מבוא
מצינו שחז"ל תיקנו ברכות על קיום המצוות, כמו על מצות תפילין, מצות ציצית וכו'. אולם על מספר מצוות כגון, כיבוד אב ואֵם, מצוַת דינים ומצוַת צדקה הם לא תיקנו ברכות. ננסה להבין מדוע לא תיקנו ברכת המצוות על מצוַת צדקה? מה שונה מצות צדקה משאר המצוות? בהקשר לכך נדון בשאלה מדוע לא תיקנו לברך על מצוַת משלוח מנות?
מצוה שתלויה ביד אחרים
שאלה זו נפתחת בגדולים, הרי רבי יוסף אבן פלט נשאל שאלה זו על ידי הראב"ד[1], וכך השיב:
וכן אין מברכין על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה. מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו ונמצא מעשה מתבטל. כגון מתנות עניים והלואת הדלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בהם[2].
יש שתי דרכים להבין את דברי ר' יוסף אבן פלט:
- אי אפשר לברך על מצוה שתלויה ביד אחר, כיון שאולי תתבטל המצוה על ידי האחר. דהיינו, במצוַת צדקה אם העני בסופו של דבר לא יתרצה לקבל את הצדקה, הרי ברכתו תהיה לבטלה.
- אפילו אם לא תתבטל המצוה, לא מברכים על מצוה שאינה תלויה בעושה המצוה לבדו אלא גם באחר. דהיינו, אי אפשר לקיים את המצוה בלי האחר. אין צדקה בלי עני.
הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל[3] כתב שאי אפשר לומר כביאור הראשון, שאם כן מדוע לא מברכים על מצוַת צדקה במקרה שהעני מבקש נדבה? הרי שם אין לחוש שהעני לא יקבל את הצדקה. הרב אברהם אבא וינגורט[4] הסביר כשכתב ר' יוסף אבן פלט "שאפשר שלא יתרצה בה חברו ונמצא מעשה מתבטל" הוא לא בא כדי להסביר מדוע לא מברכים, אלא בא להבליט שהמצוַה אינה תלויה בו. לא מברכים על מצוַה שאינה תלויה רק בעושה כיון שבברכה מודה האדם לה' שזכה לקיים מצוותיו. ואם המצוה תלויה באחר, אפשר שאין האחר שותף כמוהו בהרגשה, ונמצאת הברכה נאמרת בתרי קלי ובשתי דעות.
נלענ"ד, שיש לדחות את ראייתו של ר' יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, כיון שאפשר לומר שגם במקרה שעני מבקש נדבה יש לחוש שבסופו של דבר הוא יתחרט ויחזור בו, ואז ברכתו תהיה לבטלה. גם לא ברורה לי הסברא בחילוקו של הרב וינגורט.
ר' יעקב בן אשר, בעל "הטורים"[5], דן בנוגע לברכת להכניסו לבריתו של אברהם אבינו, מתי יש לברכו, וכך כתב:
ורשב"ם הנהיגוה שיברך האב קודם המילה דלהכניס משמע להבא וגם צריך לברך קודם לעשייתן ור"ת כתב שאין צריך ורב שר שלום כתב שאין לו לברך אלא עד לאחר המילה כיון שנעשית ע"י אחר.
נראה שרב שר שלום סבר שיש לברך לאחר המילה משום החשש שהאחר יחזור בו ותהיה ברכה לבטלה. דהיינו, יש כאן שיטה שדומה במקצת לשיטת ר' יוסף אבן פלט שבמקרה שמדובר על מצוַה שתלויה ביד אחר ויכולה להתבטל, אי אפשר לברך עליה קודם עשייתה. אבל, הוא חידש שאפשר לברך לאחר עשיית המצוה. ר' יוסף אבן פלט סבר שאי אפשר לברך לאחר עשיית המצוה וכיון שאי אפשר לברך קודם המצוה לא תוקנה ברכה על המצוה. וכן, מצינו בנוגע לברכת אירוסין, יש ראשונים[6] שסברו שיש לברך את הברכה רק לאחר הקידושין שמא תחזור בה האשה. ואולי אפשר לומר שר' יוסף אבן פלט סבר כדעת הראשונים האלה, אלא הוא סבר שבנוגע למצוַת אירוסין שייכת הברכה גם לאחר הקידושין כיון שעדיין לא נשאה. אבל, לגבי מצוַת צדקה, הוא סבר שלאחר נתינת הצדקה אין לומר את הברכה כיון שאין לה שייכות לאחר נתינת הצדקה. גם בנוגע לברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, יש לומר שגם לאחר המילה שייכת ברכה זו כיון שגם המשך גידולו ללכת בדרך אברהם אבינו כלול בכניסה לבריתו של אברהם.
ברכת אירוסין
מהר"ץ חיות[7] הקשה על שיטת ר' יוסף אבן פלט שמה יענה לגבי ברכת אירוסין שתלויה ביד אחר, ומברכים על הקידושין[8]?
מהר"ץ חיות ציין שר' דוד אבודרהם[9] הקשה קושיא זו והשיב:
והא ליכא למימר ביבום ונשואין אף על גב דתליא ביד אחר ואפשר דתמנע מלהינשא, לא מעקרא מצוה מן האיש ואכתי רמיא עליו יבום ונשואין לכי משכח, מה דליכא למימר הכי בהכנסת כלה וצדקה ומאי דדמי ליה דמשום הנאתן חייביה התורה לגמול חסד, וכיון דלא רצה לקבל מעקריה המצוה לגמרי על ידי זה.
אבל, מהר"ץ חיות לא קיבל תשובה זו כיון שמצות צדקה לא נעקרה מן האדם על ידי כך שהעני לא רצה לקבל, הרי בכל זאת, צריך לחפש ולטרוח אחר עניים.
אולם, נראה שאין בכך דחיה, כיון שהרי מבואר בגמרא במסכת בבא בתרא[10]:
אמר רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה. שנאמר 'והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית א-להינו'.
נפסק במשנה תורה לרמב"ם[11]:
בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.
אם כן, לאחר שנתן שלישית השקל יצא ידי חובת מצות צדקה ולא צריך לחפש ולטרוח אחר עניים לתת להם צדקה. רק אם עני יבוא אליו ויבקש ממנו צדקה יהיה חייב לתת לו צדקה מחמת שכתוב בתורה[12]: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". לכן, אם כבר נתן שלישית השקל נעקרה המצוה בכך שהעני לא רוצה לקבל ממנו צדקה.
כיון שלמהר"ץ חיות לא היה נוח ביישובו של אבודרהם, הוא השיב תשובה אחרת: הברכה אינה על המצוה, אלא על הלא תעשה, שלא לישא אשה שאסורה לו ואיסור זה לא תלוי ביד האשה. בדרך כלל לא מברכים על לא תעשה כיון שאין לו זמן קבוע, הוא תמידי[13], אבל בקידושין כשמתעסק לסלק ממנו האיסור, אז שייך לברך ברכה זו. על פי זה יישב גם את דעת הרמב"ם שכתב שיש לברך ברכה זו קודם הקידושין, והרי התבאר בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם[14], שלפי הרמב"ם המצוה היא הנישואין, ואם כן קשה מדוע מברכים על התחלת המצוה ולא על גמר המצוה? אלא, לפי דבריו הדברים מיושבים כיון שמברכים על האיסור.
יש קושי בביאור זה כיון שמבואר במפורש ברמב"ם[15] שמדובר על ברכת המצוות ולכן יש לברך קודם עשייתן, ודווקא הוא או שלוחו מברך. נוסף על כך, יש להקשות שלפי דבריו מדוע לא מברכים על מצות צדקה? הרי יש בה לאו. צריכים לומר שגם הלאו תלוי ביד האחר שרק אם העני מבקש כסף, אז יש לאו. עוד יש להקשות שלא מובן מדוע לברך בשעת הקידושין מצד שמברכים על האיסור, האיסור הוא לישא אשה שאסורה לו ולא לקדש אשה שאסורה לו. ואם כן, גם האיסור שייך בזמן הנישואין.
נראה לי, שאפשר להשיב על קושיית מהר"ץ חיות באופן אחר: יש ראשונים רבים[16] שסברו שברכת אירוסין אינה ברכת המצוות, אלא ברכת השבח. אולי ר' יוסף אבן פלט סבר כך, ולכן אין קושיא מדוע מברכים על ברכת אירוסין אפילו שהיא תלויה ביד אחר. וכן אפשר לומר, כפי שכתבתי לעיל, שר' יוסף אבן פלט סבר כדעת הראשונים שמברכים ברכת אירוסין לאחר הקידושין, ואז אין חשש לברכה לבטלה. ואפשר לברך לאחר הקידושין, כיון שיש שייכות לברכה גם לאחר מעשה הקידושין.
ברכה על משלוח מנות
הרמ"א[17] פסק שאם אחד נתן משלוח מנות לחברו וחברו לא רצה לקבל או מחל לו, הוא קיים מצות משלוח מנות. בעל ה"פרי חדש"[18] תמה על דינו של הרמ"א שמנין לו שיצא ידי חובה כשחברו מחל לו?
ר' משה סופר, בשו"ת 'חת"ם סופר'[19], תלה מחלוקת הרמ"א ובעל ה"פרי חדש" במחלוקת בביאור הטעם שתיקנו מרדכי ואסתר מצות משלוח מנות. לפי ר' שלמה אלקבץ זצ"ל, בספרו "מנות הלוי"[20], המצוה תוקנה להרבות שלום ורעות. לפי בעל שו"ת "תרומת הדשן"[21], תיקנו מצוה זו כדי שתהיה הרווחה לבעלי שמחות, אולי לא יספיק להם מה שיש להם בשביל סעודתם. ר' משה סופר הסביר שאפילו אם יש לחברו מספיק אוכל, בכל זאת, תיקנו לתת לכל אחד כדי שלא לבייש את מי שאין לו. דברי הרמ"א נכונים רק לטעמו של הרב אלקבץ שיש לומר שהירבה שלום ורעות גם אם חברו לא קיבל את המתנה. אבל, לפי טעמו של בעל שו"ת "תרומת הדשן" הרי לא היתה הרווחה לסעודת חברו ולכן לא יצא ידי חובה.
על בסיס מחלוקת זו נחלקו האחרונים מה הטעם שלא מברכים על משלוח מנות? בעל ה"פרי מגדים"[22] כתב שלא מברכים על מצות משלוח מנות כיון שהמצוה תלויה בשניהם וחוששים שמא חברו לא ירצה לקבל את המשלוח מנות ואז לא יקיים את המצוה. דהיינו, כדברי ר' יוסף אבן פלט הנ"ל בנוגע לברכה על מצות צדקה.
מהר"ץ חיות[23] העיר על דבריו שהרי הרמ"א פסק שגם אם לא ירצה חברו לקבל, בכל זאת, קיים את המצוה.
ראיתי שבספר "שלמי תודה"[24] יש תשובה לדחיית מהר"ץ חיות. שיש לומר שדווקא אם לא קיבל את המשלוח מנות מחמת שמחל לו, אז קיים את המצוה כיון שהירבה שלום ורעות. אבל אם לא קיבל אותן מחמת שנאה וכעס, הרי גם לפי טעמו של הרב אלקבץ לא קיים את המצוה. לכן, יש לחוש שמא חברו לא יקבל את המשלוח מנות מחמת שנאה וכעס, ואז ברכתו תהיה לבטלה[25].
נראה לי, שיש להעיר על דבריו, שהרי הרמ"א כתב במפורש: "ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו יצא". דהיינו, הוא כתב שני מקרים, שגם במקרה שלא רצה לקבל, בכל זאת, קיים את המצוה. כנראה שהרמ"א הבין שהמצוה אינה תלויה במקבל, אלא תלויה בנותן, הנותן צריך להראות שלום ורעות ולא משנה אם המקבל לא רצה לקבל.
ר' יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל כתב שלפי הבנתו בדברי הרשב"א אז אפילו לדעת הרמ"א (הנ"ל) לא יברכו על משלוח מנות, כיון שזו מצוה שאינה תלויה רק ביד העושה לבדו, אלא גם באחר. כלומר, לפיו אין הטעם שלא מברכים על צדקה מחשש שמא תהיה ברכה לבטלה, אלא משום שזו מצוה שלא תלויה רק ביד העושה.
לא מברכים על מצוה שהתורה רוצה שתעשה מרצונך
ר' יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל כתב שיש עוד טעם לומר שלא מברכים על מצות צדקה וכן על מצות משלוח מנות:
שמשלוח מנות היא להרבות שלום ואהבה וריעות… והנה אף שבכל המצוות גדול המצווה ועושה ומברכין וציונו – במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החופשי מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק עפ"י ציווי הוא מפחית מידת האהבה. וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך ציווי וכפיה.
הוא מצא בסיס לדבריו בדברי הרמב"ם הידועים בשמונה פרקים[26]. שם הרמב"ם הביא מחלוקת בין הפילוסופים לחז"ל בשאלה, מי שלם יותר במידותיו, מי שיש לו תשוקה לעברה, ואף על פי כן הוא מתגבר על תשוקתו ואינו עובר עברה, או זה שלא נמשך לעברה מצד טבעו ולא משתוקק לה כלל? הפילוסופים סברו, שהעושה מצד טבעו הוא מעולה יותר, וחז"ל סברו שהמושל בנפשו מעולה הימנו. הרמב"ם כתב ששניהם צודקים: באיסורים שטעמם ברור, שהם מפורסמים אצל כל בר דעת שעשייתם מגונה, כמו איסור רציחה, איסור גנבה וכיוצ"ב, עדיף שאדם לא יעשה את המעשים האלו מצד טבעו, שלא ישתוקק להם כלל. אבל, במצוות שאין להן טעם הנראה לעין, כמו אכילת חזיר, לבישת שעטנז וכיוצ"ב, מעולה הוא המושל בנפשו. אם כן, יש לומר שבוודאי בנוגע למצות צדקה עדיף שיקיים את המצוה מצד טבעו, ולכן לא שייך לברך "וציוונו".
אפשר לבסס את דברי הרב ויינברג זצ"ל על דברי מהר"ל מפראג. מובא במכילתא[27]:
'אם כסף תלוה את עמי'. רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מזה ועוד שנים. 'ואם תקריב מנחת בכורים' (ויקרא ב, יד), חובה, אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר 'תקריב את מנחת בכוריך' (שם), חובה ולא רשות; כיוצא בו 'ואם מזבח אבנים תעשה לי' (שמות כ, כב), חובה, אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, כשהוא אומר 'אבנים שלמות תבנה' (דברים כז, ו), חובה ולא רשות; אף כאן אתה אומר 'אם כסף תלוה' (שמות כב, כד), חובה ולא רשות, אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, כשהוא אומר 'והעבט תעביטנו' (דברים טו, ח), חובה ולא רשות.
מהר"ל מפראג, בספרו "גור אריה"[28], כתב על כך:
יש לפרש מה שכתב לשון 'אם', אע"ג דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת מלך, אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. דהמעשה שהוא הכרחי וחובה אין צריך להביט על שום טעם, רק הוא מקיים גזירת מלך, ואם עושה אלו שלשה דברים כאילו מקיים גזירת מלך – אין זה דבר.
נראה לי, שג' מצוות אלו הן סמל לג' סוגי מצוות שאין לקיימם משום גזרת המלך, אלא מתוך רצונו. המצוה של הלוואה, מסמלת את המצוות של גמילות חסדים. המצוה של אם מזבח אבנים וכו', מסמלת את המצוה של תפילה לה'. במקום מזבח יש תפילה: אברהם בא לארץ וקורא בשם ה'[29]. אחר עקידת יצחק, אברהם עולה עולה על המזבח ןאז מתפלל: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה"[30]. וכן ה' מתגלה ליצחק ומבשר לו שיברכו וירבה זרעו, ואז יצחק בונה מזבח וקורא בשם ה'[31]. מקום המזבח הוא מקום התפילה, בית ה'. לא מתפללים לה' בגלל הציווי, אלא בגלל שרוצים להתפלל ולהתקשר לה'. מנחת ביכורים מסמלת את הכרת התודה לקב"ה. הצורך בהודאה לה' צריך להיות מובן מאליו לכל אדם ואדם, ואוי לאדם שמודה לה' רק משום שה' ציווה אותו. אם הוא עושה כך, הוא כפוי טובה שאין כדוגמתו, ולא מכיר בטובותיו של ה'. למעשה יש לו בעיה אמונית, הוא אינו מבין מי הוא ה'. לכן, כל המצוות שמבטאות את ההודאה לה' יש לקיימן מתוך רצון עצמי ולא מחמת הציווי.
על פי יסוד זה, כתב הרב ויינברג שלא כופים על מצות משלוח מנות, שהרי טעם המצוה להרבות אהבה ורעות וצריך לעשות מרצון, ולכן לא שייך שיקיים את המצוה מתוך כפיה. אלא, יש להקשות אם כן מדוע כופים על מצות צדקה[32]? על כך השיב שכופים מצד מחסורם של עניים. אולי יש להסביר שהכוונה שנחשב כמו חוב שיש לו כלפי העניים[33].
אולם, יש להעיר שלכאורה, דברי הנצי"ב[34] עומדים בניגוד ליסוד שהצגנו כאן:
'כבד את אביך וגו' למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך'. ואינו מובן מאי דייק המקרא 'על האדמה וגו' ', והרי אפילו על מצות שלוח הקן דקלה כתיב סתם 'והארכת ימים' מכש"כ כיבוד אב ואֵם החמורה. אלא בא הכתוב ללמדנו דאע"ג דכיבוד אב ואֵם הוא מצוה שדעת האדם נותן לה וגם אומות העולם מצווים עליה בחובת האדם ומקבלים עליה שכר… מכל מקום ציונו הקב"ה בעשרת הדברים להזהירנו מצד חוקי התורה לבד חובת האדם. והנפק"מ בזה הוא לענין שכרה. דחוקי התורה אפי' מצוות שאין תלויים בארץ ונוהג אפי' בחו"ל מ"מ מיוחדות המה בא"י יותר, ומש"ה נקראת תורת א-להי הארץ…. וא"כ שכרה יותר הוא בארץ מבכל מקום… וכמו כן הוא במצות הלואה למי שנצרך, דאע"ג שהיא חובת האדם מ"מ היא חוקית ג"כ. וא"כ יש בזה כמה דינים מה שאין דומה ע"פ שכל אנושי שהיא חובת האדם.
אולי אפשר לומר ששני היסודות צודקים. כלומר מצד אחד, יש לקיים מצות צדקה מצד הרצון ולא מצד הציווי. מאידך, אי אפשר שתהיה מצות צדקה מבוססת רק על הרצון וכשאין רצון יסתלק קיום המצוה[35].
מסקנה
נשאלה השאלה, מדוע לא מברכים על מצות צדקה? הרשב"א נקט שלא מברכים על מצוה שתלויה ביד אחר. הבאתי ביאור נוסף שלא מברכים על מצוה שהקב"ה רוצה שנקיים מתוך רצון ולא מתוך ציווי. על פי יישובים אלו גם ביארנו מדוע לא מברכים על מצות משלוח מנות: היא תלויה ביד אחר [פר"ח], וכן המצוה היא כדי להרבות אהבה ורעות ולכן יש לקיימה מרצון ולא מציווי.
[1] התשובה מובאת בשו"ת הרשב"א, חלק א, סימן יח.
[2] אולם, יש להעיר מדברי הירושלמי (מסכת ברכות, פרק ו, הלכה א): "רבי חגיי ורבי ירמיה סלקון לבי חנוותא קפץ רבי חגיי ובירך עליהן אמר ליה רבי ירמיה יאות עבדת שכל המצות טעונות ברכה ומניין שכל המצות טעונות ברכה רבי תנחומא רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצוה הקיש תורה למצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה". מהר"א פולדא (שם) פירש שנכנסו למקום שדנים, ובירך ר' חגי על מצות הדינים. מהר"ץ חיות (ספר "עטרת צבי", מטבע הברכות, סימן ד) הסביר את סברת הירושלמי שמברכים על מצוַת הדינים. אולם יש להעיר שמשמע מדברי הירושלמי שסובר שעל כל המצוות יש לברך, ואין כאן דין מיוחד במצוַת הדינים. דהיינו לפיו, יש לברך גם על מצוַת צדקה וכן על מצוַת כיבוד אב ואֵם.
[3] חידושי "שרידי אש", מסכת מגילה, סימן ט; כמו כן, נמצא בשו"ת "שרידי אש", מהדורה חדשה, ירושלים תשנ"ט, חלק א, סימן סא.
[4] בהערותיו על חידושי "שרידי אש" שם.
[5] יורה דעה רסה, א.
[6] עיין רא"ש, מסכת כתובות, פרק א, סימן יב.
[7] "עטרת צבי", מטבע הברכות, סימן ה. מובא ב"כל ספרי מהר"ץ חיות", כרך ב.
[8] מסכת כתובות ז, ע"ב.
[9] שער ג.
[10] ט, ע"א.
[11] הלכות מתנות עניים ז, ח.
[12] דברים טו, ז-יא.
[13] כעין דברי בעל ה"אור זרוע" (חלק א, סימן קמ) שלא מברכים על מצוה שאין לה זמן, אלא תמיד חייב בה. כגון, מצות אמונת ה', יראת ה' וכו'.
[14] הלכות אישות א, ב.
[15] הלכות אישות ג, כג; עיין ריטב"א, מסכת כתובות ז, ע"ב.
[16] עיין רא"ש, מסכת כתובות, פרק א, סימן יב; ר"ן, שם ב, ע"א-ע"ב; ריטב"א, שם ז, ע"ב.
[17] אורח חיים תרצה, ד.
[18] שם.
[19] אורח חיים, סימן קצו.
[20] מגילת אסתר ט, יט.
[21] סימן קיא.
[22] אשל אברהם, אורח חיים תרצב, א.
[23] מסכת מגילה ז, ע"א, ד"ה תני רב יוסף.
[24] לרב שלום בן ציון פלמן, בעניני פורים, עמ' ערב.
[25] כעין זה כתוב בספר "משמרת חיים" (חלק א, פורים, אות ה) לרב חיים פנחס שיינברג זצ"ל. הוא הבין שלפי הרמ"א קיים מצות משלוח מנות רק כשחברו לא רצה לקבל את המשלוח מנות משום איזה טעם, והוא לא קיבלם בסבר פנים יפות. אבל אם לא קיבלם מחמת כעס ואמר שהלוואי שלא שלח לו, אז לא קיים מצות משלוח מנות שלא הרבה שלום ורעות.
[26] הקדמה למסכת אבות, פרק ז.
[27] פרשת משפטים, מסכתא דכספא משפטים, פרשה יט.
[28] "גור אריה", שמות כ, כב.
[29] בראשית יב, ח; בראשית יג, ד.
[30] בראשית כב, יד.
[31] בראשית כו, כה.
[32] עיין מסכת בבא בתרא ח, ע"ב; מסכת כתובות מט, ע"ב; תוס' שם, ד"ה אכפיה וכו'; "שולחן ערוך", יורה דעה רמח, א.
[33] עיין ריטב"א, מסכת כתובות מט, ע"ב; ריטב"א, מסכת ראש השנה ו, ע"א; רדב"ז, הלכות מתנות עניים ז, י.
[34] במכתב הסכמתו לספר "אהבת חסד" של ר' ישראל מאיר הכהן מראדזין זצ"ל, בעל ה"חפץ חיים" ו"משנה ברורה".
[35] יש לציין שיש עוד מספר טעמים מדוע לא מברכים על מצות צדקה: 1. בספר "אור זרוע" (חלק א, סימן קמ) כתוב שלא מברכים על מצוה שאין לה זמן, ותמיד חייבים בה. הוא נתן לדוגמא מצות צדקה. 2. בעל שו"ת "בנימין זאב" (בשו"ת שלו, סימן קסט) כתב שלא מברכים על מצוה שגם הנכרים נוהגים לפעמים לעשותה. כיון שלא שייך לומר "אשר קדשנו" שהרי גם הם נוהגים לקיים מצוה זו. נראה שהנכרים נוהגים לתת צדקה, ולכן לא שייך לברך ברכה על כך. כך מבואר ב"ערוך השלחן", יורה דעה רמ, ד. יש לציין שהר"ן (בחידושיו למסכת סנהדרין נו, ע"ב) כתב שבני נח חייבים במצות צדקה. נציין לדברי רבינו בחיי (בספרו "כד הקמח", ערך ציצית) שכתב: "דבר ידוע כי קדושתן של ישראל תלויה במצוות, והוא שאמרו בספרי: 'והתקדשתם, זו קדושת מצוות'. והמצוות האלה שנצטוינו להתקדש בהן הן המצוות המקובלות שהן הן עיקר הקדושה, והוא שרז"ל חכמי האמת תקנו לנו לברך עליהן: אשר קדשנו במצוות וצונו, ועל המצוות המקובלות האלה נקראו ישראל בסיני 'גוי קדוש', שנאמר: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', כי בקיום המושכלות לא יקרא העם 'גוי קדוש', כי גם האומות שהם גוי אובד עצות ואין בהם תבונה הלא הם מתעסקים בקצת המצוות המושכלות, וגם החכמים לא תקנו לברך על המושכלות כלל, כי אין עיקר הברכה והקדושה אל במצוות המקובלות". רבינו בחיי במקום אחר (בהקדמתו לספר בראשית, עמ' ח-הוצאת מוסד הרב קוק) הסביר מה הכוונה למצוות מקובלות: "הן אותן מצוות שלא ישיגם האדם לעולם ולא ימצאם בשכלו כלל, אבל הוא צריך בהם אל הקבלה, כמצות השופר והסוכה".
להצגת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/12/ברכה-על-מצות-צדקה-ומשלוח-מנות.docx