מבואר במשנה במסכת עבודה זרה[1] שיש איסור של בישולי עכו"ם. הראשונים נתנו שני הסברים לאיסור זה:
יש מקרים שנחלקו הראשונים האם יש בהם בישולי עכו"ם. ה"טור"[4] הביא מחלוקת ראשונים אם יש איסור בישולי עכו"ם כשדבר נעשה בבית היהודי. רוב הראשונים נקטו שהדבר אסור. להלכה למעשה, נפסק להלכה ב"שולחן ערוך"[5] כדעה שש איסור גם בבית יהודי.
יש מקום להבנה שיש כאן מחלוקת עקרונית בין הראשונים, האם יש כאן כלל קבוע ולא מתבוננים יותר על הטעמים. לכן, אפילו במקרה שהטעמים לא שייכים, עדיין הדבר אסור. דהיינו, לדעה זו שמותר בבית יהודי, הדבר תלוי בטעמים. לכן, כיון שבבית יהודי, אין חשש של חתנות, וגם אין חשש של דבר איסור, לכן יש להתיר. אבל, הראשונים האחרים חלקו ונקטו שיש כאן כלל לא פלוג רבנן.
נחלקו הראשונים בנוגע לדין שפחה גויה שמבשלת ליהודי, האם יש בכך איסור בישולי עכו"ם? ר' יוסף קארו[6] ציין למחלוקת זו. דעת הרמב"ן להתיר. אבל, רבים מהראשונים חלקו עליו ואסרו את הדבר. אולם, יש להעיר שגם לדעת הרמב"ן, מדובר דווקא בשפחות הקנויות לנו. אם כן, בזמננו, שאלו שעובדות בבית היהודי אינן קנויות לא יהיה היתר זה. לפי הרמב"ן, הסיבה להיתר כיון שהם אינם בכלל גוים, כיון שהם קנויים ליהודי ומוזהרים באיסור שבת.
ר' משה איסרליס[7] הביא שיש שסברו שבדיעבד יש להתיר כיון שיש לסמוך על הדעה שסוברת שאין בישולי עכו"ם בבית היהודי. אבל, הוא הוסיף עוד סברא להתיר ואפילו לכתחילה וזאת משום שאנחנו סומכים שבוודאי היהודי חיתה בגחלים, ולכן אין כאן איסור בישולי עכו"ם. אם היהודי חיתה בגחלים, אין איסור בישולי עכו"ם. להלכה למעשה, ה"שולחן ערוך"[8] הביא את שתי השיטות, תחילה הביא שיש מי שמתיר, לאחר מכן כתב שיש מי שאוסר ואפילו בדיעבד. יש מחלוקת בין הפוסקים מה הדין במקרה שיש אומרים ויש אומרים ב"שולחן ערוך", כאיזו דעה אנחנו פוסקים. אבל, יש לציין שבפשטות דברי ה"שולחן ערוך" נאמרים דווקא בשפחות שהיו קנויות כדעת הרמב"ן.
הרמ"א הוסיף על דברי ה"שולחן ערוך" וכתב שיש לסמוך על דברי המתירים. והוסיף שאפילו לכתחילה נוהגים להקל בבית ישראל כיון שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט. האחרונים העירו על דברי הרמ"א, שדבריו אינם מתאימים לדברי ה"שולחן ערוך". שהרי ה"שולחן ערוך" דיבר על שפחות שהיו קנויות ליהודים. אבל, הרמ"א דיבר על שפחות בזמן הזה, שאפילו לגביהן הוא היקל[9].
בעל ה"שפתי כהן"[10] הביא עוד טעם מדוע יש להתיר בישולי עכו"ם של שפחות וזאת משום שהאיסור הוא דווקא כשהגוי עושה את הבישול מרצונו. אבל, במקרה של שפחות הן עושות שלא מרצונן. דהיינו, בעל הבית היהודי מחייב אותן. שבמקרה כזה אין קירוב דעת. לכן, אין כאן איסור בישולי עכו"ם. לפי טעם זה, יש להתיר גם בשפחות שלנו.
ר' יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל[11] טען שהרמ"א התיר רק בצירוף כל הקולאות ביחד. כלומר, עצם זה שנמצא בבית יהודי לא מספיק, שהרי פוסקים רבים חלקו על הדעה שמתירה כשנעשה בבית היהודי. גם לא מספיק שמדובר על שפחה, כיון שהשפחות שלנו אינן קנויות, אלא רק שכורות. אך, במקרה שזה גם בבית יהודי וגם היא שפחה, נוסף על כך יש לומר שמסתמא מישהו חיתה בגחלים, יש להתיר, ומסיים:
ובוודאי שבמקומות הגדולים שאין מניחים להשהות משרתת ישראלית ודאי דיכולים לסמוך על היתרים אלו אבל במקום שאפשר אין לסמוך על כל ההתירים שנתבארו וכן המנהג פשוט ואין לשנות:
נציין שיש מחלוקת בין הפוסקים האם יש בישולי עכו"ם בדברים שנעשים בבית חרושת, שיש לומר שאין חשש חתנות במקרים כאלו. להלכה למעשה, נראה שמעיקר הדין יש להחמיר בדבר. אבל, אפשר לצרף דעה זו לספק נוסף[12].
יש לדון במקרה שנכרי עשה תבשיל ואחר כך התגייר, האם מותר לו לאכול מהתבשיל, או שהוא בגדר בישולי עכו"ם? בעל ספר "משנת הגר"[13] פסק:
גר שנתגייר והיו לו מאכלים שבישל בגיותו, אין לאסור עליו לאוכלם מחמת דין בישולי עכו"ם.
בהערות שם הוסבר הטעם לדבר כיון שיש שני טעמים לאיסור בישולי עכו"ם: א. חתנות. ב. שלא יתרגל עמו ויבוא הנכרי להאכילו מאכלות אסורות. שני טעמים אלו לא שייכים במקרה הנידון שהנכרי הוא התגייר. אלא, היה מקום לטעון ולומר שלאחר שנאסרו בישולי עכו"ם, אין מתבוננים בטעמים. על כך השיב ואמר שאין זה נכון שהרי הרא"ה[14] כתב שהמבשל לחולה בשבת אין לחוש לאיסור בישולי עכו"ם, ומותר גם לבריא לאכול מהתבשילים. כיון שאין קירוב דעת בתבשיל שנעשה לצורך החולה. אם כן, רואים שאין כאן "לא פלוג". ואם הטעם לא שייך, יש להתיר.
אולם, כפי שהערתי לעיל, נראה שיש פוסקים שלא נקטו בגישה זו, שהרי מטעם זה אסרו גם בבית ישראל. גם לגבי בישולי עכו"ם בשבת כפי שיתבאר להלן יש בדבר מחלוקת בין הפוסקים. בכל אופן להלכה למעשה, נראה שאפשר ליהקל ולסמוך על הפוסקים שנקטו שמתבוננים בטעמים[15].
בישולי עכו"ם שייכים רק בדבר שאי אפשר לאכלו חי וגם שעולה על שולחן מלכים[16].
למשל פירות עץ אינם נחשבים בישולי עכו"ם, כיון שאפשר לאכלם חיים. אבל, אם מדובר על פרי שבעקרון אפשר לאכלו חי, אבל כעת במצבו הנוכחי אי אפשר לאכלו חי, רק אפשר לאכלו מבושל. כגון שהוא יבש וכיוצ"ב, הרי יש בו בישולי עכו"ם[17].
יש מחלוקת בין הראשונים אם יש תנאי נוסף והוא שצריך להשתנות מברייתו, כל זמן שלא נשתנה מברייתו אין בו בישולי עכו"ם. נראה שה"שולחן ערוך" והרמ"א לא הצריכו תנאי זה, ולדעתם אפילו אם לא נשתנה מברייתו, בכל זאת, יש בו איסור בישולי עכו"ם[18]. אולם, אולי יש מקום לצרף את זה לעוד ספק[19].
יש מחלוקת ראשונים במקרה שמדובר במאכל שאפשר לאכלו חי, אבל רק בדוחק, האם יש בו בישולי עכו"ם?[20] ה"שולחן ערוך"[21] הביא בסתם את הדעה שסוברת שאסור, ואז הביא יש מתירים. נראה שהוא פסק כדעה שהדבר אסור.
יש מחלוקת בין הפוסקים[22] לגבי כמהין ופטריות, אם הם נחשבים עולים על שולחן מלכים. כיון שמדובר על איסור דרבנן, ורוב הפוסקים נקטו שלא עולים על שולחן מלכים, יש לפסוק שאין בהם בישולי עכו"ם. גם מבואר שבכל בשר יש בישולי עכו"ם, גם בקורקבן ובבני מעיים[23].
כמו כן, נחלקו הפוסקים לגבי תפוחי אדמה אם נחשבים עולים על שולחן מלכים[24]. נראה להלכה למעשה, שיש להכריע שנחשב כדבר שעולה על שולחן מלכים ויש בו בישולי עכו"ם.
בדין חלב מפוסטר יש דיון בין הפוסקים. הרי כיום לא נוהגים לשתות חלב לא מבושל. לא שותים את החלב חי. כיון שכך יש לומר שעכשיו יש בחלב דין בישולי עכו"ם. אלא, יש מקום לדון שאולי יש להתיר כיון שפיסטור לא נחשב לגמרי כבישול כיון שהוא נעשה על ידי קיטור ונחשב כמעושן. נוסף על כך, כיון שנעשה בבית חרושת, יש מקום להיקל שאין כאן בישולי עכו"ם. אלא, לכתחילה אין לסמוך על כך[25].
נחלקו הפוסקים בנוגע לדבר שנאכל חי רק ביחד עם עוד דברים, אם נחשב בגדר דבר שנאכל חי ואין בו בישולי עכו"ם. להלכה למעשה, נחשב כדבר שאין בו בישולי עכו"ם[26].
יש מחלוקת בין הפוסקים[27] האם אדם חשוב צריך להחמיר שלא לאכול בישולי עכו"ם גם בדבר שנאכל חי. נראה שרוב הפוסקים נקטו שלא צריך להחמיר כיון שמצינו בגמרא רבים מהאמוראים שלא החמירו בדבר.
לגבי הגדרת דברים חיים, הולכים אחר רוב העולם ולא אחר האדם הספיציפי. כלומר, אם יש דבר שהוא אוכלו חי, אבל רוב העולם אוכלים אותו מבושל, יש בזה בישולי עכו"ם. וכן, הדבר להיפך שאם הוא אוכלו מבושל, אבל רוב העולם אוכלים אותו חי, אין בזה בישולי עכו"ם[28]. אבל, אם יש מקום שאוכלים את הדבר בצורה שונה מכל העולם, הולכים אחר אנשי המקום ולא אחר רוב העולם[29].
במקרה שעירב דבר שנאכל חי, עם דבר שנאכל רק מבושל, ולאחר מכן בישלם העכו"ם, הרי הולכים אחר הרוב[30].
אם המאכל נמלח, או מעושן, או נכבש על ידי נכרי, אין בזה בישולי עכו"ם. האיסור דווקא בבישול[31]. יש כאלו שנקטו שגם בישול בזיעה נחשב כעישון ואין בו בישולי עכו"ם. אבל, נראה כעיקר להלכה שיש בו בישולי עכו"ם[32].
יש מחלוקת בין הראשונים אם מועילה השלכת עץ לתוך התנור על ידי יהודי כדי שלא יחשב בגדר בישולי עכו"ם כמו שמצינו לעניין פת עכו"ם, שהתבאר שאם היהודי השליך עץ בתוך התנור, לא נחשב בגדר פת עכו"ם. יש מהראשונים שסברו שצריך שהיהודי יניח את התבשיל בתוך התנור, או המחבת כדי שלא יחשב כבישולי עכו"ם. להלכה למעשה, ה"שולחן ערוך" נקט שצריך הנחה. אבל, הרמ"א סבר שמועילה השלכת עץ וחיתוי בגחלים כדין פת עכו"ם. הרמ"א אפילו הוסיף וכתב שיש להתיר אפילו כשהיה חיתוי בלי כוונה[33]. נראה שלעניין השלכת עץ, אין להיקל כל כך אפילו לעדות בני אשכנז. אבל, נראה שאפשר להיקל במקרה שהדליק את האש, או חיתה בגחלים[34]. גם אין להיקל בחיתוי בלי כוונה[35].
יש עוד קולא של הרמ"א והיא שאפילו אם היהודי לא השליך קיסם, אבל הגוי הדליק את האש מאש של יהודי, אין בכך בישולי עכו"ם. גם בעניין זה לא נראה שיש להיקל כדברי הרמ"א[36], אבל בשעת הדחק יש מקום לסמוך על קולא זו. דהיינו, במקרה שיש אשה חולה ואין מי שיטפל בה, אלא גויה. יש לסמוך על קולא זו כדי להתיר שלא יהיה איסור בישולי עכו"ם[37]. אפילו לדעת הרמ"א, נראה שיש רק להיקל אם היתה הדלקה של היהודי פעם אחת ביום, אין להסתפק בדבר לזמן יותר ממושך מיום אחד[38].
יש תשובה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל[39] שדן בנוגע למלונות ומסעדות ששם יש כשרות של הרבנות הראשית לישראל וסומכים על דעת הרמ"א שהמשגיח מדליק את האש ובכך אין בישולי עכו"ם. וזאת על אף ששאר הדברים נעשים על ידי גוים. השאלה היא, האם מותר לעדות המזרח לאכול ממקומות אלו? הרב עובדיה יוסף זצ"ל טען שיש מקום להתיר כיון שיש כאן שני ספקות שמצטרפים. ספק אחד אם הלכה כדעות שסוברות שמועילה הדלקת האש וספק נוסף שאולי בשכירים אין בישולי עכו"ם. על אף שבשני הספקות האלו ה"שולחן ערוך" פסק לחומרא, בכל זאת, יש דעות בין הפוסקים שסברו שבמקרה שיש שני ספקות, אפשר לומר שה"שולחן ערוך" החמיר רק כשכל ספק עומד בפני עצמו, אבל ביחד הוא היה מיקל. אבל, הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל[40] נקט שפוסקים להלכה כדעת ה"שולחן ערוך" גם כשיש שני ספקות. כיון שאנחנו נוקטים שיש כאן הכרעה של ה"שולחן ערוך". לכן, כל ספק הוא הכרעה של ה"שולחן ערוך" לאיסור. לכן, אין כאן שום עניין של צירוף שני ספקות.
להלכה למעשה, נראה שלכתחילה בוודאי עדיף שלא להסתמך על קולא זו. אבל, בשעת הצורך אפשר להסתמך על הקולא הזו, כיון שמדובר על איסור דרבנן. יש להוסיף לכך שבכל ספק בבישולי עכו"ם, הולכים לקולא כיון שמדובר על איסור דרבנן[41]. יחד עם זאת, יש להעיר כשמדובר על ספק בחסרון ידיעה, אין זה בגדר ספק. לכן, במקרה שיש ספק אם הדבר עולה על שולחן מלכים, יש כאן גדר של ספק בחסרון ידיעה ואין זה נחשב ספק[42].
אם המאכל התבשל גם על ידי יהודי, בין אם היה בתחילת הבישול ובין אם היה בסיום הבישול, על אף שגם הנכרי השתתף בבישול, בכל זאת, המאכל לא נאסר[43]. מדובר במקרה שלא היתה הנחת התבשיל, או הדלקת האש על ידי היהודי, שאם כן, במילא הוא לא נאסר כפי שהתבאר לעיל[44]. כל זה, דווקא כשמדובר שלא היה סילוק התבשיל על ידי יהודי ואחר כך הנחה חדשה של הנכרי, שאז לא מועיל שבתחילה התבשל על ידי יהודי, אלא אם כן הגיע לידי מאכל בן דורסאי שזהו שיעור שליש בישול[45]. נחלקו האחרונים במקרה שהסילוק לא נעשה על ידי יהודי, אלא על ידי נכרי. יש שהבינו שבמקרה כזה המאכל לא נאסר[46], ויש שטענו שאין חילוק וגם במקרה כזה המאכל נאסר ואפילו אולי הוא יותר גרוע מהמקרה שיהודי סילק[47]. יש שטענו שלשיטת הרמ"א, אם לא היה סילוק על ידי יהודי, בוודאי הדבר מותר כיון שזה לא גרע מהשלכת עץ על ידי יהודי שמכשיר את התבשיל[48]. אבל, יש שטענו שגם לדעת הרמ"א, המאכל אסור. להלכה למעשה, נראה לי שמסתבר כדעה שאם הנכרי סילק זה יותר גרוע מכך שהיהודי סילק, ולכן המאכל נאסר[49].
במקרה שבלי המעשה של הנכרי לא היה מגיע לידי בישול, יש מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א. נראה שה"שולחן ערוך" סבר שהתבשיל נאסר[50]. אבל, לדעת הרמ"א, התבשיל לא נאסר. אולם, יש מחלוקת בהבנת דברי הרמ"א. יש שהבינו שלפי דבריו אפילו אם לא היה מגיע למאכל בן דורסאי בלי מעשה הגוי, בכל זאת, התבשיל מותר[51]. אבל, יש שהבינו שדווקא אם היה מגיע לידי מאכל בן דורסאי גם בלי המעשה של הנכרי, אז זה מותר[52]. להלכה למעשה, נראה שלכתחילה אין לסמוך על דברי הרמ"א ואין להתיר כל עוד שלא היה מגיע לידי מאכל בן דורסאי גם בלי מעשה של הנכרי, אבל בעת הצורך אפשר להתיר[53].
נחלקו הראשונים במקרה שהנכרי התחיל עם הבישול והוא הגיע לידי מאכל בן דורסאי ולאחר מכן היהודי סיים את הבישול, האם התבשיל נאסר[54]?
לדעת ה"שולחן ערוך"[55], התבשיל נאסר ורק במקרה שמדובר בערב שבת, או בערב יום טוב, או בהפסד מרובה, יש להתיר. אבל, הרמ"א[56] סבר שבכל מקרה התבשיל מותר. נראה שאלו שנוהגים כדעת הרמ"א בוודאי יכולים להיקל בדבר[57]. יש עוד לציין שיש שטענו[58] בדעת ה"שולחן ערוך" שהמאכל נאסר דווקא אם הגיע לידי מאכל בן דורסאי, ואז סילקו הנכרי. אבל, אם לא סילקו הנכרי, והיהודי המשיך את הבישול, הוא לא נאסר. יש מהאחרונים שטענו שלדעת הרמ"א, יש להתיר אפילו כשהנכרי בישל יותר ממאכל בן דורסאי, כל זמן שיש כאן מצטמק ויפה לו, יש להתיר[59].
יש דיון בין הפוסקים בנוגע לבישולי עכו"ם בסרדינים. הרב עובדיה יוסף זצ"ל[60] טען יש מספר סיבות להיקל ולהתיר: א. נראה שאינו עולה על שולחן מלכים. ב. בתחילה מעשנים אותם על ידי קיטור, ובעישון אין איסור בישולי עכו"ם. ולאחר שכבר מעושן, הוא ראוי לאכילה. לכן, הבישול לאחר מכן, אינו אוסרו. ג. יש כאלו שטוענים שאין בישולי עכו"ם כשמדובר בפלטר כמו בפת עכו"ם. נראה שלהלכה למעשה, אפשר להיקל בדבר.
במקרה שיש חולה שאין בו סכנה ונצרך לבשל בשבילו בשבת ואפשר לעשות זאת רק על ידי גוי, יש להתיר לחולה את בישולי העכו"ם. אבל, יש מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א האם יש להתיר לאכול את הבישולי עכו"ם במוצ"ש וגם אם מותר לבריא לאכול מבישולי העכו"ם? לדעת הרמ"א[61], יש להתיר אפילו במוצ"ש וגם מותר לבריא. אבל, ה"שולחן ערוך"[62] סתם את דבריו וכתב רק היתר לחולה ובשבת[63]. יש מחלוקת בין פוסקי אשכנז אם לסמוך על דברי הרמ"א[64]. נראה שלהלכה למעשה, יש מקום להיקל בדבר כיון שמדובר כאן רק באיסור דרבנן.
יש עוד מחלוקת אם הכלים האלו שהגוי בישל בהם בשבת בשביל החולה, נאסרים. ראשית נציין שיש מחלוקת פוסקים בעניין בישולי עכו"ם, אם הכלים נאסרים[65]. להלכה למעשה, ה"שולחן ערוך"[66] הביא כדעה ראשונית שהכלים נאסרים, ואז הביא בשם יש אומרים שהכלים אינם נאסרים. אם כן, נראה שפסיקתו שהכלים נאסרים וצריכים הגעלה. על אף שצריך הכשר, בכל זאת, בכלי חרס שבדרך כלל לא מועיל להם הגעלה, כאן מסתפקים בהגעלה שלש פעמים. במקרה של בישולי עכו"ם לצורך חולה בשבת, הרמ"א[67] פסק שהכלים מותרים. אבל, יש מהפוסקים שסברו שלדעת ה"שולחן ערוך" הכלים אסורים[68]. להלכה למעשה, נראה שאפשר להיקל כיון שיש כאן שני ספקות: א. אם בכלל הכלים נאסרים בבישולי עכו"ם. ב. כאן שנעשה בהיתר, יש ספק אם הכלים נאסרים[69].
במקרה שיש גוים שעובדים בבית חולים ולפעמים הם מבשלים בכלים של הבית חולים, יש מקום להיקל בדבר וזאת בצירוף שלש סברות: א. לסמוך על דעת הפוסקים שאין איסור בישולי עכו"ם כשזה נעשה בבית ישראל. ב. לסמוך על דעת הפוסקים שאין איסור בישולי עכו"ם כשמדובר על גוי שהוא משרת את היהודי. ג. לסמוך על דעת הפוסקים שאין איסור בישולי עכו"ם במה שנבלע בכלי[70].
יש מחלוקת בין הפוסקים האם גם בבישולי עכו"ם יש היתר כשנעשה על ידי פלטר כפי שמבואר בעניין פת עכו"ם. נראה להלכה למעשה, שרוב הפוסקים נקטו שקולא זו שייכת רק בדין פת, כיון שהוא צורך נפש, אבל לא בבישולי עכו"ם[71].
נציין שיש מחלוקת בין הפוסקים בנוגע לבישולי מומר ומחלל שבת בפרהסיא. בעל "תפארת למשה" טען שכיון שעיקר הטעם לאיסור הוא משום חתנות, הרי טעם זה לא שייך במקרה של מומר. אך, הוא כתב שלפי הטעם הנוסף משום שמא יאכלינו דברים אסורים, הרי יש לומר במקרה שהוא מומר, יש לאסור את תבשילו. בעל ה"פתחי תשובה" הוסיף שלפי זה, הוא הדין במחלל שבת בפרהסיא שנחשב בגדר עובד עבודה זרה[72]. יש גם פוסקים שנקטו שיש לאסור בישולים של קראים. אולם, יכול להיות שיש לומר שקראים הם יותר חמורים ממחלל שבת בפרהסיא, כיון שהם פרשו במידה מסויימת מעם ישראל ויש כאן ויכוח עקרוני איתם.
נלענ"ד, שבנוגע ל"חילונים" שבימינו, יש מקום להיקל ולומר שהם בגדר תינוקות שנשבו ואינם מוגדרים בגדר מחללי שבת בפרהסיא שמוגדרים כעובדי עבודה זרה.
יש מחלוקת בין הפוסקים בנוגע לתבשיל שנעשה על ידי ערבי מוסלמי. יש מהפוסקים שנקטו ואמרו שאין בישולי עכו"ם בכל מי שלא עובד עבודה זרה כמו שמצינו לעניין מגע ביין, שיש חילוק בין מי שעובד עבודה זרה ובין מי שלא עובד עבודה זרה. אבל, רוב ככל הפוסקים נקטו שגם אם נעשה על ידי ערבי מוסלמי הוא אסור כיון שיש את החשש של חתנות גם לגבי ערבי מוסלמי[73].
[1] לה, ע"ב.
[2] עיין רש"י, מסכת עבודה זרה לה, ע"ב, ד"ה והשלקות; רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות יז, ט.
[3] עיין רש"י, מסכת עבודה זרה לח, ע"א, ד"ה מדרבנן.
[4] יורה דעה, תחילת סימן קיג.
[5] יורה דעה קיג, א.
[6] "בית יוסף", יורה דעה, תחילת סימן קיג.
[7] "דרכי משה", יורה דעה קיג, א.
[8] יורה דעה קיג, ד.
[9] עיין "טורי זהב", יורה דעה קיג, ג; "שפתי כהן" שם, ס"ק ד; "פרי חדש" שם, ס"ק ט.
[10] יורה דעה קיג, ד.
[11] "ערוך השולחן" שם, סעיף ד.
[12] עיין שו"ת "שבט הלוי", חלק ב, סימן מה; שו"ת "מנחת יצחק", חלק י, סימן סז.
[13] פרק יב, אות מז.
[14] ספר "בדק הבית", שער ג.
[15] ראיתי שבעל ספר "אהל יעקב" (יורה דעה קיג, ט) הסתפק האם הבישולים מותרים לגר לאחר גיורו? בעל ספר "בין ישראל לעמים" (פרק י, סעיף י) החמיר ואסר. בעל ספר "שולחן מלכים" (עמ' תתצד) הביא שנחלקו בזה האחרונים. בעל שו"ת "לב אריה" (חלק ב, סימן כה) החמיר בכך. אבל, בעל שו"ת "אבני זכרון" (סימן פח, אות א) היקל בדבר. הטעם להיתר כיון שמעולם לא נאסר לו. כלומר, בתחילה כשבישל היה נכרי והיה מותר לו באכילת הדבר, והתבשיל נשאר בהיתרו. הוא אפילו טען שיש להתירו לישראל, כיון שלאחר שהתגייר לא שייך בו איסור חתנות. ראיתי שידידי אב בית הדין החשוב הרב שלמה קריספין שליט"א כתב תשובה בעניין זה והתיר את התבשיל. היסוד להיתר הוא על בסיס המושג "הואיל ואישתרי אשתרי", כיון שהותר הותר. וכדברי בעל ספר "אבני זכרון" שכיון שכבר הותר בעת שהיה נכרי, לא נאסר יותר. אולם, הוא ציין שיש מחלוקת גדולה בנוגע למושג זה ולפי הבנת אחרונים רבים צריך להיות שמקרה הנידון יהיה אסור. אבל, הוא כתב שכיון שיש כאן מחלוקת בדבר, בדיני דאורייתא, יש ללכת לחומרא, אבל בדיני דרבנן הולכים לקולא וכאן מדובר על דין דרבנן. הוא גם צירף כסברא את היסוד שהוזכר על ידי בעל ספר "משנת גר", אבל גם הוא העיר שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים.
[16] עיין מסכת עבודה זרה לח, ע"א. שם מובאות שתי שיטות: א. שאין בישולי עכו"ם בדבר שלא עולה על שולחן מלכים. ב. אין בישולי עכו"ם בדבר שנאכל חי. הגמרא ציינה שהנפק"מ בין שתי השיטות היא: דגים קטנים. הם לא עולים על שולחן מלכים, אבל הם לא נאכלים חיים. יש מחלוקת בין הראשונים אם פוסקים כשתי השיטות. רוב הראשונים נקטו שיש לפסוק כשתי השיטות. עיין ב"בית יוסף", יורה דעה, תחילת סימן קיג. הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות יז, טו) כתב שהטעם שצריך שיעלה על שולחן מלכים, משום שעיקר הגזירה משום חתנות שלא יזמנו הגוי בסעודה, ודבר שלא עולה על שולחן מלכים אין חשש שיזמינו. יש לציין שיש שהבינו בדעת הרמב"ם שזה לא מספיק שהוא עולה על שולחן מלכים, צריך שילפת את הפת. והרבה אחרונים נקטו בגישה זו עיין "פרי חדש", יורה דעה קיג, ג; שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תרלז; עיין "ברכי יוסף", שיורי ברכה, יורה דעה קיב, יא; אבל, מדברי ה"טור" וה"שולחן ערוך" נראה שאפילו אם אינו מלפת את הפת, זה אסור. עיין ב"ערוך השולחן", יורה דעה קיג, ו-ז; שו"ת "יחוה דעת", חלק ה, סימן נג.
[17] עיין "שולחן ערוך", יורה דעה קיג, טו.
[18] עיין "שפתי כהן", יורה דעה קיג, א; "פרי חדש" שם, ס"ק א.
[19] עיין "שו"ת "שבט הלוי", חלק ב, סימן מג.
[20] עיין "טור" ו"בית יוסף", יורה דעה קיג, יב.
[21] יורה דעה קיג, יב.
[22] עיין ב"שפתי כהן" (יורה דעה קיג, ב) שהביא בשם ספר "איסור והיתר", שהם עולים על שולחן מלכים. אבל, הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן" שם, סעיף י) הביא מדברי ה"ערוך" ורש"י שהם אינם עולים על שולחן מלכים ואין בהם בישולי עכו"ם. וציין שכך גם פסק בעל ה"פרי חדש" (יורה דעה קיג, ג).
[23] עיין "פרי חדש", יורה דעה קיג, ג; "שפתי כהן" שם, ס"ק ב; "ערוך השולחן", יורה דעה קיג, י.
[24] בעל ה"חכמת אדם" (כלל סו) נקט שנחשב עולה על שולחן מלכים. אבל, הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", יורה דעה קיג, יח) נקט שלא עולה על שולחן מלכים. אבל, הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (שו"ת "שבט הלוי", חלק ב, סימן מה) כתב שמעיקר הדין יש לפסוק כדעת בעל ה"חכמת אדם" שיש בו בישולי עכו"ם. אבל, אפשר לצרף את שיטת הרב יחיאל מיכל עפשטיין במקרה שמצטרפים עוד ספקות להיתר.
[25] עיין שו"ת "מנחת יצחק", חלק י, סימן סז.
[26] עיין "מגן אברהם" (אורח חיים רג, ד) שמבואר שנחשב כדבר שנאכל חי, ואין בו בישולי עכו"ם. בעל "יד אפרים" (שם) חלק וסבר שנחשב בגדר דבר שיש בו בישולי עכו"ם. בעל שו"ת "בצל חכמה" (חלק ג, סימן ע) הוכיח כדברי בעל ה"מגן אברהם".
[27] עיין ב"שפתי כהן" (יורה דעה קנב, ב) שכתב שצריך להחמיר; אבל, בעל ה"פרי חדש" (יורה דעה קיג, ג) והרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", יורה דעה קיג, יא) חלקו ונקטו שאדם חשוב לא צריך להחמיר על עצמו בעניין.
[28] עיין "פרי חדש", יורה דעה קיג, ג; "ערוך השולחן" שם, סעיף יב.
[29] עיין "ערוך השולחן", יורה דעה קיג, יב; "שדי חמד", כרך ו, מערכת בישולי אינו יהודי ופתן, אות יא, עמ' 349.
[30] עיין "טור", ו"בית יוסף", יורה דעה קיג, ב; "שולחן ערוך" שם.
[31] עיין "טור" ו"בית יוסף", יורה דעה קיג, יג; "שולחן ערוך" ורמ"א שם.
[32] עיין שו"ת "שבט הלוי", חלק ב, סימן מה.
[33] עיין בכל זה ב"בית יוסף", יורה דעה קיג, ז; "דרכי משה" שם, אות ד; "שולחן ערוך" ורמ"א, יורה דעה קיג, ז.
[34] עיין "ערוך השולחן", יורה דעה קיג, מד; יש לציין שבעל ה"טורי זהב" (יורה דעה קיג, ו) נקט שאפשר להיקל בעניין הדלקת האש וחיתוי בגחלים רק מתי שנעשה בבית ישראל, שבמילא יש דעות שסוברות שבבית ישראל אין בישולי עכו"ם.
[35] עיין "שפתי כהן", יורה דעה קיג, י; "ערוך השולחן" שם, מד.
[36] עיין "ערוך השולחן", יורה דעה קיג, מד; שו"ת "משנה הלכות", חלק ט, סימן קנט.
[37] עיין שו"ת "משנה הלכות", חלק ט, סימן קנט.
[38] עיין שו"ת "משנה הלכות", חלק י, סימן ק.
[39] שו"ת "יחוה דעת", חלק ה, סימן נד.
[40] שו"ת "אור לציון", חלק ב, במבוא, ענף ב, אות ה.
[41] עיין רמ"א, יורה דעה קיג, יא; "ערוך השולחן", יורה דעה קיג, מח.
[42] עיין שו"ת "יביע אומר", יורה דעה, חלק ה, סימן ט.
[43] עיין "בית יוסף", יורה דעה קיג, ו; "שולחן ערוך", יורה דעה קיג, ו.
[44] עיין "ערוך השולחן", יורה דעה קיג, לז-לח.
[45] עיין "בית יוסף", יורה דעה קיג, ח; "שולחן ערוך", יורה דעה קיג, ח; ערוך השולחן" שם, סעיף לו; לגבי הגדרת מאכל בן דורסאי, יש לציין שיש בדבר מחלוקת בין הראשונים. רש"י והרשב"א נקטו שזה שיעור שליש בישול. אבל, לדעת הרמב"ם זה שיעור חצי בישול. הרב יוסף קארו זצ"ל (בית יוסף, יורה דעה קיג, ח) כתב שלעניין בישולי עכו"ם, כיון שמדובר רק בעניין של איסור דרבנן, אפשר לסמוך על דברי רש"י והרשב"א.
[46] עיין "בית חדש", יורה דעה קיג, ג.
[47] עיין "טורי זהב", יורה דעה קיג, ט; "שפתי כהן" שם, ס"ק יב; "פרי חדש" שם, ס"ק יז. מדברי ה"שולחן ערוך" (יורה דעה קיג, יא) מוכח שגם אם סילק הנכרי, נאסר בדין בישולי עכו"ם.
[48] עיין "שפתי כהן", יורה דעה קיג, יב.
[49] עיין "טורי זהב", יורה דעה קיג, ט.
[50] כך מבואר בדבריו ב"בית יוסף", יורה דעה קיג, ו; נוסף על כך, ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קיג, ו) הוא סתם את דבריו ולא כתב שמדובר אפילו שלא היה מגיע לידי בישול בלי המעשה של הנכרי. נוסף על כך, לאחר מכן (סעיף י) הוא פסק: "הניח ישראל על גבי גחלים עוממות שלא היה ראוי להתבשל עליהם כמאכל בן דרוסאי, ובא עובד כוכבים והפך בו ונתבשל, אסור". המקור לדברים ברשב"א, מובא ב"בית יוסף", יורה דעה קיג, י; עיין עוד בדברי ה"טורי זהב", יורה דעה קיג, ו; "שפתי כהן", יורה דעה קיג, ח; "ערוך השולחן", יורה דעה קיג, מג.
[51] עיין "שפתי כהן", יורה דעה קיג, ח.
[52] עיין "טורי זהב", יורה דעה קיג, ו; "ערוך השולחן", יורה דעה קיג, מז.
[53] עיין "ערוך השולחן", יורה דעה קיג, מז.
[54] ה"טור" (יורה דעה קיג, ט) הביא שהרשב"א סבר שהמאכל נאסר. אבל, הרא"ש סבר שהדין של מאכל בן דורסאי הוא דין לקולא ולא לחומרא. כלומר, שאם היהודי בישל את התבשיל והגיע לידי מאכל בן דורסאי, אז אפילו שהיהודי סילק את התבשיל ואחר כך החזירו הגוי ובישלו, הוא לא נאסר. אבל, זה לא נאמר לעניין להחמיר שאם הנכרי בישל עד כדי מאכל בן דורסאי, לא יועיל שהיהודי יסיים את הבישול. ה"בית יוסף" (שם) הביא שהמקור לדברי הרשב"א הוא ברבינו חננאל. וציין שפוסקים רבים נקטו בגישה זו, לכן אין לנקוט כדעת הרא"ש שהיא דעת יחיד, אלא רק במקרים מיוחדים כגון בערב שבת וכו'. דברי ה"בית יוסף" לא לגמרי מובנים, מדוע הוא כתב שהרא"ש הוא דעת יחיד. הרי הוא בעצמו ציין שיש עוד רבים שנקטו כמו הרא"ש. ואכן, ר' משה איסרליס ("דרכי משה" שם, אות ח) השיג על ה"בית יוסף" בעניין זה, וכתב שיש להיקל בדבר כיון שאיסור בישולי עכו"ם הוא רק איסור דרבנן.
[55] יורה דעה קיג, ט.
[56] יורה דעה קיג, ט.
[57] יש לציין שיש מחלוקת בין האחרונים האם לנקוט כדעת הרמ"א. הרש"ל נקט שיש לאסור. אבל, בעל ה"שפתי כהן" (יורה דעה קיג, יד) חלק וכתב שהרבה אחרונים נקטו להתיר. אולם, יש לציין שגם השל"ה כתב שיש להחמיר ולאסור (עיין "פתחי תשובה שם, ס"ק ד). הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן" שם, סעיף מו) כתב שאין לפקפק בדבר ובוודאי יש להתיר, והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים.
[58] עיין "פרי חדש", יורה דעה קיג, יח.
[59] עיין שו"ת "שבט הלוי", חלק ב, סימן מה.
[60] שו"ת "יביע אומר", יורה דעה, חלק ה, סימן ט; עיין גם בשו"ת "שרידי אש", חלק א, סימן קעא. הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל הוסיף עוד סברא להתיר שאין בישולי עכו"ם בבית חרושת.
[61] יורה דעה, סו"ס קיג.
[62] אורח חיים שכח, יט.
[63] עיין "משנה ברורה", אורח חיים שכח, סג; "פרי חדש", יורה דעה קיג, כו.
[64] בעל ה"טורי זהב" (יורה דעה קיג, טו) כתב שאין לנקוט כרמ"א. אבל, בעל "נקודות הכסף" (שם) נקט שיש לפסוק כדעת הרמ"א.
[65] זוהי מחלוקת בין הרשב"א לרא"ש. לדעת הרשב"א, הכלים נאסרים. לדעת הרא"ש, הכלים אינם נאסרים. עיין ב"טור" ו"בית יוסף", יורה דעה, סו"ס קיג. יסוד המחלוקת בין הרשב"א לרא"ש הוא, שלדעת הרא"ש כל הטעם לאיסור הוא מצד איסור חתנות, אבל על הפליטה אין חשש לחתנות. אבל, הרשב"א סבר שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון (עיין "ערוך השולחן", יורה דעה קיג, נ).
[66] יורה דעה, סו"ס קיג.
[67] יורה דעה, סו"ס קיג.
[68] עיין ב"משנה ברורה", אורח חיים שכח, סג; יש לציין שבעל ה"משנה ברורה", במקום אחר (שיח, ד) הביא שהכלים נאסרים רק כשבישל לצורך בריא, אבל כשבישל לצורך חולה הכלים לא נאסרים.
[69] בעל ה"טורי זהב" (יורה דעה קיג, טו) ובעל ה"פרי חדש" (שם, ס"ק כו) חלקו על פסיקת הרמ"א וטענו שיש לפסוק כדעת הרשב"א שהכלים נאסרים. אבל, בעל "נקודות הכסף" (שם) הסכים עם פסיקת הרמ"א. הרב יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל ("ערוך השולחן", יורה דעה קיג, נב) כתב שלכתחילה יש להחמיר להצריך הכשר לכלים, אבל בדיעבד אם בישלו בכלי בלי הכשר, אין לאסור את התבשיל. עיין ב"שדי חמד" (כרך ו, מערכת בישולי אינו יהודי ופתן, אות ח; עמ' 348-349) שהאריך בדין זה. הוא הביא סתירה בדברי הרשב"א. הרשב"א, בתורת הבית, פסק שאפילו אם בישל הגוי לצורך החולה, בכל זאת, הכלים נאסרים. אבל, מצד שני הרשב"א פסק שאם ישראל בישל בקדירה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה, שהבישול מותר, הכלים אינם נאסרים. אם כן, טען בעל ה"שדי חמד" שצריך להיות אותו דין במקרה של בישולי עכו"ם, שהדבר הותר לצורך החולה, ואם כן הכלים אינם נאסרים. והוא טען שנראה שיש לפסוק כדברי הרשב"א השניים כיון שמקורם בתשובותיו, ויש לפסוק כתשובות נגד דבריו בתורת הבית. הוא הוסיף עוד סברא לומר שיש להתיר כפי שהערתי, שיש דעות שסוברות שבכלל הכלים אינם נאסרים בבישולי עכו"ם. בסיום הדברים הוא כתב שנכון להחמיר להכשיר את הכלי גם במקרה שבושל לצורך החולה. נלענ"ד, שיש מקום להיקל בדבר. עיין "משנה ברורה", אורח חיים שכח, סג.
[70] עיין שו"ת "דברי יציב", יורה דעה, סימן ל.
[71] מהריט"ץ (בשו"ת שלו, סימן קסא) נקט להתיר. אבל, החיד"א ("שיורי ברכה", יורה דעה קיב, ט) הקשה על דבריו וכתב שכל הפוסקים סברו שזו קולא רק בפת. עיין בשו"ת "יביע אומר" (חלק ה, יורה דעה, סו"ס ט).
[72] עיין "פתחי תשובה", יורה דעה קיג, א.
[73] עיין שו"ת "יחוה דעת", חלק ה, סימן נד.