מבוא
מאמר זה ידון בשאלת גדר חיוב הברכה קודם אכילת דבר כל שהוא וכן קודם שתיית דבר כל שהוא. ידוע לנו שחיוב ברכת המזון הוא מדאורייתא, אולם כפי החשיבה הפשוטה שאר ברכות הן מדרבנן. ברצוני להעיר שהבנה זו אינה פשוטה, ויש מקום להבנה שמדאורייתא יש חיוב לברך קודם שנהנים מדבר שהקב"ה נתן לנו.
מקור לברכת נהנין
מובא בגמרא במסכת ברכות (לה, ע"א):
משנה: כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן הוא אומר: בורא פרי העץ חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: בורא פרי הגפן…
גמרא: מנא הני מילי? דתנו רבנן: 'קדש הלולים לה' ' – מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך – והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה, חד: דאמר רחמנא – אחליה והדר אכליה; ואידך: דבר הטעון שירה – טעון חלול, ושאינו טעון שירה – אין טעון חלול… הניחא למאן דתני נטע רבעי, אלא למאן דתני כרם רבעי מאי איכא למימר?… ולמאן דתני כרם רבעי – הניחא אי יליף גזרה שוה… אייתר ליה חד הלול לברכה; ואי לא יליף גזרה שוה – ברכה מנא ליה? ואי נמי יליף גזרה שוה – אשכחן לאחריו, לפניו מנין! הא לא קשיא, דאתיא בקל וחומר: כשהוא שבע מברך – כשהוא רעב לא כל שכן? אשכחן כרם, שאר מינין מנין?… אלא: דיליף לה משבעת המינין – מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה טעון ברכה. מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים! ועוד: התינח לאחריו, לפניו מנין? – הא לא קשיא; דאתי בקל וחומר: כשהוא שבע מברך – כשהוא רעב לא כל שכן. ולמאן דתני נטע רבעי – הא תינח כל דבר נטיעה. דלאו בר נטיעה, כגון בשר ביצים ודגים, מנא ליה? – אלא, סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
לפי מסקנת הגמרא יש לימוד בקל וחומר שיש לברך קודם אכילת שבעת המינים. שהרי יש חיוב מדאורייתא לברך לאחר אכילת שבעת המינים, וזה לאחר שהוא שבע, אז כל שכן קודם שהוא רעב. לגבי שאר מאכלים יש סברא שאסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה. יש לעיין מהי כוחה של סברא?
כוחה של סברא
במספר מקומות אנחנו מוצאים שהגמרא אמרה "הא למה לי קרא? סברא הוא".
מובא בגמרא במסכת בבא קמא (מו, ע"ב):
א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: 'מי בעל דברים יגש אליהם', יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!
וכן, מובא בגמרא במסכת כתובות (כב, ע"א):
א"ר אסי: מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר: 'את בתי נתתי לאיש הזה לאשה', לאיש – אסרה, הזה – התירה. ל"ל קרא? סברא היא, הוא אסרה והוא שרי לה! אלא, כי איצטריך קרא – לכדרב הונא אמר רב.
מגמרות אלו יש ללמוד שכוחה של הסברא ככוחו של הפסוק. דהיינו, יש לה חיוב מדאורייתא. הרי הגמרא במסכת כתובות שואלת במפורש מנין לפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה?
בעל שו"ת "תורת חיים" (לגרי"ח זוננפלד, סימן כ) כתב בנוגע לכוחה של הסברא את הדברים הבאים:
והוא כעין דאמרינן בעלמא הא למה לי קרא סברא הוא אלמא חזינן דסברא דפשיטא טובא דאורייתא מקרי.
סברא בברכת נהנין
הרשב"א (בחידושיו למסכת ברכות לה, ע"א) נקט שחיוב ברכת נהנין הוא מדרבנן:
הכי גרסינן בכל הספרים סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כלומר בכולהו בין מידי דבר נטיעה ובין מידי דלאו בר נטיעה ובין למאן דתני נטע רבעי ובין למאן דתני כרם רבעי ליכא דטעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו מן התורה אלא שבעת המינים בלבד שהן טעונין לאחריהן מן התורה הא שאר מינין בין לפניהן בין לאחריהן אין טעונין כלל אלא מסברא וקרא אסמכתא בעלמא.
לפיו, הפסוק אסכמתא בעלמא, והחיוב רק מכוח סברא. ולא מובן, מדוע יש כאן חיוב מדרבנן? הרי סברא היא דאורייתא.
אבל מסקנת הרשב"א אינה מסקנה רק שלו, אלא מדברי ראשונים רבים משמע שחיוב ברכת נהנין הוא רק מדרבנן. הרי הרמב"ם פסק (הלכות ברכות א, א-ב):
מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך, ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו: ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו[1].
בעל ה"פני יהושע" (בחידושיו למסכת ברכות לה, ע"א) העיר על דברי הפוסקים שחיוב ברכת נהנין הוא רק מדרבנן:
משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב"א ברכת ז' מינין דלאחריו נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה. ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש"ס הא למה לי קרא סברא הוא ובאמת מלשון התוס' אין הכרע דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו דכיון דסברא הוא תו לא איצטריך קרא. מיהו נראה לענ"ד דאפילו אם תמצי לומר דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה מש"ה ממילא אזלה לה הך סברא[2] ומהאי טעמא גופא נמי אתי שפיר דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו דכיון דלא מחייב אלא מסברא והוא מונע עצמו משום כבוד השם אינו שייך הך סברא. ועוד דעל המזון מברך מיהו לאחריו אם כן אינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כן נראה לי ועדיין צ"ע[3].
אולם, מדברי בעל ה"פני יהושע" אולי יש פתח להבנת דברי הראשונים האחרים. הרי הוא ציין שיש מספר סוגיות שמתוכן משמע שחיוב ברכת נהנין הוא רק מדרבנן:
א. ספק ברכות להקל.
ב. מובא במשנה במסכת ברכות (כ, ע"ב):
בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה; ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם.
הרי בעל קרי לא מברך ברכות נהנין, רק ברכת המזון. משמע שחיוב ברכת נהנין הוא מדרבנן, וזהו החילוק בין ברכת המזון לברכת נהנין. חיוב ברכת המזון הוא מדאורייתא. כך משמע מדברי הגמרא שם (כא, ע"א):
תנן: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי – לא יפסיק אלא יקצר, טעמא דאתחיל, הא לא אתחיל – לא יתחיל! שאני תפלה, דלית בה מלכות שמים. והרי ברכת המזון לאחריו, דלית בה מלכות שמים, ותנן: על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו! אלא: קריאת שמע וברכת המזון – דאורייתא, ותפלה – דרבנן.
הרי הגמרא אומרת שהטעם שלא מתפלל כשהוא בעל קרי הוא, משום שחיוב תפילה הוא מדרבנן. אבל, חיוב קריאת שמע וברכת המזון הם דאורייתא, ולכן יש לאמרם גם כשהוא בעל קרי.
מסתבר שזהו גם החילוק בין ברכת המזון לשאר ברכות נהנין. אולם, אין הכרח להבנה זו, כיון שהגמרא לא אמרה בפירוש שזהו הטעם לחילוק בין ברכת המזון לשאר ברכות נהנין. אפשר להסביר את החילוק כפי שכתב בעל ה"פני יהושע", שחיוב ברכת נהנין מכוח סברא ובמקרה של בעל קרי אין את הסברא.
בוודאי יש מקום להבנה אחרת, ומכוח סוגיות אלו הבינו הראשונים שחיוב ברכת נהנין הוא רק מדרבנן. אולם, עדיין, לא מובן איך הראשונים מיישבים את הגמרא שאמרה שחיוב ברכות נהנין מכוח סברא? והרי סברא דאורייתא.
האחרונים נתנו מספר יישובים:
- ר' יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל (בספרו "ציון לנפש חיה", מסכת ברכות לה, ע"א, ד"ה לפניו; שם, ד"ה ואמנם) הסביר שהכלל "למה לי קרא סברא היא" נאמר רק בנוגע לדין מן הדינים, אבל לא שיהיה מצוה. דהיינו, מצינו שכלל זה נאמר בנוגע לדין "פה שאסר פה שהתיר" וכן בנוגע לדין "המוציא מחברו עליו הראיה". אבל, סברא לא מייצרת מצוות. על פי זה, מובן שחיוב ברכת נהנין לא יכול להיות חיוב מדאורייתא מכוח הסברא:
שזה שייך רק בדין מן הדינים כמו בכתובות… מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ובבא קמא… מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה וכו', שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא למה לי סברא הוא, אבל לומר על דבר שהוא מסברא שהוא חשוב מצוה דאורייתא, זה לא שמענו. ואם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות, ועוד שסברא זו שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה סברא זו שייכא בכל באי עולם, וא"כ יהיה ברכת הנהנין חובה גם על בני נח, אתמהה. אלא ודאי הכוונה הוא שכיון שהוא סברא לכך תקנו חכמים ברכות הנהנין…[4]
אבל, השואל בשו"ת "בית שערים" (אורח חיים, סימן שט) הקשה על דברי ר' יחזקאל הלוי לנדא שהרי מבואר בגמרא במסכת יומא (פה, ע"ב) שהמקור לכך שפיקוח נפש דוחה שבת הוא הסברא "מוטב שיחלל שבת אחת ואל יחלל שבתות הרבה". מהרי"פ (בהגהותיו על הסוגיא שם) הביא מהירושלמי שמבואר שדין זה שיש לחלל שבת כדי להציל חולה הוא רק סברא בעלמא, ובכל זאת, הוי מצוה. שם בירושלמי לא הסמיכו דין זה על הפסוק "ושמרו את השבת" כפי שדרשו בבבלי, ולכן משמע שביססו דין זה רק על הסברא. אם כן, רואים שמכוח סברא מייצרים מצוה.
בעל שו"ת "בית שערים" דחה את הקושיא, כיון שהחיוב להציל במקרה של פיקוח נפש הוא מכוח המצוה "לא תעמוד על דם רעך", וכן "והשבותו לו" (מסכת סנהדרין עג, ע"א). רק בלי הסברא היינו אומרים שאין לחלל שבת משום פיקוח נפש, מכוח הסברא אומרים שיש לחלל שבת, ועכשיו יש מצוה בכך מכוח הציווים "לא תעמוד על דם רעך" וכן "והשבותו לו". גם במקרה של חולה יש ציווי להצילו משום שכתוב "ושמרתם לנפשותיכם" וכן "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".
נלענ"ד, שיש מקום לדחות את קושיות ר' יחזקאל הלוי לנדא:
- אין קושיא ממצוות שכליות כיון שהצורך בציווים במצוות שכליות הוא מחמת הפרטים בהלכות אלו שלא היינו יודעים אותם בלי הפסוקים.
- אין קושיא מבני נח, כיון שהבסיס לסברא זו הוא על פי מה שנאמר בגמרא במסכת ברכות (לה, ע"א-ע"ב): "תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל… אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: 'לה' הארץ ומלואה'. רבי לוי רמי: כתיב 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'! לא קשיא, כאן – קודם ברכה". אצל בני נח לא שייכת מעילה, ולכן לא שייכת הסברא שאסור ליהנות בלי ברכה.
- הרב שלמה גאנצפריד זצ"ל (ספר "פני שלמה", מסכת ברכות לה, ע"א, ד"ה אלא סברא וכו') הסביר שהסברא נלמדה מהפסוקים אצל דוד המלך, ואם כן סברא זו נתחדשה בימי דוד המלך. ובלי הפסוקים אצל דוד המלך היה לנו לומר שמן התורה יכול ליהנות בלי ברכה שהרי כתוב בפרשת בראשית "הנה נתתי לכם את כל עשב וכו' ". דהיינו, הארץ ניתנה לבני אדם. לכן, סברא זו היא דרבנן.
נראה לי, שיש לומר שהפסוקים בדוד הם רק גילוי מילתא, ולכן הוי דאורייתא. וכן, יש להוסיף שמהר"ץ חיות (ספר "עטרת צבי", ראש "אגרת בקורת") דן בדברי רש"י שכתב שתרגום אונקלוס הוא מסיני, הרי מבואר בגמרא במסכת מגילה (ג, ע"א) שתרגום אונקלוס מעזרא ושכחו את התרגום, וחזר ויסדו אונקלוס. מהר"ץ חיות יישב על פי מה שהתבאר בדברי הרמב"ן (בהשותיו על דברי הרמב"ם בספר המצוות, שורש השני) שמצינו במקומות רבים בש"ס, שדברים שנלמדו מדברי קבלה, דהיינו נביאים וכתובים, נקראו בש"ס דבר תורה, או דאורייתא. הטעם לכך הוא מפני שיש לנו כלל שאין נביא רשאי לחדש דבר על תורת משה, ולכן אי אפשר לומר שיש כאן חידוש של נביאים, אלא צריכים לומר שהיו מקובלים כך מסיני, ורק הם הסמיכו את ההלכה לקרא. כך גם בנוגע לתרגום, שנלמד מפסוק אצל עזרא. אם כן, גם בנוגע לדין ברכות נהנין, אי אפשר לומר שדוד המלך חידש שיש חיוב ברכות נהנין, אלא הוא הסמיכו על הפסוקים. אלא, יש מקום לחלק כיון שבמקרה שלנו דוד המלך לא כתב את הציווי בפירוש, אלא הסברא נוצרה על ידי סתירה בין שני פסוקים בספר תהילים. בכל זאת, נלענ"ד, שאין הכרח להבנת הרב גאנצפריד, ואפשר לומר שאפילו שהסברא מבוססת על פסוקים בתהילים, בכל זאת, כוחה של הסברא מדאורייתא.
לא כל הסברות שוות
לכאורה, משמע מדברי התוס' שסברא אינה דאורייתא. הרי מובא במשנה במסכת פסחים (סה, ע"ב):
אלו דברים בפסח דוחין את השבת: שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטרת חלביו. אבל צלייתו והדחת קרביו – אינן דוחין את השבת. הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו – אין דוחין את השבת. רבי אליעזר אומר: דוחין. אמר רבי אליעזר: והלא דין הוא: מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה – דוחה את השבת, אלו שהן משום שבות – לא ידחו את השבת? אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח, שהתירו בו משום מלאכה ואסור בו משום שבות. אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע? מה ראיה רשות למצוה?
אחר כך מובא בגמרא (שם סח, ע"ב):
אמר רבי אליעזר ומה אם שחיטה וכו'. רבי יהושע לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב נמי מצוה היא. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר 'עצרת לה' אלהיך', וכתוב אחד אומר 'עצרת תהיה לכם'. רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם. ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. (עב"ם סימן) אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא.
מתבאר לנו מדברי הגמרא שר' אליעזר סבר ששמחת יום טוב אינה מצוה. אבל בעצרת יש חובה לשמוח ולאכול.
התוס' (שם, ד"ה הכל מודים וכו') הקשה:
תימה לריב"א א"כ מאי קאמר רבי אליעזר מה ראיה רשות למצוה דנימא עצרת תוכיח שהיא מצוה וי"ל דהא דבעי רבי אליעזר בעצרת לכם לאו דוקא מקרא אלא מסברא.
מדברי התוס' מתבאר לנו שסברא אינה דאורייתא. שהרי אם סברא דאורייתא לא מובן יישובו של התוס'. חוזרת קושייתו שבעצרת יש מצוה לאכול ולשתות.
ואכן, הרב השואל בשו"ת "שבות יעקב" (חלק ג, סימן קלה) למד מדברי התוס' שכוחה של הסברא היא מדרבנן.
אבל בעל שו"ת "שבות יעקב" דחה את דבריו, שהרי כפי שהתבאר מהגמרות לעיל, כוחה של הסברא ככוחו של הפסוק. דהיינו, סברא היא דאורייתא. לכן, הוא הסביר שלא כל הסברות שוות:
גם מה שעולה לפי דברי מכ"ת מה שהוא מצד הסברא הוא רק מדרבנן כלל זה לא נ"ל מכמה טעמים… ומ"ש סניגורין לדבריו מש"ס דפסחים דף ס"ח ע"ב ד"ה הכל מודים האי לאו כללא כייל דא"כ קשה מכמה סוגי' הש"ס דמקשה הא ל"ל קרא סברא הוא וכה"ג מקשים התוס' בשבועות דף כ"ב ע"ב ואם כדברי מכ"ת לק"מ דמצד הסברא הוא רק מדרבנן גם לפי תירוץ התוס' מוכח דאין הסברות שוות דיש סברא אלימתא וסברא קלישתא כן האי דפסחים דיש ג"כ סברא להיפך שהוא יום מתן תורה וקרא נמי מסייע דכתיב 'עצרת לה' אלקיך'.
לפי הנחה זו, אפשר לומר שגם הסברא שנמצאת בגמרא במסכת ברכות היא סברא חלשה, ואינה דאורייתא. אבל, השאלה נשאלת, מהו המדד לסברא חלשה, וסברא חזקה? איך יודעים אם הסברא היא דאורייתא, או דרבנן? כנראה צריכים לומר שמכיון שיש גמרות שמתוכן מתברר שחיוב ברכות נהנין הוא מדרבנן, לכן יש להבין שהסברא היא סברא חלשה. בעל שו"ת "שבות יעקב" כתב שהסברא שיש לאכול ולשתות בעצרת חלשה, כיון שיש סברא נגדית ויש פסוק שמסייע שצריך כולו לה'.
מסקנה
מצינו שבגמרא במסכת ברכות נאמר שמכוח סברא יש לברך ברכות נהנין. לכאורה, היה לנו לומר שחיוב ברכות נהנין הוא חיוב דאורייתא, שהרי כוחה של הסברא ככוח פסוק מהתורה, דהיינו דין דאורייתא. אבל, מצינו בראשונים שכתבו שחיוב ברכות הנהנין הוא מדרבנן. רק חיוב ברכת המזון הוא מדאורייתא, ויש דעות שסברו שגם חיוב ברכת מעין שלש הוא מדאורייתא. אבל, מצינו שבעל ה"פני יהושע" סבר שחיוב ברכות נהנין הוא מדאורייתא, משום הסברא. כדי ליישב דעת הראשונים והאחרונים הבאתי מספר יישובים.
[1] כך גם מבואר מדבריו בהלכות ברכות ד, ב; שם ח, יב; וכן מבואר ב"טור", אורח חיים קסז, ח; שם שם, סוף סימן רט; רש"י, מסכת ברכות טז, ע"א, ד"ה ואין מברכין לפניה; רא"ש, מסכת ברכות, פרק ו, סימן טז.
[2] הרב שלמה גאנצפריד זצ"ל (ספר "פני שלמה", מסכת ברכות לה, ע"א, ד"ה אלא סברא וכו') נתן יישוב אחר מדוע ספק ברכות להקל אם חיוב ברכות נהנין מדאורייתא? הרי הרמב"ם סבר שספק דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, אבל מדאורייתא לקולא. אך בעל ספר "חוות דעת" (יורה דעה קי) ביאר בדעת הרמב"ם שבדבר שציותה התורה בקום ועשה, אומרים ספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא, כיון שהתורה אמרה שדבר זה יהיה ברור. רק בדבר שאסרה התורה, אומרים ספק דאורייתא לקולא מדאורייתא, משום שהתורה לא אסרה אלא בדבר ברור. לפי זה, יש לומר שהרי החיוב לברך ברכות נהנין נלמד מהסברא שאסור ליהנות מהעולם בלי ברכה, אם כן מדובר על איסור. לכן, יש לומר שכל זמן שלא ברור שהדבר אסור, הולכים לקולא. לכן, במקרה של ספק, לא חייב לברך. אבל, חיוב ברכת המזון נאמר בדרך ציווי, קום ועשה "ואכלת ושבעת" לכן ספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא וחייב לברך.
[3] הרב ראובן מרגליות זצ"ל (ספר "שערי זהר", מסכת ברכות לה, ע"א, ד"ה כיצד מברכין וכו') הפנה לדברי הזוהר ברעיא מהימנא (ראש פרשת עקב, דף ער, ע"ב) ששם כתב: "פקודא י"ח לברכא ליה לקב"ה על כל מה דאכיל ושתי ומתהני בהאי עלמא ואי לא בריך אקרי גזלן". הרב מרגליות כתב שמכך משמע שחיוב ברכת הנהנין הוא מדאורייתא. וכן, הוא הפנה לדברי בעל ה"שפתי כהן" (חושן משפט שפב, ג) שדן בעניין החוטף ברכה שצריך לתת י' זהובים. הוא הביא מדברי הגמרא במסכת חולין (פז, ע"א) ששם נאמר: "כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל". התוס' (שם) הקשה שהגמרא היתה צריכה לומר שצריך לשלם לו חמישים זהובים, שהרי יש ד' ברכות בברכת המזון וגם ברכת בורא פרי הגפן על היין. בעל ה"שפתי כהן" תירץ שחיוב י' זהובים הוא רק על לקיחת מצות דאורייתא ולא מצות דרבנן. לכן, לא משלם על ברכת "הטוב והמטיב" שביבנה תקנוה. לפי זה, יש ללמוד שסבר שחיוב ברכת הגפן על היין הוא דאורייתא.
[4] יישוב זה גם כתב הרב שלמה גאנצפריד זצ"ל, ספר "פני שלמה", מסכת ברכות לה, ע"א, ד"ה אלא סברא וכו'.
להורדת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/ברכת-נהנין-חיוב-דאורייתא.docx