מבוא
כתוב בספר דברים (ח, ח-י):
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
מקריאת פסוקים אלו עולה השאלה, האם הציווי "ואכלת ושבעת וברכת" מתייחס לפסוק ט', שמדובר על אכילת לחם, או גם לפסוק ח', ששם מדובר על אכילת ז' מינים. אם נאמר שמתייחס לפסוק ח', אז יש ללמוד שגם על שבעת המינים יש חיוב מדאורייתא לברך לאחר אכילתן.
במאמר להלן, ננסה לברר שאלה זו.
מקור חיוב ברכות נהנין
מובא בגמרא במסכת ברכות (לה, ע"א):
משנה: כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן הוא אומר: בורא פרי העץ חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: בורא פרי הגפן…
גמרא: מנא הני מילי? דתנו רבנן: 'קדש הלולים לה' ' – מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך – והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה, חד: דאמר רחמנא – אחליה והדר אכליה; ואידך: דבר הטעון שירה – טעון חלול, ושאינו טעון שירה – אין טעון חלול… הניחא למאן דתני נטע רבעי, אלא למאן דתני כרם רבעי מאי איכא למימר?… ולמאן דתני כרם רבעי – הניחא אי יליף גזרה שוה… אייתר ליה חד הלול לברכה; ואי לא יליף גזרה שוה – ברכה מנא ליה? ואי נמי יליף גזרה שוה – אשכחן לאחריו, לפניו מנין! הא לא קשיא, דאתיא בקל וחומר: כשהוא שבע מברך – כשהוא רעב לא כל שכן? אשכחן כרם, שאר מינין מנין?… אלא: דיליף לה משבעת המינין – מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה טעון ברכה. מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים! ועוד: התינח לאחריו, לפניו מנין? – הא לא קשיא; דאתי בקל וחומר: כשהוא שבע מברך – כשהוא רעב לא כל שכן. ולמאן דתני נטע רבעי – הא תינח כל דבר נטיעה. דלאו בר נטיעה, כגון בשר ביצים ודגים, מנא ליה? – אלא, סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
לכאורה, משמע מדברי הגמרא שעל שבעת המינים יש חיוב מדאורייתא לברך לאחרי אכילתן, ויש אפילו קל וחומר לברך קודם האכילה. יש לעיין מה משמעות הקל וחומר? האם הכוונה שיש חיוב מדאורייתא לברך קודם אכילת שבעת המינים?
ברכה קודם אכילת ז' מינים ולאחר אכילתן
הרשב"א (בחידושיו למסכת ברכות לה, ע"א) סבר שאין חיוב מדאורייתא לברך קודם אכילת שבעת המינים, הקל וחומר אינו מדאורייתא, אלא מדרבנן. אבל, הוא סבר שהחיוב לברך לאחר שבעת המינים, הוא מדאורייתא:
קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן, ולאו קל וחומר ממש הוא דאלו כן שבעת המינין יהיו טעונין ברכה לפניהן מן התורה ואנן תנן לעיל בפ' מי שמתו [כ' ב'] גבי בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וטעמא משום דלאחריו הוי דאורייתא לפניו לא הוי אלא מדרבנן… כלומר בכולהו בין מידי דבר נטיעה ובין מידי דלאו בר נטיעה ובין למאן דתני נטע רבעי ובין למאן דתני כרם רבעי ליכא דטעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו מן התורה אלא שבעת המינים בלבד שהן טעונין לאחריהן מן התורה הא שאר מינין בין לפניהן בין לאחריהן אין טעונין כלל אלא מסברא וקרא אסמכתא בעלמא.
צריך עיון, מדוע אין חיוב מדאורייתא לברך קודם האכילה? הרי יש כאן קל וחומר, וקל וחומר הוא אחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.
בשתי הנקודות שהעלה הרשב"א, עלינו לדון ולהעמיק.
ברכה לפני אכילת ז' מינים
בשיטת הרשב"א שברכה לפניה מדרבנן, נקטו כמעט כל הפוסקים[1]. נראה שהם הבינו שיש כאן חיוב רק מדרבנן. אבל, השאלה נשאלת, מדוע כך למדו? מדוע אין כאן קל וחומר גמור?
ראשית נציין שמדברי המשנה והגמרא במסכת ברכות (כ, ע"ב-כא, ע"א) משמע שחיוב ברכה לפני האכילה הוא רק מדרבנן. הרי מובא שם במשנה (כ, ע"ב):
בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו.
ומובא בגמרא (שם, כא, ע"א):
תנן: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי – לא יפסיק אלא יקצר, טעמא דאתחיל, הא לא אתחיל – לא יתחיל! שאני תפלה, דלית בה מלכות שמים. והרי ברכת המזון לאחריו, דלית בה מלכות שמים, ותנן: על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו! אלא: קריאת שמע וברכת המזון – דאורייתא, ותפלה – דרבנן.
הרי הגמרא אמרה שהטעם שלא מתפלל כשהוא בעל קרי הוא מחמת שתפילה דרבנן. אבל, אומר קריאת שמע וברכת המזון כיון שהם דאורייתא. נראה לומר שגם החילוק בין ברכת המזון לשאר הברכות הוא חילוק זה. דהיינו, חיוב ברכת המזון הוא מדאורייתא, והחיוב לברך קודם ולאחר שאר מאכלים הוא רק מדרבנן.
ר' יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל (בספרו "ציון לנפש חיה", מסכת ברכות לה, ע"א, ד"ה לפניו וכו') הוכיח שחיוב ברכה קודם אכילה הוא מדרבנן, שכך מוכח מדברי המשנה במסכת ברכות (מב, ע"א): "הסבו אחד מברך לכולן". התוס' (שם, ד"ה הסבו וכו'), תלמידי ר' יונה (שם ל, ע"ב, ד"ה ואומר) והרא"ש (שם, פרק ו, סימן לג) הוכיחו שמדובר במשנה בין לגבי ברכת המוציא ובין לגבי ברכת המזון. אם נאמר שיש קל וחומר גמור שחיוב ברכה קודם אכילת ז' מינים הוא חיוב מדאורייתא, הרי יש לומר שהחיוב מדאורייתא רק כשאכל כשיעור, שהרי דיו לבוא מן הדין להיות כנידון. כמו שחיוב ברכה לאחרי אכילת ז' מינים הוא מדאורייתא רק כשאכל כשיעור, כך גם הדבר בנוגע לברכה קודם האכילה. לפי זה, יש לשאול איך יכול אחד להוציא את השני ידי חובת בברכת המוציא, הרי איך זה שיוצא ידי חובה יודע שהמברך יאכל כדי שביעה? אולי הוא לא יאכל כדי שביעה, וזה שיוצא ידי חובה יאכל כדי שביעה. אם כן, המברך רק חייב מדרבנן, והיוצא חייב מדאורייתא. וזה שחייב מדרבנן לא יכול להוציא את מי שחייב מדאורייתא (עיין מסכת ברכות כ, ע"ב). ואי אפשר לומר שיוציא אותו ידי חובה מדין ערבות[2], כיון שערבות שייכת רק בברכת המזון שכבר נתחייב בברכה. אבל, בברכת המוציא שהיא קודם האכילה ועדיין לא נתחייב אין ערבות, כיון שלא חייב לאכול ולא יתחייב. לכן, מוכרחים לומר שחיוב ברכת המוציא הוא רק מדרבנן אפילו כשאכל כשיעור.
חיוב ברכת מעין שלש
בנוגע לסברת הרשב"א שחיוב ברכה לאחר שבעת המינים הוא מדאורייתא, יש מחלוקת בין הפוסקים.
הרמב"ם (הלכות ברכות א, א-ב) פסק:
מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך', ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת', ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו: ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו… וכן מדברי סופרים לברך אחר כל שיאכל וכל שישתה…
מדבריו משמע שרק חיוב ברכת המזון הוא מדאורייתא, אבל חיוב ברכה לאחר שבעת המינים הוא רק מדברי סופרים, דהיינו מדרבנן[3].
וכן, הוא פסק (הלכות ברכות, סוף פרק ב) כשדן בדיני ברכת המזון:
מי שאכל ושכח ולא ברך אם נזכר קודם שיתאכל המזון במעיו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתאכל המזון במעיו.
הרמב"ם כתב דין זה בדיוק לפני שדן על ברכה על ה' מיני דגן שאינו לחם. דהיינו, כשמברך ברכת מעין שלש. וכן, הרמב"ם פסק (הלכות ברכות ח, יב):
כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף, מפני שהן מדברי סופרים.
הרמב"ם דיבר על ברכה קודם אכילת פירות, שתיית משקה וכו'[4]. בעל "הגהות מיימוניות" שם (אות צ) כתב על דברי הרמב"ם:
וכן נראה לבעל ס"ה ולא כדמשמע מתוך ה"ג שברכה אחת מעין שלש מן התורה דקאי וברכת אף על תאנים ורמונים הנכתבים במקרא דאם כן יברכו עליהם שלשה ברכות ממש אלא ודאי לא קאי אלא על הלחם ע"כ: [והטור הסכים כה"ג]:
מבואר מדברי בעל "הגהות מיימוניות" שיש מחלוקת בין הראשונים אם חיוב ברכת מעין שלש הוא מדאורייתא.
נוסיף את דברי ה"טור" (אורח חיים, סוף סימן רט):
כתב הרמב"ם ז"ל כל הברכות כולן אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהם מדברי סופרים ונראה דוקא ראשונה שהיא מדרבנן דנפקא לן מסברא שאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה אבל ברכה אחרונה מעין ג' דז' המינין דאורייתא היא דמסמיך ליה אקרא חוזר וכן נראה מדברי ה"ג[5]:
כבר ביארנו לעיל בסיס המחלוקת שנעוץ בהבנת הפסוקים שהזכרתי בתחילת המאמר[6]. אבל, נראה שיש קושי בסברת הרשב"א. הרי מובא במשנה במסכת ברכות (מד, ע"א):
כל ענבים ותאנים ורמונים – מברך אחריהם שלש ברכות, דברי רבן גמליאל; וחכמים אומרים: ברכה אחת (מעין שלש). רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק והוא מזונו – מברך עליו שלש ברכות.
אחר כך מובא בגמרא שם:
מאי טעמא דרבן גמליאל? – דכתיב: 'ארץ חטה ושעורה וגו' ', וכתיב: 'ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם וגו' ', וכתיב: 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך '. ורבנן? – 'ארץ' הפסיק הענין. ורבן גמליאל נמי, 'ארץ' הפסיק הענין! – ההוא מבעי ליה למעוטי הכוסס את החטה.
הרי מבואר שהמחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים אם מברכים ג' ברכות לאחר אכילת ז' מינים, תלוי אם מבינים שהציווי "ואכלת ושבעת וברכת" מתייחס לפסוק ח', לאכילת ז' מינים, או לפסוק ט', לאכילת לחם. רבנן סברו שמתייחס לאכילת לחם, ולכן רק לאחר אכילת לחם חייב ג' ברכות. דהיינו, ברכת המזון. זוהי בעצם קושיית בעל "הגהות מיימוניות" שהוזכרה לעיל. יחד עם זאת, יש קושי לשיטה שהחיוב הוא רק מדרבנן, שהרי מהסוגיא במסכת ברכות (לה, ע"א) משמע שחיוב הברכה לאחר אכילת ז' מינים הוא מדאורייתא.
יישוב השיטה שחיוב מעין שלש הוא מדאורייתא
נלענ"ד, שיש לומר שהראשונים שסברו שחיוב ברכת מעין שלש הוא מדאורייתא לא רצו להפליג במחלוקת רבנן ורבן גמליאל. שהרי לפי רבן גמליאל בוודאי שחיוב ברכה על ז' מינים הוא מדאורייתא. אם כן, אין לנו לומר שרבנן חלקו וסברו שלא רק שאין חיוב ג' ברכות לאחר אכילת ז' מינים, אלא גם החיוב הוא רק מדרבנן. כנראה שהם הסבירו את הגמרא באופן הבא: הרי רבן גמליאל סבר ש"ארץ" שמוזכר בפסוק ט' הפסיק הענין, אבל הוא לא מנתק לגמרי. הוא רק בא למעט כוסס חיטה, שחיוב ברכה לאחריו אינו מדאורייתא. רבנן הבינו ש"ארץ" בפסוק ט' ניתק יותר, וגרם שאין לברך ג' ברכות לאחר אכילת ז' מינים, ורק לאחר אכילת לחם יש לברך ג' ברכות. אבל, הוא לא ניתק לחלוטין, ויש עדיין קשר בין הציווי "ואכלת ושבעת וברכת" לפסוק ח', לאכילת ז' מינים, שיש ציווי לברך לאחר אכילת ז' המינים.
אכן, ראיתי שכעין זה הסביר הרשב"א (בחידושיו למסכת ברכות מד, ע"א, ד"ה ורבנן וכו'):
קשיא לי אם כן מעין ג' לרבנן מנא להו לתאנים וענבים, ונ"ל דלרבנן מדאדכרינהו רחמנא הכא להני וכתב בתרייהו ואכלת ושבעת וברכת שמע מינה שאף הן טעונין ברכה ואי לאו דאתא תאכל בה לחם ואפסקיה הוה מברכין עליה ג' ממש כר"ג, השתא דאדכרינהו ואפסקוה לענייני' בלחם שמעינן דלא מברכין ברכה גמורה אלא אלחם לחוד ואשארא מברכין ברכת הלחם דהיינו מעין ג', ורבן גמליאל סבר דלא אתא לחם להפסיק הענין אלא לכוסס את החטה למעוטי מברכה לגמרי.
יישוב השיטה שחיוב מעין שלש הוא מדרבנן
הראשונים שסברו שחיוב ברכת מעין שלש הוא מדרבנן סמכו על הסוגיא במסכת ברכות (מד, ע"א) שהבינו שרבנן חלקו על רבן גמליאל וסברו ש"ארץ" בפסוק ט' הפסיק את העניין לגמרי. הציווי "ואכלת ושבעת וברכת" מתייחס רק לפסוק ט', לאכילת לחם. הם הסבירו שהגמרא במסכת ברכות (לה, ע"א) רק בהו"א אמרה שחיוב ברכת מעין שלש הוא מדאורייתא. אבל, זה לא נשאר במסקנה[7]. ונבאר את דברי הגמרא בדרכו של ר' יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל (בפירושו "ציון לנפש חיה", מסכת ברכות לה, ע"א, ד"ה מנא ה"מ וכו').
ר' יחזקאל הלוי לנדא הקשה מה היתה קושיית הגמרא "מנא הני מילי?" וכי הגמרא לא ידעה את המשנה במסכת ברכות (כ, ע"ב): "בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו". ומשמע מדברי הגמרא לאחר מכן (כא, ע"א) שחיוב ברכה לפני האכילה ולאחר האכילה הוא מדרבנן, חוץ מברכת המזון [כפי שביארתי לעיל]. אם כן, מהי שאלת הגמרא "מנא הני מילי?". אלא, כיון שהמשנה התחילה ואמרה "כיצד מברכין", משמע שהיה ידוע שיש לברך ולכן המשנה התחילה מיד ואמרה "כיצד מברכין". לכן, הגמרא שאלה מנין ידוע שיש לברך קודם שאוכלים? הגמרא חשבה בהו"א שהמשנה הולכת בשיטת רבן גמליאל שחיוב ברכה לאחר אכילת ז' מינים הוא מדאורייתא, ומחיוב ברכה על ז' מינים למדה חיוב על שאר המאכלים. הגמרא דחתה הבנה זו, ואמרה שהמשנה התבססה על הסברא "אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה", ולכן היא מיד שאלה "כיצד מברכין".
לפי זה, לא חייבים לומר שחיוב ברכה לאחר אכילת ז' מינים הוא מדאורייתא. חוזרים אל דברי רבנן שהבינו "שארץ" הפסיק בין פסוק י' לפסוק ח'.
מסקנה
מצינו שנקטו הראשונים שחיוב ברכה קודם האכילה אפילו קודם אכילת ז' מינים הוא מדרבנן. אבל, בחיוב ברכה לאחר אכילת ז' מינים נחלקו הראשונים. חלקם סברו שכמו שיש חיוב מדאורייתא לברך לאחר אכילת לחם, כך יש חיוב מדאורייתא לברך לאחר אכילת כל הז' מינים. אולם, יש חילוק שלאחר אכילת לחם חייב לברך ג' ברכות, ולאחר אכילת שאר ז' מינים חייב לברך ברכת מעין שלש. מאידך, ציינו שיש ראשונים אחרים שסברו שרק על אכילת לחם יש חיוב מדאורייתא לברך ג' ברכות, וחיוב ברכת מעין שלש הוא רק חיוב מדרבנן.
[1] עיין רמב"ם, הלכות ברכות א, א-ב; שם שם, ד, ב; תוס', מסכת ברכות לה, ע"א, ד"ה לפניו וכו'; "טור", אורח חיים קסז, ח; ר' יוסף קארו" (ב"בית יוסף" שם) הקשה על ה"טור" איך הבין בדעת הרמב"ם שבמקום ספק אם בירך ברכת המוציא צריך לחזור ולברך. הרי ה"טור" בסימן ר"ט (סוף הסימן) הביא בשם הרמב"ם שכל הברכות כולן אם נסתפק לו אם בירך אם לאו, אינו חוזר ומברך לא בתחילה ולא בסוף מפני שהן מדברי סופרים. אם כן, מוכח שהרמב"ם סבר שחיוב ברכת המוציא הוא מדרבנן ובמקום ספק אינו חוזר ומברך. ר' יואל סירקיס זצ"ל (בספרו "בית חדש", אורח חיים קסז, י) יישב שה"טור" הבין שהרמב"ם חילק בין ברכת המוציא ובין שאר הברכות, כיון שלגבי ברכת המוציא יש קל וחומר. שהרי אם מברך לאחר אכילת לחם, אז קל וחומר שצריך לברך לפני אכילת לחם. אבל, ר' יואל סירקיס כתב שמוכח שהרמב"ם לא סבר כך כפי הדברים שהביא ר' יוסף קארו, וחיוב כל הברכות גם ברכת המוציא לא הוי אלא רק מדרבנן. וכך גם פסק ר' יואל סירקיס להלכה. לכן, במקרה ספק אינו חוזר ומברך; אולם, יש לציין שבעל ה"פני יהושע" (מסכת ברכות לה, ע"א) הבין שיש חיוב מדאורייתא לברך קודם אכילת מאכל ושתיית משקה, אבל אין זה משום הקל וחומר, אלא מכוח הסברא. דנתי לעיל במאמר נפרד בדברי בעל ה"פני יהושע".
[2] עיין תוס' (מסכת ברכות מח, ע"א, ד"ה עד שיאכל וכו') והרא"ש (שם, פרק ז, סימן כא).
[3] אולם, יש לציין שהבנה זו אינה מוסכמת על כולם. ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"כסף משנה", הלכות ברכות א, ב) הקשה שבהלכה א' הרמב"ם פסק שחיוב ברכה לאחר אכילת מזון הוא מדאורייתא, והרי בכלל מזון הוא כל דבר חוץ מהמים ומהמלח (עיין מסכת עירוכין כו, ע"ב). מאידך, הרמב"ם פסק בהלכה ב' שחיוב הברכה הוא מדברי סופרים. בתחילה רצה ר' יוסף קארו להסביר שכוונת הרמב"ם בהלכה א' לאכילת ז' מינים, שגם עליהם יש חיוב מדאורייתא לברך לאחר אכילתם. אבל, לאחר מכן דחה הבנה זו שאם כן, היה לרמב"ם להזכיר בפסוק "ארץ חטה ושעורה וכו' ואכלת ושבעת וברכת". הרמב"ם הזכיר רק את הציווי "ואכלת ושבעת וברכת". ואי אפשר ללמוד מפסוק זה שיש ציווי לברך מדאורייתא על כל הז' מינים. לכן, הוא רצה להסביר שהרמב"ם נקט את לשון התוספתא (מסכת ברכות, ריש פרק ו): "ברכת מזון מן התורה שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת' ". והרמב"ם הבין שכוונתו לה' מיני דגן כיון שנקט "ושבעת", ואין לך דבר שמשביע אלא ה' מיני דגן. משמע מדברי ר' יוסף קארו שכוונתו לומר שיש רק חיוב מדאורייתא לברך לאחר אכילת לחם. אבל, הדבר לא ברור שהרי הוא הזכיר אכילת ה' מיני דגן, ויש מקרים שלא חייב ברכת המזון לאחר אכילת ה' מיני דגן.
בנוגע לראיית ר' יוסף קארו מהגמרא במסכת עירובין, נראה שאפשר ללמוד שרק ה' מיני דגן נחשבים מזון. הרי במשנה שם נאמר: "הנודר מן המזון – מותר במלח ובמים [מסורת הש"ס: במים ובמלח]". בגמרא (שם ל, ע"א): "הנודר מן המזון מותר במים כו'. מלח ומים הוא דלא איקרי מזון, הא כל מילי איקרי מזון. לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינין בלבד. – ולא אותביניה חדא זימנא? – לימא תיהוי תיובתייהו נמי מהא! – אמר רב הונא: באומר כל הזן עלי, מים ומלח הוא דלא זייני, הא כל מילי – זייני". מסקנת הגמרא שבמשנה יש לגרוס שנדר "כל הזן עלי", ולכן מותר רק במים ומלח. אבל, אם היה אומר "כל המזון עלי", אז היה מותר בכל דבר חוץ מה' מיני דגן. הרמב"ם בפירוש המשניות (שם במסכת עירובין, ריש פרק ג) כתב: "ואמרו הנודר מן המזון, כבר תקנוהו מן הזן שאם נשבע מלאכול דבר הזן או המזין הרי זה מותר לאכול את המים והמלח לפי שאינן זנין כמו שביארנו. אבל הנשבע שלא יאכל מזון לא נאסר עליו אלא חמשת המינים". אכן, רבינו חיים בן עטר זצ"ל (בעל "אור החיים", בספרו "ראשון לציון", חידושים על מסכת ברכות לה, ע"א, ד"ה אלא סברא וכו') דקדק מדברי הרמב"ם שסבר שברכה על ה' מיני דגן היא מדאורייתא. דהיינו, לא רק לאחר אכילת לחם יש חיוב מדאורייתא לברך ברכת המזון. אלא, גם לאחר אכילת ה' מיני דגן, שאז חייב לברך ברכת מעין שלש, יש חיוב מדאורייתא לעשות כן. אבל, רק על ה' מיני דגן, ולא על כל ז' המינים. הוא הסביר שרבנן עשו שיברך לאחר אכילת ה' מיני דגן [כשאינו לחם] ברכת מעין שלש ולא ג' ברכות, כיון שאין דרך אכילת של חמשת המינים בצורה הזאת. לא ברור לי מנין הרמב"ם למד חילוק זה? נלענ"ד, שיש קשיים בהבנה זו, כפי שהתבאר בהמשך שהבאתי מדברי הרמב"ם בדין ספק בירך, שמבואר מדבריו שרק במקרה שחייב ברכת המזון, אז חוזר ומברך.
[4] עיין בדברי ר' יוסף קארו זצ"ל ("בית יוסף", אורח חיים קפד, ד; שם, סוף סימן רט) שהוכיח שהרמב"ם סבר שגם חיוב ברכת מעין שלש הוא רק מדרבנן.
[5] ר' יוסף קארו זצ"ל ("בית יוסף", אורח חיים, סוף סימן רט) כתב שגם מדברי הרא"ש (מסכת ברכות, פרק ו, סימן טז) משמע שחיוב ברכת מעין שלש הוא מדאורייתא. בעל "מעדני יום טוב" (שם, אות ש) העיר על דברי ר' יוסף קארו, שהרא"ש כתב במפורש שחיוב ברכת מעין שלש הוא מדאורייתא.
[6] עיין רש"י (מסכת ברכות לה, ע"א, ד"ה ז' מינין) שביאר את דברי הגמרא במסכת ברכות שהניחה כדבר פשוט שיש לברך לאחרי ז' מינים: "ז' מינין. האמורים בארץ חטה ושעורה וגו' (דברים ח, ח) ובתרייהו כתיב 'ואכלת ושבעת וברכת' ".
[7] ראיתי שהרב חיים בן עטר (בעל אור החיים הקדוש, בחידושיו על הש"ס, ראשון לציון, מסכת ברכות לה, ע"א, ד"ה אלא סברא הוא כו') הסביר שדברי הגמרא נאמרו לפי דעת רבן גמליאל שסבר שחיוב ברכה על ז' מינים הוא מדאורייתא שהרי הציווי "ואכלת ושבעת וברכת" מתייחס לאכילת ז' מינים. אבל, בסוף הסוגיא לא עמדנו עם הבנה זו. בסוף הסוגיא הגיעו להבנה שיש סברא שממנה נלמד שיש לברך קודם האכילה.
להצגת המאמר