מבוא
ידוע לנו שחיוב ברכת המזון הוא מדאורייתא, שהרי כתוב בספר דברים (ח, ח-י):
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
כמו כן, ידוע לנו שבברכת המזון יש ד' ברכות. ומבואר בגמרא במסכת ברכות (מח, ע"ב):
אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שניתנו לקבורה… תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר: 'ואכלת ושבעת וברכת' – זו ברכת הזן, 'את ה' א-להיך' – זו ברכת הזמון, 'על הארץ' – זו ברכת הארץ, 'הטובה' – זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: 'ההר הטוב הזה והלבנון', 'אשר נתן לך' – זו הטוב והמטיב.
נראה שהברייתות נחלקו לעניין חיוב ברכה רביעית. האם החיוב מדאורייתא, או מדרבנן? לפי הברייתא השניה חייב מדאורייתא לברך ד' ברכות. יש לדון מה דינן של ג' ברכות האחרות? דהיינו, לפי הברייתא השניה נראה שהן דאורייתא, אבל מהי דעת הברייתא הראשונה? הרי הברכה השניה תוקנה על ידי יהושע, והברכה השלישית תוקנה על ידי דוד ושלמה, ואם כן, איך אפשר לומר שהחיוב לברכן הוא מדאורייתא?
לכאורה, יש ארבע אפשרויות בביאור הלכה זו:
- חיוב מדאורייתא לברך ג' ברכות כפי שהן כתובות בלשון שאנחנו אומרים.
- חיוב מדאורייתא לברך ג' ברכות, אבל לא צריך לברך כפי הלשון שהן כתובות כיום, אלא רק צריך להזכיר בג' ברכות את הרעיון שמוזכר בכל ברכה וברכה. דהיינו, בברכה הראשונה מודים על האכילה. בברכה שניה מודים על הארץ, או מבקשים על הארץ. בברכה שלישית, מודים על ירושלים והמקדש, או מבקשים עליהם.
- חיוב מדאורייתא לברך ברכה אחת שכוללת את שלשה רעיונות אלו. דהיינו, מדאורייתא יש חיוב לברך ברכה מעין שלש לאחר אכילת לחם.
- חיוב מדאורייתא לברך ברכה אחת שבה מודים על האכילה. אין חיוב מדאורייתא להודות על הארץ, ירושלים והמקדש. בגלל קוצר היריעה לא אוכל לדון בכל הסוגיות.
ראיות שחיוב ברכת הטוב והמטיב אינו מדאורייתא
מובא בגמרא במסכת ברכות (מו, ע"א-ע"ב):
אמר רב יוסף: תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא – שהרי פועלים עוקרים אותה. אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא – שהרי פותח בה בברוך ואין חותם בה בברוך. כדתניא: כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות, וברכת המצוות, וברכה הסמוכה לחברתה, וברכה אחרונה שבקריאת שמע; יש מהן שפותח בהן בברוך ואין חותם בברוך, ויש מהן שחותם בהן בברוך ואין פותח בברוך. והטוב והמטיב פותח בברוך ואין חותם בברוך, מכלל דברכה בפני עצמה היא. ואמר רב נחמן בר יצחק: תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא – שהרי עוקרין אותה בבית האבל.
הגמרא הביאה מספר ראיות שחיוב ברכת הטוב ומטיב אינו מדאורייתא. לכאורה, יש ללמוד מראיות אלו שחיוב ג' ברכות ראשונות הוא מדאורייתא. שהרי ג' ברכות הראשונות, הפועלים לא עוקרים אותן.
אולם נלענ"ד, שאי אפשר להסיק מכך שחיוב ג' הברכות הוא מדאורייתא, כיון שאפשר לומר שהחיוב מדאורייתא הוא להזכיר את הרעיונות שהוזכרו לעיל. אפשר להזכיר את הרעיונות האלו בברכה אחת, וכן אפשר להזכירם בג' ברכות. כשמברכים ג' ברכות מקיימים את המצוה[1].
מחלוקת רבן גמליאל וחכמים
מובא במשנה במסכת ברכות (מד, ע"א):
כל ענבים ותאנים ורמונים – מברך אחריהם שלש ברכות, דברי רבן גמליאל; וחכמים אומרים: ברכה אחת (מעין שלש). רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק והוא מזונו – מברך עליו שלש ברכות.
אחר כך מובא בגמרא שם:
מאי טעמא דרבן גמליאל? – דכתיב: 'ארץ חטה ושעורה וגו' ', וכתיב: ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם וגו', וכתיב: 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך '. ורבנן? – ארץ הפסיק הענין. ורבן גמליאל נמי, ארץ הפסיק הענין! – ההוא מבעי ליה למעוטי הכוסס את החטה.
לכאורה, משמע מדברי הגמרא שחיוב ג' ברכות הוא דאורייתא. ואין הכוונה להזכיר את שלשה הרעיונות שהוזכרו בברכת המזון, ורבן גמליאל וחכמים נחלקו האם גם על אכילת ז' מינים יש חיוב ג' ברכות. הציווי "ואכלת ושבעת וברכת" מצוה את האדם לברך ג' ברכות. לפי רבן גמליאל, ציווי זה חל גם לאחר אכילת ז' מינים. לפי רבנן, הוא חל רק לאחר אכילת לחם.
אכן, יש לציין שבעל "הגהות מיימוניות" (הלכות ברכות, פרק ח, אות צ) השיג על הראשונים שסברו שחיוב ברכת מעין שלש הוא דאורייתא. שהרי אם הם סברו שהציווי "ואכלת ושבעת וברכת" חל גם על אכילת ז' מינים, אז היה צריך להיות שיהיו מחוייבים לברך ג' ברכות.
משמע מדבריו שהבין שחיוב ג' ברכות בברכת המזון הוא מדאורייתא.
אולם, המעניין שר' יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל (בספרו "ציון לנפש חיה", מסכת ברכות מד, ע"א, ד"ה ורבנן ארץ וכו') כתב שלפי הראשונים שסברו שחיוב ברכת מעין ג' הוא מדאורייתא, אז מוכרחים לומר שהם סברו שבברכת המזון חייב מדאורייתא לברך ג' ברכות. אבל, לפי הראשונים שחיוב ברכת מעין ג' אינו מדאורייתא, אז אפשר שלא חייב מדאורייתא לברך ג' ברכות בברכת המזון, ומספיק ברכה אחת מעין שלש.
קל וחומר שחייב לברך קודם האכילה
מובא בגמרא במסכת ברכות (לה, ע"א):
התינח לאחריו, לפניו מנין? – הא לא קשיא; דאתי בקל וחומר: כשהוא שבע מברך – כשהוא רעב לא כל שכן.
סוגיא מקבילה לכך היא בגמרא במסכת ברכות (מח, ע"ב):
תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר: 'ואכלת ושבעת וברכת' – זו ברכת הזן, 'את ה' א-להיך' – זו ברכת הזמון, 'על הארץ' – זו ברכת הארץ, 'הטובה' – זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: 'ההר הטוב הזה והלבנון', 'אשר נתן לך' – זו הטוב והמטיב. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? אמרת קל וחומר, כשהוא שבע מברך – כשהוא רעב לא כל שכן?.
רש"י בסוגיא הראשונה לא ביאר דבר. אבל בסוגיא השניה הוא כתב: "כשהוא שבע – מצוה לברך ולהודות על שבעו".
ר' יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל (בספרו "ציון לנפש חיה" שם) הבין שרש"י בא להשיב על קושיית מהרש"א. שהקשה משום הקל וחומר נצריך לברך ג' ברכות קודם האכילה כמו שמברכים ג' ברכות לאחר המזון. רש"י השיב שהקל וחומר הוא רק מהברכה הראשונה – ברכת הזן, שבברכה זו מברך על האכילה. בברכה השניה ושלישית מודה על הארץ, ירושלים ומקדש, ובהודאות אלו לא שייך הקל וחומר. קושיית מהרש"א היא רק על הסוגיא בדף מח, ע"ב, ששם מתברר לנו שחיוב ג' ברכות הוא מדאורייתא. בסוגיא בדף לה, ע"א, לא מבואר שחיוב ג' ברכות הוא מדאורייתא.
אם כן, מתברר לנו שרש"י הבין מהסוגיא במסכת ברכות שחיוב הג' ברכות הוא דאורייתא. אולם, יש לומר שזה דווקא לפי הברייתא הזו שדרשה את הברכות מפסוק, אבל לפי הברייתא הראשונה הברכות אינן דאורייתא. אנחנו פוסקים כברייתא הראשונה, כפי שהתברר לעיל, חיוב ברכת הטוב והמטיב אינו מדאורייתא.
הרב שלמה גאנצפריד זצ"ל (ספר "פני שלמה" שם, ד"ה כשהוא שבע וכו') נתן יישוב אחר לקושיית מהרש"א:
דודאי מן התורה פטור בברכה אחת על מה דאכל… אלא דמ"מ ברכת הארץ וברכת ירושלים נמי הויין דאורייתא, ולאו דווקא לאחר שאכל פת, אלא על כל בר ישראל מוטל לברך ולהודות את ה' על הארץ הטובה ועל ברית ותורה ועל ירושלים עיר הקדושה, אלא דהחכמים קבעו להנך ברכות בברכת המזון, ומ"מ לא מצי למיעבד מיני ק"ו אלפניו.
לפיו, מדאורייתא חייב לברך רק ברכה אחת על מה שאכל. יש חיוב דאורייתא לברך ברכה שניה ושלישית, אבל לאו דווקא לאחר האכילה. רבנן תקנו לברך ברכות אלו לאחר אכילת פת. אולם, צריך עיון, מנין לנו החיוב להודות על הארץ הטובה, ברית, תורה וירושלים? שהרי אם נלמד מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה וכו' ", אם כן, יש לומר שהחיוב להודות על כך לאחר אכילת פת. לאחר שאכל ושבע. לפי דברי הרב גאנצפריד זצ"ל נפתח לנו אפשרות נוספת לביאור חיוב ברכת המזון.
משה תיקן, יהושע תיקן, דוד ושלמה תיקנו
כבר הזכרתי לעיל שמדברי הברייתא שאמרה שמשה תיקן ברכה ראשונה, יהושע תיקן ברכה שניה וכו', משמע שמנין הברכות אינו מדאורייתא. הרי אם יהושע מתקן ברכה, וכן דוד ושלמה, איך אפשר שיהיה חיוב מדאורייתא לברך ברכות אלו?
אכן, הרמב"ם (ספר המצוות, מצוה יט) כתב:
והמצוה הי"ט היא שצונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה. והוא אמרו 'ואכלת ושבעת וברכת את ה'.
הרמב"ם לא הזכיר שיש חיוב מדאורייתא לברך ג' ברכות. לפיו, החיוב לברך לאחר האכילה.
אולם, בניגוד לכך יש לציין שהרשב"א (בחידושיו למסכת ברכות מח, ע"ב) כתב:
הא דאמרי' משה תקן להם ברכת הזן יהושע תקן להם ברכת הארץ וכו', ק"ל והא קיי"ל בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו, וי"ל דמטבען הוא שטבעו להן דאי מדאורייתא אם רצה לאומרה באי זה מטבע שירצה אומרה ואתו משה ויהושע ודוד ושלמה ותקנו להן מטבע לכל אחת ואחת בזמנה… ובודאי דקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלם לא היו אומרין כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין, וכמו שאין אנו אומרים כאותו מטבע שתקנו דוד ושלמה שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית והם היו מבקשין להעמיד המלכות ולהעמיד הבית ולהמשיך שלות הארץ.
נראה מדברי הרשב"א שמנין הברכות הוא מדאורייתא ותוכן הברכות מדאורייתא, אבל המטבע של הברכה אינו מדאורייתא. כלומר, בברכה ראשון מודים על האכילה. בברכה שניה מודים על הארץ, או מבקשים על הארץ. בברכה שלישית, מודים על ירושלים והמלכות, או מבקשים על ירושלים והמלכות וכיוצ"ב. מטבע הלשון טבעו יהושע, דוד ושלמה. אבל, היסוד הוא מדאורייתא.
נראה שהרשב"א דרך בדרכו של הרמב"ן, המשיג על הרמב"ם, בספר המצוות, וכתב (שרש ראשון):
וכן אמרו בברכת המזון שהוא ודאי מן התורה (ברכות מח, ע"ב) משה תיקן ברכת הזן, יהושע תיקן ברכת הארץ, שלמה תיקן בונה ירושלים. וכולן אין מטבען תורה אבל נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתו כל אחד כפי דעתו, כענין ברכת מנימין רעיא שאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתחא (שם מ, ע"ב), ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה ושנינו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירה למקומה ותבנה ירושלים עיר קדשך. כי העניין תיקן שלמה ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר.
אולם, יש מקום לדון בדברי הרשב"א והרמב"ן אם הם סברו שמנין הברכות מדאורייתא, או שהם סברו שיש חיוב מדאורייתא להזכיר את הרעיונות שמוזכרים בג' ברכות ואפשר להזכירם בברכה אחת. כנראה שנחלקו בשאלה זו ר' יוסף קארו זצ"ל ורבינו חיים בן עטר זצ"ל. ר' יוסף קארו זצ"ל ("כסף משנה", הלכות ברכות ב, ב) למד מדברי הרמב"ן שסבר שמנין הברכות אינו מדאורייתא[2]. אבל, רבינו חיים בן עטר זצ"ל (בספרו "ראשון לציון", מסכת ברכות מח, ע"ב, ד"ה אמר רב נחמן וכו') הבין שהרמב"ן סבר שחיוב ג' ברכות הוא מדאורייתא, ורק מטבע כל ברכה וברכה אינו מדאורייתא. אבל גוף הברכה עצמה באיזה אופן שתהיה היא מדאורייתא.
נראה שהרא"ש (מסכת ברכות, פרק ז, סימן כב) נקט שיש חיוב מדאורייתא לברך ג' ברכות. ומשמע מדבריו שהוא סמך על דרשת חז"ל מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת":
יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ… ולא בעי למימר שלא ברכה אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא. אלא דוד ושלמה תקנו המטבע לפי מה שנתוסף טובה לישראל.
אולם, יש לשאול היכן נלמד מנין הברכות? הרי אם נאמר שהלימוד מהברייתא השניה בדרשה על הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת וכו' " אינו אסמכתא בעלמא, תעלה לנו קושיא על ברכה רביעית שגם אותה דרשו מפסוק זה.
כנראה שצריך לומר שהרא"ש הבין שכיון שמצינו שחז"ל חלקו על דברי הברייתא רק לעניין הברכה הרביעית. כפי שהוכח לעיל האמוראים נקטו שברכה רביעית היא ברכה מדרבנן. לכן, יש לומר שחז"ל לא חלקו לגבי הדרשה לג' ברכות ראשונות, רק חלקו לגבי הברכה הרביעית.
לפי ההבנה שחייב מדאורייתא לברך ברכה אחת שכוללת את כל הרעיונות של הג' ברכות, יש לומר שלמדנו מדברי הברייתא שצריך להודות על העניינים האלו. נוסף על כך, יש לומר שכך יש ללמוד מעצם הפסוק, ששם מבואר שעל כל הרעיונות האלו מודים.
ברכת המזון אצל הפועלים
מובא בגמרא במסכת ברכות (טז, ע"א):
והתניא: הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל – הבית קורין קריאת שמע ומתפללין, ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה, אבל מברכין לאחריה שתים, כיצד – ברכה ראשונה כתקונה, שניה – פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ.
מדברי הגמרא עולה השאלה, איך הפועלים יוצאים ידי חובה בכך? הרי הם לא בירכו ג' ברכות. לכאורה, יש להוכיח מכך שמנין הברכות אינו מדאורייתא.
התוס' (שם, ד"ה וחותם) נדרש לשאלה זו וכתב:
וחותם בברכת הארץ – אע"ג דמדאורייתא הם. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית.
אבל, בעל ה"פני יהושע" (שם) דחה את דברי התוס', כיון שרק מצינו שעקרו דבר מהתורה כשיש צד להפריש מאיסור. אבל, לא מצינו שחז"ל עקרו דבר מהתורה משום הפסד ממון. נוסף על כך, נראה להסביר דין זה באופן אחר: מדאורייתא אין חיוב לברך ג' ברכות, אלא החיוב לברך ברכה אחת שכוללת כל הרעיונות האלו.
גם ר' יוסף קארו זצ"ל ("בית יוסף", אורח חיים קצא, א) דחה את דברי התוס', וכתב:
ולי אין צורך לזה דאין מנין ברכות שאחר המזון מן התורה.
היסוד לדברי ר' יוסף קארו הוא דברי הרמב"ם בספר המצוות המובאים לעיל. ר' יוסף קארו כתב שהרמב"ם הבין שהדרשה מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", היא אסמכתא בעלמא.
בעל ה"פני יהושע" (הנ"ל) הבין שר' יוסף קארו זצ"ל סבר שחייב מדאורייתא לברך ברכה אחת שכוללת כל הרעיונות שמוזכרים בג' ברכות. אולם, נלענ"ד, שאין הכרח לכך. אפשר להסביר שר' יוסף קארו סבר שמדאורייתא חייב לברך ברכה אחת שבה מודה על האכילה. אין שום מקור שצריך להודות על המלכות וירושלים. אולם, יש מקום לומר שיש מקור שצריך להודות על הארץ שהרי כתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". רואים שההודאה היא על הארץ. אולם, אפשר להסביר שהכוונה על האוכל שהקב"ה נתן לנו מהארץ[3].
ספק אם בירך ברכת המזון
מובא בגמרא במסכת ברכות (כא, ע"א):
אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא – אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב, ספק לא אמר – חוזר ואומר אמת ויציב.
נראה שגמרא זו היא היסוד לדברי הרמב"ם (הלכות ברכות, סוף פרק ב) שכתב:
מי שאכל ושכח ולא ברך אם נזכר קודם שיתאכל המזון במעיו חוזר ומברך וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתאכל המזון במעיו[4].
רבינו חיים בן עטר זצ"ל (בספרו "ראשון לציון", מסכת ברכות מח, ע"ב, ד"ה אמר רב נחמן וכו') דקדק מדברי הרמב"ם שחיוב כל ג' ברכות הוא מדאורייתא. שהרי אם היה חיוב לברך רק ברכה הראשונה, היה לרמב"ם לכתוב שבמקרה של ספק יחזור ויברך רק ברכה הראשונה[5]. הוא הוסיף עוד מספר ראיות שהוזכרו לעיל שמתוכן יש ללמוד שיש חיוב מדאורייתא לברך כל הג' ברכות. אבל, הוא הקשה מהדין של הפועלים שמשם משמע שאין חיוב מדאורייתא לברך את כל הג' ברכות, ולכן הוא הסיק:
דמדאורייתא לא מוכח להדיא שיברך שלש ברכות אלא שיברך על השלשה דברים על המזון ועל הארץ כשירשו הארץ ועל ירושלים כשתבנה ויש במשמעות הדברים שבירך על כל אחד ברכה בפני עצמה ויש במשמעות נמי שיברך ברכה אחת לכולן והתורה מסרה הדבר לחכמים. והם אמרו שעל אכילה היותר ראויה למאכל אדם שהוא הפת יברך שלש ברכות ועל הדייסא ופת הבאה בכיסנין וכיוצא בהם ברכה אחת מעין ג' ובפועלים הגם שיאכלו פת הקלו עליהם שלא יברכו אלא שתים. אחת ברכת הזן ואחת יכללו בה הארץ וירושלים ובזה יוצאים גם כן ידי חובה דאורייתא, שהרי מזכירים.
יודע רק ברכה ראשונה
מובא בגמרא במסכת ברכות (מו, ע"א): "דתני חדא ברכת המזון שנים ושלשה".
הרי"ף (שם לד, ע"א) הסביר שכוונת הברייתא שאם אחד יודע לברך ברכה ראשונה, ושני יודע לברך ברכה שניה ושלישית. או שאחד יודע לברך ברכה ראשונה, שני יודע לברך ברכה שניה, ושלישי יודע לברך ברכה שלישית, אז חייבים בברכת המזון, כיון שיכולים לברך כל הברכות.
בעל ה"מגן אברהם" (אורח חיים קפד, ב) כתב שמשמע מדברי הגמרא והרי"ף שאם אין שם מי שיודע אלא ברכה אחת, אז לא מברכים ברכת המזון כיון שברכות מעכבות זו את זו. מכאן מוכח שמנין ג' ברכות הוא מדוארייתא. שהרי אם נאמר שהברכה השניה והשלישית מדרבנן, אז לפחות יגיד את הברכה הראשונה ובכך יצא ידי חובת דאורייתא.
ר' עקיבא איגר זצ"ל (בחידושיו על ה"שולחן ערוך", אורח חיים קצא, א) כתב שאין הוכחה מהלכה זו, כיון שאפשר לומר שמדאורייתא צריך להזכיר בברכה אחת את ג' הרעיונות – מזון, הארץ וירושלים. לכן, אם אחד יודע רק את הברכה הראשונה לא יוצאים ידי חובת דאורייתא כיון שלא מזכיר את הרעיונות האחרים[6].
מסקנה
מצאנו שיש מספר אפשרויות בביאור חיוב ברכת המזון:
- חיוב מדאורייתא לברך ג' ברכות. המנין וגם הרעיונות שמוזכרים בג' ברכות הם מדאורייתא.
- חיוב מדאורייתא לברך ברכה אחת שבה מודה על האוכל שה' נתן לו.
- חיוב מדאורייתא לברך ברכה אחת שכוללת את עיקר הרעיונות שמוזכרים בג' ברכות. דהיינו, ברכה מעין שלש.
- יש במשמעות התורה שיברך ג' ברכות, ויש במשמעות התורה שיברך ברכה אחת שכוללת כל הרעיונות שהוזכרו לעיל. התורה מסרה הדבר לחכמים, והם קבעו מתי נכון לברך ג' ברכות, ומתי נכון לברך ברכה אחת מעין שלש.
- חיוב מדאורייתא לברך לאחר האכילה ברכה אחת שבה מודים על האוכל שה' נתן לנו. אבל, יש חיוב מדאורייתא להודות לה' על התורה, ברית, ירושלים ומלכות, וחיוב זה הוא בלי קשר עם האכילה. חז"ל תיקנו להודות על כך לאחר אכילת לחם. דהיינו, בברכת המזון.
[1] רבינו חיים בן עטר זצ"ל (בספרו "ראשון לציון", מסכת ברכות מח, ע"ב, ד"ה אמר רב נחמן וכו') למד מגמרא זו שאי אפשר לומר שיש חיוב מדאורייתא לברך רק את הברכה הראשונה. מחוייבים לומר שיש חיוב מדאורייתא לברך את הג' ברכות.
[2] לא ברור אם לפי ר' יוסף קארו זצ"ל יש חיוב מדאורייתא להזכיר את כל הרעיונות שמוזכרים בג' ברכות, בברכה אחת, או שהוא סבר שיש חיוב מדאורייתא לברך ברכה אחת שבה מודים על האכילה.
[3] יש לציין שכנראה בעל ה"לחם משנה" (הלכות ברכות ב, ב) הבין שר' יוסף קארו זצ"ל (ב"בית יוסף") סבר שרק הברכה הראשונה היא מדאורייתא. לכן, הוא הקשה על דבריו מדוע חז"ל הצריכו לפועלים לברך ב' ברכות? לפי הבנת בעל ה"פני יהושע" אין בכך קושי, כיון שמדאורייתא יש חיוב להזכיר את עיקר הרעיונות שמוזכרים בג' הברכות.
[4] הגר"א ('ביאור הגר"א', אורח חיים קפד, ז) הפנה לגמרא זו למקור לדברי הרמב"ם.
[5] גם בעל ה"לחם משנה" (הלכות ברכות ב, ב) הקשה מדברי הרמב"ם על הבנת ר' יוסף קארו זצ"ל שמדאורייתא חייב לברך רק את הברכה הראשונה. שהרי מדברי הרמב"ם משמע שבמקרה של ספק צריך לברך את ג' הברכות. הוא רצה לומר שאולי הרמב"ם סבר שכיון שיש להם אסמכתא בקרא, לכן רצו להחמיר להם בקצת. כמובן, שאי אפשר לומר יישוב זה לפי הבנת האחרונים שהרמב"ם סבר שאמירת ברכה לבטלה הוא איסור מדאורייתא. שהרי איך יתירו איסור מדאורייתא? בעל ה"לחם משנה" סבר שהעיקר הוא כדעת התוס', וגם הרמב"ם סבר שיש חיוב מדאורייתא להזכיר ג' ברכות. הרמב"ם לא הזכיר זאת בספר המצוות, כיון שבספר המצוות הוא רק בא למנות את המצוות ואין חילוק בין שתהיה ברכה אחת, או ד' ברכות, בין כך ובין כך הוי מצוה אחת. נלענ"ד, שאפשר ליישב את דברי ר' יוסף קארו זצ"ל באופן אחר, שיש לומר שאכן החיוב מדאורייתא הוא רק להזכיר ברכה הראשונה ואין חיוב להזכיר את שאר הברכות, חיובן הוא מדרבנן. אבל הרמב"ם סבר שבמקרה שחוזרים ומברכים על הדאורייתא, צריך לחזור ולברך גם על הדרבנן. כך גם מוכח מדברי הרמב"ם כאן שמשמע מדבריו שחוזר לומר את כל ברכת המזון, גם ברכת הטוב והמטיב. ובוודאי חיוב ברכת הטוב והמטיב היא מדרבנן, לכן יש לומר כשחוזרים על הדאורייתא, חוזרים גם על הדרבנן. כך מבואר ב"משנה ברורה" (אורח חיים קפד, יג): "צריך לברך וכו' – היינו כל ברכת המזון אף ברכה רביעית שאינה אלא מדרבנן כי היכי דלא לזלזולי בה [אחרונים]". כך מתבאר גם לגבי ספק אם אמר קריאת שמע, שחוזר ואומר קריאת שמע וגם את הברכות של קריאת שמע (עיין "שולחן ערוך", אורח חיים סז, א). וכתוב ב"משנה ברורה" (שם, ס"ק ד): "ולאחריה – אף על גב דהרבה פוסקים סוברין דפרשה ראשונה הוא מדאורייתא והשניה הוא מדרבנן ויש מן הפוסקים שסוברין דרק פסוק ראשון הוא מדאורייתא וכ"ש הברכות דלכו"ע הוא מדרבנן וספק דרבנן אינו חוזר יש לומר כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה ובברכותיה אם לא במקום שהתירו בפירוש כגון ההיא דלקמן סימן ק"ו ס"ב בהג"ה עי"ש".
[6] אציין לעוד מספר סוגיות שמשם אפשר ללמוד לשאלתנו: 1. מובא בגמרא במסכת ברכות (מה, ע"ב): "תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך: הרי זה מגונה! – לא קשיא: הא – בבונה ירושלים, הא – בשאר ברכות. אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו, דהטוב והמטיב לאו דאורייתא. רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב". מדברי הגמרא מתברר לנו שאביי ורב אשי סברו שחיוב ברכת הטוב והמטיב היא ברכה מדרבנן. רש"י (שם) ביאר את דעת אביי: "דקסבר דלאו דאורייתא היא, אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה".
ר' יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל (בחידושיו "ציון לנפש חיה" שם) דקדק מלשון רש"י שכתב "דקסבר" שמשמע שיש דעות שסברו שחיוב ברכת הטוב והמטיב הוא דאורייתא. נראה שכוונתו לברייתא השניה שהזכרתי בתחילת המאמר, ששם דרשו את ד' הברכות מהפסוק. רש"י הבין שאין זו אסמכתא. להלכה למעשה, ה"שולחן ערוך" (או"ח קפח, א) פסק שחיוב ברכת הטוב והמטיב הוא מדרבנן: "אחר שחתם: בונה ירושלים, יענה אמן אחר ברכת עצמו, מפני שהיא סיום הברכות דאורייתא, דהטוב והמטיב אינה דאורייתא". יש מקום לדייק מדברי הגמרא וה"שולחן ערוך" שחיוב שאר הברכות הוא מדאורייתא. כלומר, כל הג' ברכות הן דאורייתא. אפשר לומר שהגמרא סברה שחיוב מדאורייתא לברך ברכה אחת שמזכירה את שלש הרעיונות שהוזכרו לעיל. ועכשיו שמברך אותן בברכות נפרדות, בכך מתקיימת המצוה.
- מובא בגמרא במסכת ברכות (מו, ע"א): "עד היכן ברכת הזמון? רב נחמן אמר: עד נברך; ורב ששת אמר: עד הזן. נימא כתנאי; דתני חדא: ברכת המזון שנים ושלשה: ותניא אידך: שלשה וארבעה. סברוה, דכולי עלמא הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא; מאי לאו בהא קמיפלגי, מאן דאמר שתים ושלש – קסבר עד הזן, ומאן דאמר שלש וארבע – קסבר עד נברך! – לא, רב נחמן מתרץ לטעמיה ורב ששת מתרץ לטעמיה. רב נחמן מתרץ לטעמיה; דכולי עלמא עד נברך, מאן דאמר: שלש וארבע – שפיר, ומאן דאמר שתים ושלש – אמר לך: הכא בברכת פועלים עסקינן, דאמר מר: פותח בהזן וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ. רב ששת מתרץ לטעמיה; דכולי עלמא עד הזן, מאן דאמר שתים ושלש – שפיר, ומאן דאמר שלש וארבע – קסבר: הטוב והמטיב דאורייתא היא". לפי רב נחמן, שתי הברייתות סברו שחיוב ברכת הטוב והמטיב הוא מדרבנן. אבל לפי רב ששת, ברייתא אחת סברה שחיוב ברכת הטוב והמטיב הוא מדרבנן. לכאורה, יש לדייק שלכו"ע חיוב הברכות האחרות הוא מדאורייתא. דהיינו, יש חיוב מדאורייתא לברך ג' ברכות. אלא, יש מקום לומר שחיוב מדאורייתא לברך ברכה אחת שכוללת את כל הג' רעיונות שהוזכרו לעיל. לפיכך, כשמברך ג' ברכות הוא מקיים מצות דאורייתא.
- ה"טור" (אורח חיים, סו"ס קפז) פסק: "כל מי שמשנה המטבע או שלא הזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר לא יצא ידי חובתו. כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל מסופקני בהא דאמר לא יצא ידי חובתו אי לעיכובא קאמר, או למצוה? והדעת נוטה דלמצוה קאמר ע"כ. ונראה לי כיון דברכת המזון דאורייתא לעיכובא קאמר וצריך לחזור ואם סיים הברכה חוזר לראש". אם כן, נחלקו ה"טור" ורבינו יחיאל במקרה שלא הזכיר את הדברים שאמרו חז"ל ואמרו שלא יצא ידי חובתו, האם הכוונה לעיכובא, או למצוה? ר' יוסף קארו זצ"ל (ב"בית יוסף" שם) כתב שיש לדחות את דבר ה"טור", כיון שיש לומר שעל אף שחיוב ברכת המזון דאורייתא, בכל זאת, המטבע שלה הוא דרבנן. וכיון שלא משנה אלא מטבע שהוא מדרבנן אפשר שיצא. אבל, הוא דחה הבנה זו והוכיח שלא יצא ידי חובתו גם לעיכובא. מדברי ר' יוסף קארו משמע שהבין שמדאורייתא הוא יצא ידי חובתו, רק חז"ל תיקנו שלא יצא ידי חובתו. אבל, מדברי ר' יואל סירקיס זצ"ל (ב"בית חדש" שם) משמע שעיקר היסוד של הברכה מדאורייתא. דהיינו, צריך לברך ג' ברכות, ובג' ברכות אלו צריכים להזכיר את העניינים שהוזכרו לעיל. מטבע הלשון תיקנו חז"ל: "אע"ג דהמטבע של הברכה ודאי אינה מדאורייתא אלא מדרבנן, לאו אמטבע גרידא קאמר, אלא על עיקר ענין המטבע שעליה נתקנה הברכה. ומה שחייבוהו להזהיר בה שזהו דאורייתא. ואם לא אמרו הוי ליה משנה ממטבע ולא יצא ידי חובתו. בהא קאמר רבינו דכיון דלא יצא ידי חובת מצוה שהוא מחויב בה מדאורייתא ליכא לפלוגי בה ולומר דאינו אלא למצוה ולא לעיכובא. דכל מה שחייב אדם לקיים מן התורה עיכובא אית ביה". יכול להיות שמחלוקת ה"טור" ורבינו יחיאל תלויה בשאלה שדנו במאמר כאן. האם חיוב ג' ברכות הוא מדאורייתא, או שיש רק חיוב מדאורייתא לברך ברכה אחת? דהיינו, לברך ברכה אחת שמודים בה על האכילה שה' נתן לנו. אולם, היה מקום לומר שגם לדעת ה"טור" לא צריך לברך ג' ברכות, אלא מספיק ברכה אחת שכוללת כל הרעיונות. דהיינו לברך ברכת מעין שלש.
- מובא בגמרא במסכת ברכות (מ, ע"ב): "בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר: בריך מריה דהאי פיתא. אמר רב: יצא. והאמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה! – דאמר: בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. והא בעינן שלש ברכות! מאי יצא דקאמר רב – נמי, יצא ידי ברכה ראשונה". דין זה נפסק להלכה ב"טור" וב"שולחן ערוך" (אורח חיים קפז, א). מבואר מדברי הגמרא שמטבע הלשון אינו מדאורייתא. אולם, לכאורה, משמע שמנין הברכות הוא מדאורייתא, ולכן אם לא בירך ג' ברכות לא יצא ידי חובה. אבל, יש מקום לדחות ולומר שמספיק לברך ברכה אחת, אבל צריך להזכיר את כל הרעיונות בברכה זו. כאן הוא רק הודה על האכילה ולא על הארץ, ירושלים וכו'.
- מובא בגמרא במסכת ברכות (מח, ע"ב-מט, ע"א): "תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה, בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים – לא יצא ידי חובתו; נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה… וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים – לא יצא ידי חובתו. מסייע ליה לרבי אילעא, דאמר רבי אילעא אמר רבי יעקב בר אחא משום רבינו: כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים – לא יצא ידי חובתו". הזכרת ברית, תורה ומלכות אינה בברכה ראשונה של ברכת המזון. אלא, מזכירים ברית ותורה בברכה שניה. ומלכות מזכירים בברכה שלישית. אם החיוב לברך ברכת המזון מדאורייתא הוא רק ברכה ראשונה, אם כן, מדוע לא יצא ידי חובה כשלא הזכיר ברית, תורה ומלכות? היה אפשר לומר שהכוונה שלא יצא ידי חובה מדרבנן.
אבל, נראה שהתוס' הבין שמדאורייתא חייב להזכיר הזכרות אלו. הגמרא במסכת ברכות (כ, ע"ב) הסתפקה אם חיוב נשים לברך ברכת המזון הוא מדאורייתא, או מדרבנן? רש"י (שם) הסביר שהסיבה לחשוב שהן לא חייבות מדאורייתא היא משום שאומרים בברכת המזון "על הארץ הטובה", והנשים לא יורשות נחלה בארץ, אין להן ארץ. התוס' (שם, ד"ה נשים בברכת המזון) חלק על דברי רש"י, והסביר שהטעם משום שמזכירים בברכת המזון ברית ותורה, ומי שלא מזכיר ברית ותורה לא יצא ידי חובה. נשים אין להן ברית מילה וגם לא חייבות בלימוד תורה. גם מדברי רש"י יש ללמוד שיש חיוב מדאורייתא לברך את הברכה השניה, שהרי בברכה שניה אומרים "על הארץ הטובה". אולם, אפשר לדחות ולומר שלפי דעת רש"י ותוס' יש חיוב להזכיר עניינים אלו, אבל אין מכך ראיה שיש חיוב מדאורייתא לברך ג' ברכות. אפשר שמדאורייתא מספיק שיברך ברכה אחת ויכלול כל העניינים הללו, כמו בברכת מעין שלש.
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/ברכת-המזון-ג-ברכות.docx