ר' חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל, בעל שו"ת "האחיעזר", כתב תשובה חשובה מאוד בענייני גיור. רבים מהפוסקים שבימינו סומכים על תשובתו ומורים על פיו. נראה לי, שיש חוסר הבנה בתשובתו ולכן ראיתי לנכון להציג את הביאורים השונים בהבנת דבריו ואת הביאור שנראה לי שהוא המדוייק ביותר בדברי האחיעזר.
בעל שו"ת "אחיעזר"[1] כתב:
ולבד זה נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל ושיהי' מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו דאין שיור ותנאי בגרות ואין גרות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות. ומה"ט נראה מה שחשש הרה"ג מהר"י פאזען לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, אפ"ל דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אחר כך לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות, ודווקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב. אולם היכא שברור הדבר שבוודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה חלול שבת ואכילת טריפות ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב.
מתחילת דבריו משמע שההלכה, שלא מקבלים גר שבא לקבל עליו את כל התורה חוץ מדבר אחד, נקבעה דווקא כשמתנה במפורש שלא מקבל דבר אחד מדברי תורה, ושדבר זה יהיה מותר לו מהדין, שאז נחשב שיור ותנאי בגיור ואין גיור לחצאין. במקרה כזה יש חסרון בקבלת מצוות, ולכן הגיור לא חל. אך, אם הוא אומר במפורש שמקבל עליו את כל המצוות, רק בדעתו לעבור על מספר עברות מתוך תיאבון, אין בכך חסרון בקבלת מצוות. הצהרה מפורשת מעכבת את הגיור, אבל אם אין הצהרה מפורשת, אלא רק ידוע לבית דין שכוונתו לעבור על העברות, הגיור חל. אבל, בסוף דבריו משמע שגם אם אין הצהרה מפורשת, אלא בית הדין יודע בבירור שהוא מתכוון אחר כך לעבור כל מיני עברות, יש חסרון בקבלת מצוות והגיור לא חל.
יתר על כן, בתשובה אחרת[2] הוא כתב במפורש:
אולם דא עקא שאין קבלת מצוות אחרי שהוא אומדנא דמוכח שלבם בל עמם ויתנהגו בחלול שבת, באסור נדה נבלות וטרפות.
נראה שאפשר לבאר את דבריו במספר אופנים:
אפשרות ראשונה: יש לחלק בין סוגי העברות. כלומר, במקרה הראשון מדובר שמתכוון לעבור על מספר עברות. אבל, מדובר בעברות שאנשים דשים בהן בעקביהם, שאפילו יהודים שומרי תורה ומצוות אינם מקפידים עליהן. במקרה השני מדובר על עברות שיהודים שומרי תורה ומצוות מקפידים עליהן והן מעיקרי היהדות.
חילוק כזה נמצא בשו"ת "דברי חיים". בעל שו"ת "שרידי אש"[3] כתב:
אולם בדברי חיים שם, כתב, שלא לעשות מעשה אלא בהסכמת חכמים. והעיקר שצריכים לדעת שהיא תקבל עליה לשמור לכל הפחות דיני טהרת נשים, שבת ומאכלות אסורים… אבל אם ברי לו שלא תקיים את המצוות האמורות אין לגייר אותה בשום אופן.
אלא, אנחנו צריכים להבין את הסברא בדבר. מה מקום לחלק בין סוגי העברות? הרי הגר צריך לקבל עליו לשמור את כל המצוות, ואם כן, מדוע שנחלק בין סוגי העברות והמצוות?
עלינו להבין שבעל שו"ת "אחיעזר" דיבר במקרה שהגר מקבל עליו את כל המצוות חוץ מדבר אחד, או דברים מסוימים. דהיינו, יש כאן קבלת מצוות, אלא היא חלקית ויש להבין מהו החסרון בקבלת מצוות חלקית?
מובא בגמרא במסכת בכורות[4] שגר שמקבל עליו את כל התורה כולה חוץ מדבר אחד, לא מקבלים אותו. בעל שו"ת "אחיעזר" הבין שהטעם שהגיור אינו חל הוא: "דאין שיור ותנאי בגרות ואין גרות לחצאין". מדבריו לעיל בואר שהחסרון בקבלת מצוות חלקית נאמר דווקא כשיש הצהרה מפורשת. כל עוד שאין הצהרה מפורשת, הגיור חל. יש להסביר שכיון שהוא הבין שהחסרון בקבלת מצוות חלקית הוא חסרון מצד שיור ותנאי בגיור, יש לומר שחסרון זה שייך דווקא כשהדברים נאמרים בצורה מפורשת. שיש הצהרה מפורשת על כך. שאז הוא מתנה על הגיור. כל עוד שלא התנה, אפילו שהדבר ידוע, הגיור חל. אלא, כל זה נכון דווקא כשמקבל עליו כל המצוות חוץ מדבר אחד. אבל, במקרה שידוע לבית דין שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, אז גיורו לא חל, אין כאן קבלת מצוות. כלומר, אפילו שהוא הצהיר שמקבל עליו מצוות, בכל זאת, כיון שידוע לבית דין שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, יודעים שדבריו הם דברי שווא, ולבו בל עמו וזה לא נחשב קבלת מצוות. גם כשאומר שהוא מקבל מצוות, כשהדברים ידועים לבית דין שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, אין כאן קבלת מצוות.
יש מקום לומר שגם במקרה שמצהיר שמקבל עליו תורה ומצוות, אבל בית דין יודע שבכוונתו לעבור על עברות עיקריות מן התורה, כמו חילול שבת, אין כאן קבלת מצוות. שאינו מקבל עליו מצוה עיקרית, יש כאן הוכחה שדבריו אינם דברים אמיתיים ולבו בל עמו. על אף שהצהיר שהוא מקבל עליו תורה ומצוות, באמת הוא אינו מתגייר בלב שלם ואין בכוונתו לשמור תורה ומצוות.
אלא, נראה שיש להוסיף על הבנה זו. לא מספיק החילוק בין סוגי העברות. אלא, יש להוסיף כפי שמתבאר מדברי בעל שו"ת "אחיעזר" שהוא מתכוין לעבור העברה רק מתוך תיאבון ולא להכעיס. כיון שהוא מתכוין לעבור רק לתיאבון ולא להכעיס, יש בכך סימן שאכן הוא מתגייר בלב שלם, והוא מקבל עליו תורה ומצוות. כשעובר על העבירה להכעיס, אפילו שמדובר על עברה אחת, מוכח שאין כאן קבלת מצוות אמיתית ועל אף שהצהיר בצורה מפורשת שמקבל עליו תורה ומצוות, אין כאן קבלת תורה ומצוות.
אולי אפשר להוסיף ולומר שיש לחלק בין שני מושגים:
- קבלת מצוות כאמירה ומעשה גיור.
- רצון לשמור תורה ומצוות.
יש חובה לומר בפה מלא שמקבל עליו את כל המצוות. ויחד עם זאת, צריך רצון לשמור את התורה והמצוות. אמירה בפה, בלי רצון בלב, אינו גיור[5]. במקרה שאמר בפה מלא שמקבל עליו כל המצוות ואין רצונו לשמור תורה ומצוות, אין חסרון מצד הקבלה, אלא מצד הרצון. במקרה שאמר בפה מלא שמקבל עליו כל המצוות וגם רצונו לשמור תורה ומצוות, אך בלבו הוא חושב לעבור על מצוה מסויימת, יש לומר שאין חסרון בגיורו. וזאת משום שיש כאן קבלה בפה, וגם רצון לשמירת תורה ומצוות. אך, במקרה שהוא אמר בפה מלא שמקבל עליו כל המצוות חוץ ממצוה אחת, יש חסרון מצד הקבלה בפה – מצד האמירה. ולכן, הגיור לא חל. במקרה שרק בלבו לעבור את המצוה, אין חסרון מצד הקבלה בפה וגם אין חסרון מצד הרצון, כיון שאכן רצונו לשמור את התורה והמצוות. אלא, יש לומר שאין חסרון מצד הרצון, דווקא כשאכן רצונו לשמור את כל המצוות, אך משום התיאבון יעבור את המצוה הזו. אם יעבור על המצוה להכעיס, הרי בוודאי זה מוכיח שאין רצונו לשמירת תורה ומצוות, אפילו שמדובר רק על מצוה מסויימת. אין כאן השתעבדות לקב"ה, ואין רצון לשמירת מצוותיו. גם במקרה שמתכוין לעבור על מצוה מסויימת, ומצוה זו היא מעיקרי הדת (לפחות מבחינת התודעה של היהודים) אפילו שמתכוין לעבור רק מתיאבון, יש לומר שיש כאן סימן שבוודאי אין כאן רצון לשמור תורה ומצוות. כשאדם אינו רוצה לשמור אחד מעיקרי הדת, יש בכך סימן שאין לבו עמו בגיור. אכן, אין רצונו שלם בגיור ואין בכוונתו לשמירת תורה ומצוות.
נוסף על כך, גם במקרה שמדובר על מצוה שאינה מעיקרי הדת ואכן כוונתו לעבור רק מתיאבון, בוודאי מדובר שהוא מתכוין לעבור רק לעיתים מסויימים. הוא אינו מפקיר את עצמו ממצוה זו. שהרי אם הוא מפקיר את עצמו מן המצוה, יש בכך הוכחה שאכן, אין רצונו אמיתי לשמירת תורה ומצוות[6].
נוסיף ונאמר שדברי בעל שו"ת "אחיעזר" נאמרים דווקא במקרה שהוא מתכוין לעבור מצוה מסויימת. אך, במקרה שהוא מתכוין לעבור מצוות רבות, אפילו שמדובר שהוא מתכוין לעבור מתיאבון, בוודאי הגיור לא חל. אם הוא אינו מתכוין לשמור מצוות רבות, אפילו שאינו מתכוין לעבור להכעיס, אלא מתיאבון, הגיור אינו חל.
אפשרות שניה: יש אחרונים שהבינו את דברי בעל שו"ת "אחיעזר", שאין חילוק בין סוגי העברות. אלא, החילוק הוא בין אם הוא מתכוין לעבור להכעיס ובין שמתכוין לעבור לתיאבון. כלומר, אם הוא מקבל עליו תורה ומצוות, אבל אנחנו יודעים שאין בכוונתו לשמור חלק מהמצוות, אבל זה רק נעשה לתיאבון, הגיור חל. כלומר, בסיום דברי בעל שו"ת "אחיעזר" מדובר שמתכוין לעבור להכעיס.
נראה שהרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל[7] הבין שאין חילוק בין סוגי העברות. אבל, הוא חילק בין שמדובר שמתכוין לעבור את העברות רק במקרים לא שכיחים של נסיון, אך בדרך כלל מתכוין לשמור את המצוות, ובין שהולך לחיות במקום שיהיו לו נסיונות יום יומיים ומסתבר מאוד שלא יוכל לעמוד בנסיונות.
הרב משה כפלון זצ"ל[8] חילק בין קבלת מצוות ובין קבלת עונש. לדבריו העיקר הוא קבלת עונש. לכן, אם הגר לא התחייב לשמור תורה ומצוות, אבל הוא קיבל עליו שאם יעבור עברה יקבל עונש, הוי גר.
אלא, אם נתבונן בהמשך דבריו, נראה שבעיקר הדברים הוא הבין כפי שהתבאר לעיל בדברי בעל שו"ת "אחיעזר" שיש חילוק בין שמתכוין לעבור לתיאבון, ובין שמתכוין לעבור להכעיס. הוא הבין שאין חילוק בין סוגי העברות. אפילו שאנחנו יודעים שמתכוין לעבור על עברות שהן מעיקרי היהדות, כל זמן שעובר רק לתיאבון, הגיור חל. הוא הסביר שכוונת בעל שו"ת "אחיעזר" בסוף דבריו שכתב שיעבור על איסורי תורה של חילול שבת וכו', כוונתו לומר שמכך שיעבור על עברות עיקריות, מוכח שלא מתגייר אלא לפנים ולבו בל עמו. לפיו, עניין שמירת עיקרי המצוות אינו סיבה אלא סימן. דהיינו, אם אינו מתכוין לשמור את עיקרי המצוות, יש בכך סימן שאינו מתכוין לשמור תורה ומצוות, שהוא לא מקבל על עצמו את שמירת התורה ומצוות. אין לו שום רצון לשמור תורה ומצוות. לכן, במקרה שידוע לנו שאכן רצונו לשמור תורה ומצוות, אפשר לגיירו.
הסברא בשיטה זו היא, יסוד הגיור הוא הרצון לקיים תורה ומצוות. וכל זמן שלא עובר להכעיס אין כאן חסרון ברצון. הרצון של האדם הוא אכן לשמור תורה ומצוות, אלא הוא עובר רק מצד התיאבון, אבל אין כאן חסרון במהות הגיור.
יש להוסיף בביאור הדבר על פי הדברים שהתבארו לעיל. כפי שהתבאר לעיל יש שני עניינים:
- קבלת מצוות בפה מלא, כאמירה.
- רצון לקיים תורה ומצוות.
לכן, במקרה שהיתה קבלת מצוות בפה, ורק הבית דין יודע שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, אין כאן חסרון מצד הקבלת מצוות, אלא מצד יסוד הגיור, הרצון לשמור תורה ומצוות. מעשה גיור נעשה, רק אין רצון לשמור תורה ומצוות. לכן, יש לומר שאם הוא מתכוין לעבור לתיאבון, אין חסרון מצד הרצון, והגיור חל.
נראה לי, שיש מקום להשיג על הבנה זו. קשה לומר שאחד שלא מתכוין לשמור מצוות עיקריות, אכן מתגייר בלב שלם. משמעות גיור בלב שלם, הוא צירוף לכריתת ברית של עַם ישראל עִם הקב"ה. אדם זה לא יודע מה המשמעות של גיור ומה המשמעות להיות יהודי וזו הסיבה שהוא מוכן להתגייר. הוא חושב שלא חייבים לשמור מצוות אלו. נראה שמחלוקת האחרונים היא, האם כשהגר לא מתכוין לשמור מצוה עיקרית, יש בכך ראיה שאין גיורו אמיתי ואכן הוא לא מקבל תורה ומצוות, ויש בכך פגם בכל קבלת המצוות שלו. אפילו שהצהיר שמקבל עליו תורה ומצוות, יש כאן הוכחה שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות. הרב משה כפלון סבר שאין ראיה גמורה לדבר, ויש לדון בכל מקרה לגופו של עניין. שאר הפוסקים סברו שיש בכך ראיה, ולכן אין הגיור חל.
נראה מביאור דברי בעל שו"ת "אחיעזר" שיסוד הגיור בנוי על כך שכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות. אם לבית דין ידוע שאין בכוונתו לשמור תורה ומצוות, יש חסרון בקבלת מצוות והגיור לא חל. לכן, נראה שבוודאי כוונת בעל שו"ת "אחיעזר" בכך שעובר לתיאבון, שמדובר באחד שבדרך כלל מתכוין לשמור תורה ומצוות, אלא רק משום קשיים מסוימים יכול להיות שיעבור עברות מסוימות. בוודאי אי אפשר לומר על אחד שלא שומר מצוות רבות, שעובר על המצוות האלו רק לתיאבון. וכן, אם נותנים לגר תפילין ואין לו שום קושי ממשי שלא להניחן, הרי אם לא יניח אותן אי אפשר לומר שעובר לתיאבון, יש כאן חסרון בקבלת מצוות. אדם שעובר לתיאבון, הוא אדם שבכל מקרה שיש לו יכולת ואין לו קושי ממשי, יקיים את המצוות. נראה שבדרך כלל אין זו המציאות. כלומר, במקרה שיש גר שלא שומר מצוות, המציאות היא שהוא לא חושב שצריך לשמור תורה ומצוות, מזלזל בקיום התורה ומצוות.
יש להעיר שגם הרב משה כפלון לא סמך על דבריו, וכתב שהדברים נכתבו להלכה ולמעשה רק אם יצטרפו עמו עוד שנים. הוא הוסיף שאין ללמוד מדבריו למקרים אחרים. נראה שגם שאר האחרונים שהלכו בדרך זו של הרב משה כפלון סברו שהחילוק בין לתיאבון ובין להכעיס ובין חילוק בסוגי העברות שיש לבדוק בכל מקרה לגופו ואי אפשר לנקוט גישה זו כגישה מרכזית וללכת על פיה בכל מקרה ומקרה. צריך שיקול דעת גדול בדבר האם אכן המתגייר מתגייר לשם שמים וכוונתו לשמור תורה ומצוות. גם לפי הרב משה כפלון צריך שכוונתו לשמור תורה ומצוות, אלא הוא סבר שאפילו אם כוונתו לעבור על מצוות עיקריות, בכל זאת, אם הוא עובר רק מתיאבון, לא נחשב שלא קיבל תורה ומצוות.
יש אחרונים שהבינו את דברי בעל שו"ת "אחיעזר", שאין חילוק בין סוגי העברות. החילוק הוא בין אם הוא מתכוין לעבור להכעיס ובין שמתכוין לעבור לתיאבון. כלומר, אם הוא מקבל עליו תורה ומצוות, אבל אנחנו יודעים שאין בכוונתו לשמור חלק מן המצוות, אבל זה רק נעשה לתיאבון, אז הגיור חל. כלומר, בסיום דברי בעל שו"ת "אחיעזר" מדובר שמתכוין לעבור להכעיס.
יש לציין שר' חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל, למעשה לא התיר לגייר את האשה. אם כן, קשה לסמוך על תשובה זו שבסופו של דבר ההכרעה היתה שלא לגיירה. נוסיף ונאמר אפילו אם התיר, אי אפשר לקחת מקרה מסויים ולפעול על פיו ולנקוט בו כגישה מרכזית בגיור. הרב חיים עוזר כתב את הדברים בתור מקרה יחידי. בוודאי אין לקחת תשובה זו כגישה לכתחילה וליזום גיורים על פי תשובה זו.
ענייני גיור הם חמורים ואין להקל בהם. הם אינם שייכים ליחיד, אלא לכלל. לכן, בענייני גיור צריך הסכמה רחבה של הרבנים ואי אפשר שקבוצת רבנים מסויימת תפסוק הלכות שתהינה להן משמעויות על כלל הציבור. דברי האחרונים לעיל נאמרו במקרים ספציפיים ויחידאים. אבל, אין לנקוט את דבריהם כגישה מרכזית ולפעול על פיה. ברוח זה נפנה לדברי הרב ישכר שלמה טייכטהאל הי"ד[9] שכתב תשובה בנוגע לגיור אשה שדרה כמה שנים עם יהודי בלי נישואין:
אולם כל זה כתבתי להלכה אבל למעשה חס וחלילה עד שיסכימו אתי גדולי הדור כמצות מרן קדש הקדשים בעל דברי חיים ז"ל זכותו יגן עלינו שבמעשה כזה צריך ליעץ בהרבה גדולי הדור ועל פיהם יצא דבר המלכות וכאשר יגזרו כן יקום.
[1] חלק ג, סימן כו.
[2] חלק ג, סימן כח.
[3] חלק ב, סימן קה.
[4] ל, ע"ב.
[5] בעיקר לפי שיטת בעל שו"ת "אחיעזר" שטען שבגיור לא נאמר הכלל "דברים שבלב לא הוי דברים", עיין לעיל בדין "דברים בלב בגיור".
[6] עיין "מנחת אשר", מסכת שבת, סימן לד, אות א; הרב מרדכי וויליג שליט"א, ראש ישיבת ר' יצחק אלחנן, ישיבה אוניברסיטה, כתב עת "בית יצחק", כד, תשנ"ב, במאמרו "בענין גר קטן", עמ' 109-110.
[7] כתב עת "תורה שבעל פה", כרך יג, במאמר "הלכות גרות ודרך ביצוען".
[8] שו"ת "והשיב משה", יורה דעה, סימן נא.
[9] שו"ת "משנה שכיר", סימן נג.