שהה כדי ללבוש חייב.
הריטב"א (שם) הסביר:
וקשיא ליה לרבינו מאיר ז"ל היאך לוקה לדברי רב אשי הא לא עבד מעשה, ולא תירץ כלום, אבל בתוספות תירצו דכיון שהיה יכול לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושו זה חשוב מעשה, דבכלל לא תלבש דאמר רחמנא הוא שלא יעמוד לבוש וזה חשוב לו כל שעה כאילו לובש, והביאו ראיה לדבריהם מנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו את המעזיבה שהוא חייב על כל שהיה ושהיה ואף על גב דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה והוא שוהה שם במזיד כדאיתא במסכת נזיר (מ"ג א'), ועוד הביאו ראיה מדאמרינן במסכת ברכות (י"ט ב') המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דלא אתי כבוד הבריות ודחי לאו דכלאים ואותבינן מדתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו ופרקינן שב ואל תעשה שאני, כלומר הא דלבוש כלאים פושטו ואפילו בשוק דהוי קום עשה, ואמאי דהא בכלאים נמי שב ואל תפשוט בגדיך הוא, אלא ודאי שמע מינה דכיון דיכול לפשוט ואינו פושט חשבינן ליה כאילו הוא לובשו עכשיו.
אלא, היה מקום לדחות ולומר ששם מדובר שבתחילה עשה מעשה איסור. לכן, עצם השהיה אחר כך היא המשך למעשה האיסור שעשה בתחילה. אבל, כאן בתחילה לא עשה מעשה מצוה. אז השהיה בידו לא יכול להיות המשך למעשה מצוה.
אולם, אפשר להביא הוכחה מסוגיא אחרת. זו הסוגיא במסכת נזיר שהוזכרה על ידי הריטב"א. הרי שם הוא לא עשה מעשה איסור, כיון שנכנס בשידה ותיבה ומגדל.
אם כן, יש מקום לשלש הבנות:
- המצוה אינה מעשה הלקיחה. המצוה היא, שהד' מינים יהיו בידו.
- המצוה היא מעשה הלקיחה, לכן אם הוציא לפני עלות השחר ונמצא בידו בנץ החמה, לא יצא ידי חובה.
- המצוה היא מעשה הלקיחה, ובכל זאת, קיים את המצוה בכך שמשהה את הד' מינים בידו. השהיה בידו נחשבת כמעשה לקיחה.
נראה לי, שיש מקום לדייק מלשון הרמב"ם שהמצוה היא הגבהת הד' מינים. הרי הרמב"ם (הלכות לולב ז, ט) פסק:
משיגביה ארבעה מינין אלו בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה בין בימין בין בשמאל יצא, והוא שיגביהן דרך גדילתן אבל שלא דרך גדילתן לא יצא, ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח.
הרמב"ם הדגיש בדבריו שהמצוה היא הגבהת הד' מינים.
נדייק כך מדברי בעל "לבושי השרד" (מובא ב"משנה ברורה" תרמט, ג). ב"שולחן ערוך" (אורח חיים תרמט, א) נפסק להלכה שאם גזל את הלולב וקנאו בלי סיוע המצוה, אז יוצא ידי חובה בלולב הגזול. בעל ה"משנה ברורה" (שם) הביא שבעל "לבושי שרד" כתב שמדובר שהקנין שקנה את הלולב נעשה קודם קיום המצוה. כגון, שמכרו לו באופן שקנאו בהגבהה והגביהו לצאת בו. אם כן, על ידי המצוה נעשה קנין ולא יצא, שהוי מצוה הבאה בעבירה. אלא, צריך להגביהו אחר כך פעם שניה לצאת בו.
לפי דברי בעל "לבושי שרד" לא מועיל שהחפץ בידו, הוא צריך להגביה את הד' מינים כדי לקיים את המצוה.
נציין שכך גם לשון הגמרא במסכת סוכה (מב, ע"א): "הא מדאגבהיה נפק ביה".
לקיחת ד' מינים מחוברים
יש לדון מה הדין במקרה שנטל ד' מינים מחוברים לקרקע? כלומר, הוא נטל את הד' מינים כשהיו מחוברים. האם הוא יצא ידי חובה? שאלה זו קשורה עם החקירה היסודית שהעלינו לעיל.
הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (בספרו "מקראי קודש", הלכות סוכה, חלק ב, סימן ב) רצה לפשוט שאלה זו על פי דברי הגמרא במסכת שבת (קלא, ע"ב):
אמר מר: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר. מנא ליה לרבי אליעזר הא? אי מעומר ושתי הלחם – שכן צורך גבוה! אלא אמר קרא: 'ביום', ביום – אפילו בשבת. ולמאי הלכתא? אילימא לטלטול – איצטריך קרא למישרי טלטול? אלא למכשיריו.
הגמרא דנה מנין ר' אליעזר למד שמכשירי לולב דוחים את השבת? הגמרא השיבה שנלמד ממה שכתוב בפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון", ביום אפילו בשבת. הגמרא הסבירה שאי אפשר לומר שמדובר לעניין עצם המצוה, שהרי טלטול ד' מינים אין בהם איסור. לכן, מוכרחים לומר שהפסוק בא לחדש שמכשירי ד' מינים דוחים את השבת.
לכאורה, אפשר למצוא מציאות של חילול שבת בעת עשיית המצוה. דהיינו, הד' מינים מחוברים לקרקע והוא תולשם בשבת. אם נאמר שהלקיחה היא מעיקר המצוה, אז קיום המצוה נעשה רק בתלישת הד' מינים ממקומם, ואז הוא מחלל שבת. אלא, בוודאי צריכים לומר שאפשר לקיים את המצוה גם כשהד' מינים מחוברים, לכן הוא כבר קיים את המצוה בתחילה.
אבל, הרב יוסף זונדל הוטנר זצ"ל השיב על ראיה זו, שיש לומר שקיום המצוה נעשה רק לאחר שנתלשו הד' מינים, ובשעת תלישה אינו אלא מכשירי מצוה, ואז הוא מחלל שבת. אבל, הרב פראנק דחה, כיון שקודם גמר התלישה לא עשה מלאכה, ובגמר התלישה הוא יוצא ידי חובת המצוה, ואז מחלל שבת. אלא, אולי סבר הרב הוטנר שצריך הגבהת הד' מינים, ולכן הוא לא יצא ידי חובה בתלישה. אך, הרב פראנק כתב שאם הד' מינים גבוהים, אז יש הגבהה מעל הקרקע, וקיים את המצוה בעת התלישה.
אכן, הרב יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל (בספרו "ציון לנפש חיה", מסכת שבת קלא, ע"ב) למד מדברי הגמרא האלו שאכן מקיים את המצוה בעת שהד' מינים מחוברים. הרי כתוב בתורה "ולקחתם", וגם בכה"ג נקרא לקיחה.
נראה לי, שיש מקום לדחות ראיה זו. כיון שכדי לקיים את המצוה צריך לקחת את כל הד' מינים, הרי קיום המצוה נעשה רק על ידי כל הד' מינים. לכן, אין מציאות שיוכל לקחת את כל הד' מינים מחוברים לקרקע. הוא לא יכול לעשות את הפעולה במעשה אחד. אולם, עדיין, יש לומר שבכל מעשה לקיחה יש קיום מצוה, לא מדובר במכשיר מצוה. אלא, כל מעשה לקיחה הוא חלק מהמצוה. המצוה אינה נגמרת עד שיטול את כל הד' מינים.
בעל ה"פרי מגדים" (אורח חיים, אשל אברהם, סוף סימן תרנג) נסתפק בשאלה זו. הוא הסתפק מה הדין באתרוג והדס שמחוברים בעציץ מלא עפר וגדל שם, אם יצא ידי חובה בלקיחתם, כיון שהם מחוברים מחובר.
לכאורה, היה מקום לחלק בין ספקו של בעל ה"פרי מגדים" לדיון לעיל. כלומר, המקרה של עציץ נקוב עדיף על המקרה שנידון לעיל. כיון שבמקרה של עציץ נקוב באופן מעשי יש לקיחה, עקירת הד' מינים ממקום אחד למקום אחר. אכן, אין עקירה ממקום גידולם, אבל יש הזזה ממקום אחד למקום שני. לכן, היה מקום לומר שאולי בעציץ נקוב יצא ידי חובה, אבל כשמחוברים לקרקע, בוודאי לא יצא ידי חובה.
הרב פראנק הביא שיש מי שהסביר שהספק אם יוצא ידי חובה כשד' מינים מחוברים הוא גם לפי ההבנה שלא צריך עקירה והגבהה. אפילו אם נאמר שיוצא ידי חובה אפילו שלא עקר את הד' מינים, בכל זאת, יכול להיות שצריך ראוי לבילה. דהיינו, שתהיה יכולת להגביה את הד' מינים. לכן, אם הם מחוברים לא מקיים את המצוה.
גם הרש"ש (מסכת סוכה מב, ע"א) דן בשאלתנו. כפי שהובא לעיל המשנה במסכת סוכה (מא, ע"ב) אמרה שר' יוסי סבר שבמקרה שהוציא ד' מינים בשבת ויצא לרשות הרבים הוא פטור, כיון שטרוד במצוה. הגמרא אמרה שמדובר דווקא כשעדיין לא יצא ידי חובה. על כך הגמרא הקשתה הרי כשהגביה את הד' מינים יצא ידי חובה.
רעק"א (שם) הקשה מדוע הוא חייב? הרי בעת עקירת הד' מינים הוא היה טרוד במצוה, שרק מקיים את המצוה בעקירתם. אם כן, הוא פטור על העקירה, ואז יש רק הנחה בלי עקירה. אם כן, אפילו שכבר יצא ידי חובה בהגבהה, בכל זאת, צריך להיות פטור, כיון שבעקירה היה טרוד במצוה. מדבריו יש ללמוד שסבר שהמצוה היא עקירת הד' מינים. שהרי אם נאמר שבהחזקת הד' מינים מקיים את המצוה, אז אינו טרוד בעקירה.
אבל, הרש"ש (שם) השיב על דברי רעק"א, שיש לומר שקיום המצוה אינו בעקירת הד' מינים, אלא משעה שנטלו בידו להגביהו אף שלא עקרו קיים את המצוה. הוא הוכיח הבנה זו מדברי התוס' (מסכת סוכה לט, ע"א, ד"ה עובר וכו') שדן באריכות איך יברך על הד' מינים עובר לעשייתן? הרי אם נאמר שקיום המצוה נעשה רק בהגבהת הד' מינים, יכול לברך עובר לעשייתן כשהד' מינים בידו ועדיין לא הגביהם.
אבל, מדברי בעל ה"שלטי גבורים" (מסכת סוכה כ, ע"א-מדפי הרי"ף, אות ג) בשם הריא"ז, משמע כדברי רעק"א:
המינים הללו משנטלן והגביהן ממקומן יצא שזו היא לקיחה האמורה בתורה. לפיכך מברך עליהם ואחר כך נוטלן או נוטלן הפוכים וכו'.
אולם, יש להעיר שיש קושי בדברי בעל ה"שלטי גבורים". שהרי מריש דבריו משמע כרעק"א שצריך הגבהת הד' מינים. מאידך, בסוף דבריו הוא כתב שכדי לברך עובר לעשייתן צריך לברך קודם שנוטלם, או ליטול אותם הפוכים. מדוע הוא לא הציע את האפשרות שאמר הרש"ש?
יש עוד להעיר שהרש"ש הבין שבוודאי לפי רעק"א לא צריך הגבהת ג' טפחים. לכן, הוא הקשה עליו שלעניין שבת צריך הגבהת ג' טפחים, אז כשהוא מגביה ג' טפחים הוא לא טרוד במצוה.
אולם, יש להעיר שיש עוד שיטה בשאלה זו, היא שיטת מהר"ם בן חביב (בספרו "כפות תמורים", מסכת סוכה לט, ע"א, ד"ה עובר). הוא סבר שצריך להגביה את הד' מינים ג' טפחים, או לפחות טפח. בכך הוא הסביר איך יברך עובר לעשייתן? הוא יברך קודם הגבהת הד' מינים.
מיעט ענביו
מובא במשנה במסכת סוכה (לב, ע"ב) שאם היו ענביו מרובים מעליו, אז ההדס פסול. ואם מיעטם כשר. אבל, אין למעטם ביום טוב. מבואר בגמרא (שם לג, ע"ב) שאין למעטם ביום טוב כיון שנחשב מתקן כלי.
בעל ספר "ישועות יעקב" (אורח חיים, סימן תרמו) הקשה שבמקרה שלא מיעט קודם יום טוב, מדוע שיהיה אסור למעטם ביום טוב? הרי נאמר שעשה דוחה לא תעשה. אפשר לעשות באופן שבשעה שעובר את הלא תעשה מקיים את העשה, שיהיה בעידנא. דהיינו, שיגביה את הד' מינים ובעודם בידו ימעט את ענבי ההדס, ואז יקיים את המצוה של נטילת ד' מינים.
נראה שיש ללמוד שבעל ספר "ישועות יעקב" סבר שאין צורך במעשה לקיחה, מספיק שהד' מינים נמצאים בידו. שהרי אם נאמר שצריך מעשה לקיחה, בשעה שלקח בתחילה לא לקח ד' מינים, לא היה מעשה לקיחה כיון שההדס היה פסול. יש לדמות מקרה זה ללקיחת ד' מינים קודם עלות השחר והד' מינים בידו בשעת נץ החמה.
אבל, הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (בספרו "מקראי קודש", הלכות סוכה, חלק ב, סימן ג) כתב שיש מקום לחלק, כיון שבמקרה שנטל קודם עלות השחר הוא לא עשה מעשה כשמגיע נץ החמה. אבל, כאן הוא עשה מעשה, דהיינו מיעט את ענבי ההדס, אולי המעשה הזה נחשב מעשה לקיחה של ההדס ולכן יכול לברך שהוי עובר לעשייתן.
הרב יוסף כהן זצ"ל (בהערות שלו ב"הררי קודש" שם) כתב שמוכרחים לומר חילוק זה. שהרי ב"שולחן ערוך" נפסק שכדי לברך עובר לעשייתן, יש ליטול את הד' מינים והאתרוג יהיה הפוך ואחר כך יהפכו, והרי אינו עושה מעשה לקיחה, ובכל זאת, נחשב שמקיים מצות ד' מינים. אלא, צריך לומר הפיכת האתרוג נחשבת כמעשה לקיחה.
אולם, נראה לומר שה"שולחן ערוך" לא סבר שצריך מעשה לקיחה. מספיק שהד' מינים נמצאים בידו. שהרי אם הוא סבר שצריך מעשה לקיחה, אז יכל לתת כפתרון שיחזיק את הד' מינים בידיו ולא יטלם. אלא, הרב יוסף כהן דן לפי השיטות שסברו שצריך מעשה לקיחה, וסברו שכך גם סבר ה"שולחן ערוך".
אבל, בנו הרב דוד הכהן כתב שיש לחלק בין מיעוט ענביו ובין הפיכת האתרוג. בהיפוך האתרוג הוא משנה את מצבו של האתרוג ומחזיקו בצורה אחרת משהחזיקו מקודם. אבל, כשממעט את ענביו, אין שום שינוי בהחזקת הד' מינים. אבל, הרב יוסף כהן זצ"ל השיב לו שמצינו שעשיית מעשה נחשב כעשיית המצוה, בציצית ובתפילין. הרי משמוש בציצית ומשמוש בתפילין נחשבים כעשיית המצוה ומברך על כך. מבואר במסכת מנחות (לו, ע"ב) וב"שולחן ערוך" (אורח חיים ה, י) שאם לבש את הציצית והתפילין קודם עלות השחר, אז כשמגיע זמן ציצית ותפילין ממשמש בהם ומברך.
יש עוד להעיר שלפי ההבנה שצריך הגבהה ולא מספיק מעשה לקיחה, נראה שלא יועיל מיעוט ענביו. אפילו שיהיה מוגדר כמעשה לקיחה, בכל זאת, אין כאן הגבהה.
הרב יוסף הכהן זצ"ל דן בעוד שאלה, מה הדין במקרה שנטל ד' מינים ורק באחד מההדסים ענביו היו מרובים מעליו, אבל לא בכל ההדסים? בעל ה"חלקת יואב" (סימן לא) ור' מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל (בחידושיו למסכת סוכה, סימן סג, אות ט) כתבו שאפילו לדעת הבעל "הלכות גדולות" שלא צריך ליטול את כל הד' מינים בבת אחת ויכול ליטלם זה אחר זה, בכל זאת, בנטילת ג' ההדסים וב' ערבות מוכרחים ליטול את כולם בבת אחת. כלומר, צריך ליטול את כל הג' הדסים בבת אחת, ולא מועיל שיטול ב' הדסים ואחר כך יטול את השלישי. אם כן, במקרה שכבר נטל את כל הד' מינים וכשהם בידו הוא מיעט אחד מן ההדסים, נחשב כאילו נוטל את ההדסים זה אחר זה, ולא יצא ידי חובה.
אולם, כל זה נכון רק אם נאמר שהמצוה היא מעשה לקיחה. אבל, אם קיום המצוה היא בכך שהד' מינים נמצאים בידו, אז עכשיו הוא מקיים את המצוה בכך שהד' מינים נמצאים בידו.
היתה ידו פתוחה קצת ותחב לו חברו לולב
בעל ספר "תוספת ביכורים" (אוורח חיים, סימן תרנב) כתב שאם נאמר שעצם פעולת הלקיחה היא מגוף המצוה אז במקרה שהיתה ידו פתוחה קצת ותחב לו חברו הלולב, לא יצא ידי חובה. בכה"ג הוא לא עשה פעולה כלל. רק אם היתה ידו סגורה לגמרי ופתח את ידו לקבל את הד' מינים ושוב סגר את ידו כדי לאוחזו, אז נקרא שעשה פעולת לקיחה. אבל, הנצי"ב (שו"ת "משיב דבר", סימן א) כתב שיצא ידי חובתו.
הנצי"ב הלך לשיטתו שכבר הזכרנו לעיל.
חולה שאינו יכול ליטול בעצמו, אחר אוחז בידו ומסייעו
הרב יוסף כהן זצ"ל (בהערות ל"מקראי קודש", הלכות סוכה, חלק ב, סימן ד, "הררי קודש") דן במקרה של חולה שלא יכול ליטול את הלולב רק בעזרתם של אחרים, האם יש להתיר שחברו יתן בידיו את הלולב כשידיו הן סגורות והחולה יפתח את ידיו כדי לקבל את הד' מינים. שהרי בכה"ג שהוא פותח את ידו, אז גם בעל ספר "תוספת ביכורים" מודה שנחשב כמעשה לקיחה ומקיים את המצוה.
אבל, הרב יוסף כהן כתב שלא נראה שיצא ידי חובה, לא מספיק שפותח את ידו, הוא גם צריך לסגור את ידו. שהרי אם אינו סוגר את ידו אין כאן אחיזה, שפעולת לקיחה בלא אחיזה לדבר הכל לא יצא. בוודאי לפי השיטות שצריך עקירה לא יצא ידי חובה.
אבל, הוא הסתפק אם אפשר שאחר יהיה אוחז בידיו של החולה ולסייע לו בלקיחה והגבהה. הוא רצה להביא ראיה לשאלה זו מדברי התוספתא במסכת שבת (פרק יא, הלכה ז):
קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור.
מדברי התוספתא למדים שהולכים אחר האוחז ביד. המעשה מתייחס לאוחז ביד ולא לאוחז בקולמוס.
לפי זה, היה לנו לומר שהחולה לא יצא ידי חובה.
דין זה לא שייך רק לעניין שבת, אלא מצינו אותו גם בשאר דינים. הרי לעניין הזאת מי חטאת, מובא במשנה במסכת פרה (פרק יב, משנה י):
הכל כשרים להזות חוץ מטומטום ואנדרוגינוס והאשה ותינוק שאין בו דעת האשה מסעדתו ומזה ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה אם אחזה בידו אפילו בשעת הזייה פסול:
אבל, בעל ה"משנה ברורה" (אורח חיים שמ, כב) כתב לעניין הכתיבה בשבת, שאם האוחז בקולמוס התכוין לסייעו, אז הוא חייב. דהיינו, נחשב שהאוחז בקולמוס עושה מעשה. אם כן, גם כאן אם החולה התכוין לסייעו, אז הוא יוצא ידי חובה.
אולם, יש לומר שלא מספיק שמתכוין לסייעו, אלא באופן פעיל צריך לסייעו. כאן החולה אינו מסייעו. הוא לא יכול מבחינה פיזית לסייעו. לא מספיק שהוא מתכוין.
להורדת המאמר לחצו כאן