מבוא
במאמר הבא נרצה לבחון את השאלה האם אפשר לענות אמן גם כשלא שומעים את הברכה? כלומר, במקרה שיש סימן שהמברך סיים את הברכה, האם אפשר לענות אמן על ברכתו?
מקור הדין
מובא בגמרא במסכת סוכה (נא, ע"ב):
תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו, פעמים שהיו בה (ששים רבוא על ששים רבוא) כפלים כיוצאי מצרים [מסורת הש"ס: פעמים שהיו שם ששים רבוא כיוצאי מצרים ואמרי לה כפלים כיוצאי מצרים], והיו בה שבעים ואחת קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב. ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן – הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן.
מדברי הברייתא מתברר שהיו עונים אמן על אף שלא שמעו את הברכה מהמברך, אלא היה סימן שהמברך סיים את הברכה, שהיו מניפים בסודר כדי לסמן את סיום הברכה.
הראשונים התקשו בדין זה לאור דברי הגמרא במסכת ברכות (מז, ע"א):
תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן יתומה, ולא יזרוק ברכה מפיו. בן עזאי אומר: כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו, וכל המאריך באמן – מאריכין לו ימיו ושנותיו.
רש"י (שם) הסביר: "יתומה – שלא שמע הברכה, אלא ששמע שעונין אמן".
לכאורה, הסוגיות סותרות זו את זו. שכאן מתברר שצריך לשמוע את הברכה, ומגמרתנו התברר שלא שומע הברכה מפי המברך, ובכל זאת, עונה אמן.
יישובי הראשונים
כמובן, שסתירה זו לא נעלמה מעיני הראשונים, וניתנו מספר יישובים לסתירה זו:
- רש"י (מסכת ברכות מז, ע"א) בעצמו העיר על סתירה זו וכתב: "והא דאמרינן בהחליל (סוכה נ"א א') שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו, הנהו מידע ידעי שהם עונים אחר ברכה, ועל איזו ברכה הם עונים, אלא שלא היו שומעים את הקול". לפיו, אם יודעים שעונים אחר ברכה ויודעים על איזו ברכה עונים אמן, אין איסור. האיסור דווקא כשלא יודעים על מה הם עונים[1].
- בעל ה"ערוך" (מובא בתוס', מסכת סוכה נב, ע"א, ד"ה וכיון שהגיע וכו') בשם רבינו נסים גאון: כשרוצה לצאת ידי חובה, צריך לשמוע את הברכה. כשלא רוצה ידי חובת הברכה, לא צריך לשמוע את הברכה. בסוגיא במסכת סוכה מדובר על ברכות שלא יוצא בהן ידי חובה, כמו בברכות על קריאת התורה.
אם כן, יש כאן שתי מחלוקות בין הראשונים:
- האם אפשר לצאת ידי חובת ברכה גם כשלא שומעים אותה, אבל יודעים שעונים אמן על ברכה זו. לדעת רש"י, יוצאים ידי חובה. לדעת רבינו נסים גאון, לא יוצאים ידי חובה.
- כשלא יוצאים ידי חובת ברכה, האם מותר לענות אמן אפילו שלא יודעים על מה שעונים אמן. לדעת רש"י, אין לענות אמן. לדעת רבינו נסים גאון, אפשר לענות אמן.
שתי מחלוקות אלו מבוארות בדברי בעל ה"בית יוסף" (אורח חיים קכד, ח):
נמצא בדברי כל סברא מאלו להקל ולהחמיר שאם לא שמע הברכה אבל יודע איזו ברכה הוא מברך אפילו אם הוא מחוייב בה עונה אמן ונפטר בכך לדעת רש"י והתוספות בפרק שלשה שאכלו ולדעת ה"ר יונה ורבינו ניסים אינו עונה אמן דהוי עונה אמן יתומה מאחר שהוא מחוייב בה ואם אינו מחוייב באותה ברכה ולא שמע אותה וגם לא ידע איזו ברכה הוא מברך לדעת ה"ר יונה ורבינו ניסים עונה אמן אחר העונים ולא הויא אמן יתומה מאחר שאינו מחוייב באותה ברכה ולדעת רש"י והתוספות אינו עונה אמן דהויא אמן יתומה וברכות התפילה שחוזר השליח ציבור למי שכבר התפלל לדעת ה"ר יונה אין דינה כברכת חובה:
הרמב"ם (הלכות ברכות א, יד) הלך בגישתו של רבינו נסים גאון:
כל העונה אמן לא יענה לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן קצרה ולא ארוכה אלא אמן בינונית, ולא יגביה קולו יותר מן המברך, וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים.
רבינו בעל ה"טורים" (אורח חיים, סימן קכד) הביא מחלוקת זו:
ולא אמן יתומה שלא שמע ברכה מפי המברך ופירש ר"י ה"מ שלא יצא ידי חובת הברכה ועונה אמן כדי לצאת אבל אם כבר יצא לית לן בה אבל מדברי רב כהן צדק משמע אפילו אם יצא כבר לא יענה אמן יתומה שכתב חייבין הציבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואחר כך יענו אמן כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה והכי מסתבר טפי ומיהו אם יודע איזו ברכה סיים אף על פי שלא שמעה מפיו יכול לענות אמן כדמוכח במסכת סוכה בב"ה של אלכסנדריא היו מניפין בסודרין להודיע שסיים ש"צ ברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונין אף על פי שלא שמעו מפיו וצ"ל שהיו מכוונין בחשבון הברכות לידע איזו ברכה הוא אומר.
יש לציין שנראה שיש שיטה שלישית והיא מובאת ב"בית יוסף" (שם):
כתוב בארחות חיים תשובה לרבינו האי מי ששמע רבים מישראל שאומרים אמן וחזקתן שאין עונין אמן אלא אחר ששמעו הברכה כתקנה אין חוששין לאמן יתומה וכששומע מהם קדושה רשאי לענות עמהם וכן קדיש וברכו אבל ודאי אם שמע יחיד שאמר אמן ולא שמע הברכה יש חשש לאמן יתומה ואינו רשאי לענות אמן עמו עכ"ל:
נראה שלפי רבינו האי גאון החילוק בין יחיד לציבור. הסוגיא במסכת סוכה מדברת על ציבור, הסוגיא במסכת ברכות מדברת על יחיד.
הקשיים על היישובים השונים
- הקושי ביישובו של רש"י הוא, שמדובר על אוקימתא מצד שתי הסוגיות. כלומר, יש אוקימתא, שבסוגיא במסכת סוכה מדובר שידעו על איזו ברכה עונים אמן. דבר זה לא מבואר בדברי הגמרא. גם יש אוקימתא בסוגיא במסכת ברכות, שדברי הברייתא נאמרו דווקא כשלא יודע על איזו ברכה מברכים. מפשטות דברי הברייתא, משמע שאסור לענות אמן כשלא שומע את הברכה מפי המברך.
- הקושי ביישובו של רבינו נסים גאון הוא כפול: 1. יש כאן אוקימתא בשתי הסוגיות. דהיינו, הוא הסביר שהברייתא נאמרת דווקא כשרוצה לצאת ידי חובה. הסוגיא במסכת סוכה מדברת כשלא רוצה לצאת ידי חובה. אין רמז לאוקימתא זו. 2. לא מובן מדוע הגמרא במסכת ברכות אמרה שזה שעונה אמן נענש שבניו יתומים? הרי לפי הבנת רבינו ניסים גאון, אין בעיה בעצם עניית אמן יתומה. אין בעיה בכך שעונה אמן כשלא יודע מה מברכים, שהרי אם לא רוצה לצאת ידי חובה, יכול לענות אמן. אם כן, אין כאן בעיה בעניית אמן, אלא הבעיה מצד שרוצה לצאת ידי חובה ולא שומע את הברכה כראוי.
היישוב של רבינו האי גאון הוא יישוב שלא מביא אוקימתא, כיון שהוא מבואר בדברי הגמרא בפשטות. בוודאי בסוגיא במסכת סוכה מדובר על ציבור. בסוגיא במסכת ברכות לא נאמר שלא מדובר על ציבור, אבל בפשטות מדובר ששומע אמן מאדם אחד, לא מבואר שנאמר על הציבור ובאמת שאר המקרים בברייתא מדברים גם על יחיד.
לדעתי, אפשר ליישב את הסתירה בין הסוגיות בשלש דרכים:
- מי אמר שיש ללמוד מאנשי אלכסנדריא? מי אמר שהם עשו כהלכה? מדובר על כבודם של אנשי אלכסנדריא, אבל רואים שלאחר מכן נהרגו, לא בטוח שהם היו אנשים שעשו כהלכה.
- דין הברייתא הוא דין יותר מאוחר ותוקן לאחר התקופה של אנשי אלכסנדריא.
- אין ללמוד הלכות מסיפורים שהוזכרו עניינם אגב אורחא. אנחנו לא יודעים מה בדיוק כוונת הדברים. נציין למבואר בספר "יד מלאכי" (כללי שני התלמודים, אות יג, בשם הרשב"א והרמב"ן): "כלל גדול הוא שאי אפשר להוציא דין חדש ממאי דאיתמר בגמ' דרך אגב ואינו מקומו של אותו הענין דכיון דלא דוכתא דהאי דינא לא דקו בה שפיר".
פסיקת ההלכה
ב"שולחן ערוך" (אורח חיים קכד, ח) נפסק:
ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה. הגה: ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה (טור בשם תשב"ץ).
אם כן, ה"שולחן ערוך" נקט בגישת רבינו ניסים גאון, שאין לענות אמן יתומה דווקא כשרוצה לצאת ידי חובה. אם לא רוצה לצאת ידי חובה, יכול לענות אמן יתומה. אבל, הרמ"א הביא את דעת רש"י וסיעתו שהיא חלקה וסברה שאין לענות אמן יתומה גם כשאין בכוונתו לצאת ידי חובה.
בעל ה"ביאור הלכה" (שם, ד"ה ויש מחמירין) ציין שיש מחלוקת אחרונים אם יש להחמיר כדעת היש מחמירים שהובאו ברמ"א. יש אחרונים רבים שנקטו שבכל הברכות שלא מתכוון לצאת בהן, מותר לענות אמן אפילו לא שמע ולא ידע איזו ברכה. אבל, יש אחרונים רבים שכתבו שיש לנהוג כדעת היש מחמירים. בעל ה"ביאור הלכה" כתב שנראה שיש להכריע ששב ואל תעשה עדיף ואין לענות אמן כי יש עונש על העונה אמן יתומה כמו שאמרו חז"ל. עוד הביא בעל ה"משנה ברורה" (שם) שיש רבים מהאחרונים שנקטו שבמקרה שמדובר על חזרת ש"ץ, הרי זה מוגדר כברכה שחייבים לצאת בה, ולכן יש ליזהר לשמוע את ברכות חזרת הש"ץ. אבל, בדיעבד אם לא שמע ויודע על איזו ברכה עונה אמן, הרי יענה אמן אחר ברכות הש"ץ. גם כתב בעל ה"משנה ברורה" (שם) שה"שולחן ערוך" כתב שמדובר על ש"ץ כדי להוציא מידי דעת רבינו האי גאון שחילק בין יחיד לציבור. להבנת ה"שולחן ערוך" אין חילוק בזה, וגם במקרה של ש"ץ אין לענות אמן.
נראה לי, שלהלכה למעשה, יש לנקוט לחומרא כשתי השיטות. לכן, בשתי הנפק"מ שהוזכרו לעיל ננקוט לחומרא.
[1] יש לציין שכיישוב זה מבואר בדברי התוס' (מסכת סוכה נבא, ע"א, ד"ה וכיון שהגיע וכו'; מסכת ברכות מז, ע"א, ד"ה אמן יתומה).
להורדת המאמרhttps://ori-fisher.com/wp-content/uploads/2021/11/אמן-יתומה.docx