מבוא
במאמר הבא ברצוני לדון בשאלה האם נמנים כשני אוסרים בל יראה ובל ימצא. שאלה זו נובעת מעיון בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (ה, ע"ב):
תנו רבנן: 'שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם' מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר 'לא יראה לך שאר [ולא יראה לך חמץ] בכל גבלך'. לפי שנאמר 'לא יראה לך שאר' – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי – תלמוד לומר לא ימצא. אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו, ואין שרוי עמך בחצר. נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם. אין לי אלא שבבתיכם, בבורות בשיחין ובמערות מנין? תלמוד לומר: בכל גבלך. ועדיין אני אומר: בבתים – עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי. בגבולין – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? תלמוד לומר: שאר שאר לגזירה שוה. נאמר שאר בבתים – שאר לא ימצא בבתיכם ונאמר שאר בגבולין – לא יראה לך שאר. מה שאור האמור בבתים – עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים, אף שאור האמור בגבולין – עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים. ומה שאור האמור בגבולין – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף שאור האמור בבתים – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
מדברי הגמרא משמע שכל מה שיש באיסור בל יראה כך יש באיסור בל ימצא. אם כן, אין חילוק בין שני האיסורים. אז מדוע שנמנה אותם כשני איסורים? נוסף על כך, יש לשאול האם לוקים על שני הלאוים, או שיש כאן מלקות אחת. כמובן, ששאלה זו קשורה לשאלה הקודמת שאם אנחנו אומרים שמונים את שני האיסורים כלאו אחד, אז מסתבר לומר שנלקה מלקות אחת.
עיון בשיטת הרמב"ם
הרמב"ם כתב בספר המצוות (שרש ט):
הנה כבר התבאר באור שלם שאין ראוי למנות כל לאו שימצא בתורה ולא כל עשה בעבור שיהיה נכפל ואמנם ראוי למנות הענינים המצווה בהם או המוזהר מהם. ואי אפשר ידיעת הלאו והעשה הנכפל שהוא בא לתוספת ענין אלא במורה יורה עליו והם מקבלי הפירוש עליהם השלום. ואל יטעך גם כן היות האזהרה נכפלת במלות מתחלפות כמו אמרו יתעלה (תצא כד) לא תעולל אחריך אחר אמרו (שם) ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו ואמרו כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך. כי אין אלו שני לאוין אבל היא אזהרה אחת (ל"ת ריד) מענין אחד והוא שלא יקח מה ששכח מן התבואה או הפירות כשיאספם והביא בזה שני דמיונים בענבים וזתים וקרא הנותר מהענבים עוללות והנותר מהזתים פארות. ופירוש לא תפאר לא תחתוך מה ששכחת בקצות הפארות והם הענפים.
לפי זה, יש לומר שאיסור בל יראה ובל ימצא ימנה כלאו אחד. שהרי מדובר בעניין אחד, ולא מונים כשני לאוים משום שינוי הלשון.
אך, לא כך כתב הרמב"ם בספר המצוות, (ל"ת ר-רא):
והמצוה המאתים היא שהזהירנו שלא יראה חמץ בכל גבולנו כל השבעה ימים והוא אמרו (ס"פ בא) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. ואין אלו שני לאוין בשני ענינים אבל הם בענין אחד. ובבאור אמרו (ביצה ז ב) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור. כלומר אין הפרש בין החמץ עצמו ובין הדבר המחמיץ. ומי שעבר והניח חמץ ברשותו אינו חייב מלקות אלא אם לקח חמץ בפסח וקנאו שיהיה עושה מעשה. ולשון התוספתא (מכות פ"ד ה"ה) המשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים בכרם אינו לוקה: והמצוה הר"א היא שהזהירנו מהמצא חמץ ברשותנו ואפילו לא יהיה נראה או היה פקדון. והוא אמרו (בא יב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. וזה גם כן לוקין עליו בתנאי שיהיה שם מעשה כמו שזכרנו (מ' ר) לפי השרשים שהניחו במסכ' שבועות (כא א). ובבאור אמרו במקומות רבים (פס' ה ב, כא א, כז ב, כט ב, מח א, צה א) עובר בבל יראה ובל ימצא. ובתחלת מס' פסחים (ד – יד) התבארו משפטי שתי מצות אלו. ושם התבארו הענינים שהזהיר מהם באמרו (ס"פ בא) לא יראה בכל גבולך והענינים שהזהיר מהם באמרו שאור לא ימצא בבתיכם. ושם (ה ב) התבאר כי ילמד כל לאו מן האחר זולת ענין מה שהיה מורה עליו, ושהמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאוין על בל יראה ובל ימצא:
נפנה לעיון בדברי הרמב"ם במשנה תורה. במנין המצוות הקצר שנמצא לפני הלכות חמץ ומצה, הוא כתב שיש איסור בלא יראה חמץ כל שבעה וגם איסור שלא ימצא חמץ כל שבעה.
אחר כך הוא פסק (הלכות חמץ ומצה א, ג):
אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות.
מדבריו מבואר שיש כאן שני לאוין. ומשמע מדבריו שבמקרה שקנה חמץ בפסח ילקה שמונים מלקות. דהיינו, ארבעים מלקות על כל לאו.
גם הוא פסק (הלכות חמץ ומצה ד, א-ב):
כתוב בתורה 'לא יראה לך חמץ' יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד גוים לא יהיה עובר תלמוד לומר 'שאור לא ימצא בבתיכם' אפילו הטמינו או הפקידו, יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת לא יהיה עובר תלמוד לומר בכל גבולך בכל רשותך, יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי או של הקדש תלמוד לומר 'לא יראה לך' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד גוים הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא.
מדברי הרמב"ם משמע שבמקרה של טמון עובר גם על איסור בל יראה לא רק על איסור בל ימצא. אם כן, נראה שהוא הבין שכל מה שנמצא באיסור אחד נמצא באיסור השני. לפי זה, לא מובן מדוע נמנה אותם כשני לאוין? הרי אין שום חילוק בין שני הלאוין.
ר' יוסף קארו ("כסף משנה", הלכות חמץ ומצה א, ג) הסביר ששיטת הרמב"ם היא למנות את איסור בל יראה ובל ימצא כשני לאוין, וזאת משום שיש חילוק ביניהם. כלומר, במקרה של טמון אינו עובר על איסור בל יראה, אלא רק על איסור בל ימצא. כשהקישו בין שני הלאוין, לא הקישו אותם אלא רק לדברים שאינם קשורים לגוף האיסור. דהיינו, כיון שהתורה כתבה בפירוש "לא יראה", אז האיסור הוא הראיה, לכן לא עובר על איסור "בל יראה" כשהחמץ הוא טמון. אבל, הוא עובר על איסור "בל ימצא". לגבי דברי הרמב"ם בפרק ד, הסביר ר' יוסף קארו משנה שלא היתה כוונתו לומר שעל טמון יעבור על איסור בל יראה ובל ימצא, אלא כוונתו לומר שבמקרים שהוזכרו לעיל עובר על שניהם, אבל במקרה של טמון רק עובר על איסור בל ימצא.
יש להעיר שאכן, בדברי הרמב"ם, ב"ספר המצוות", מדוקדק כדברי ר' יוסף קארו, שכתב שלומדים זה מזה "זולת מה שהיה מורה עליו". דהיינו, זולת מה שעצם האיסור.
נראה שהרמב"ם הבין שהגזירה שווה אינה באה להשוות בין שני האיסורים בצורה גמורה. אלא, אם נדקדק בלשון הגמרא משמע שהגזירה שווה היא בין בתים לגבולים. דהיינו, "כתוב "לא יראה לך שאור בכל גבולך" וכתוב "לא ימצא שאור בבתיכם". אפשר להבין שכוונת הדברים שהגזירה שווה היא בין "לא יראה" ל"לא ימצא". אבל, אפשר להבין שהגזירה שווה בין הבית לגבולים. אך, לפי הבנה זו יהיה לנו קושי מדברי הגמרא במסכת פסחים (ה, ע"ב):
אמר מר: יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים – תלמוד לומר 'לא ימצא'. הא אמרת רישא: 'שלך' – אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה! – לא קשיא; הא – דקביל עליה אחריות, הא – דלא קביל עליה אחריות.
כאן משמע שהגזירה שווה היא בין שני האיסורים. שאם הגזירה שווה היא רק בין בית לגבולים. אז מה הקשתה הגמרא במה שנאמר "שלך אי אתה רואה"? הרי זה נאמר לעניין איסור בל יראה. מה שנאמר יקבל פקדונות מהנכרי מדובר באיסור בל ימצא. אלא, אולי אפשר לומר שכיון שבאיסור שנאמר לעניין "בכל גבולך" נאמר "לך", אז היה לנו לומר שבגבולים אין איסור כשיקבל פקדונות מהנכרי, לכן הגמרא אמרה שמדובר שקיבל עליו אחריות. נוסף על כך, לפי דברי רש"י (מסכת פסחים ה, ע"ב, ד"ה וארישא קאי וכו') מבואר שרבא דרש שמחמת שכתוב פעמיים "לך" בגבולים בשאור, אז משליכים אחד מהם על איסור בל ימצא. לכן, נחשב שגם באיסור בל ימצא כתוב "לך", ולכן יש קושי שהרי דרשו מ"לא ימצא" שלא יקבל פקדונות מן הנכרי. ולכן, היו חייבים לתרץ שמדובר שקיבל עליו אחריות. אך, יש להעיר מדברי ר' מנחם המאירי (חידושי "בית הבחירה", מסכת פסחים ה, ע"ב, ד"ה ולענין ביאור וכו') שביאר את דברי הגמרא באופן אחר. לפיו, ה"לך" לא משליכים על "לא ימצא". לכן, לפיו, מוכרחים לומר שהסתירה היא בנוגע לאיסור בל יראה. ומבואר מדבריו שדין יקבל פקדונות מן הנכרי נאמר גם לעניין איסור בל יראה.
עיון בשיטת הרמב"ן
הרמב"ן (בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם, שרש ט) חלק על דברי הרמב"ם בשרש ט, וכתב:
ואני אומר שהסכמתו של הרב למנות המצות על פי המלקיות אינה ברורה. שהרי אנו מונין שס"ה לאוין והרבה מהן שאין בהן מלקות כלל. והנה נמחול זה לסברתו, אלא שכבר נשתבש בשיטה הזו בשיבוש גדול. כי מה שאמר בלאוין הרבה שבאו באיסור אחד שאינו לוקה אלא אחת אינו כן. ומפורש אמרו בשני שלפסחים (כד א) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מה תלמוד לומר לא יאכל אם אינו עניין לגופו דאתי בקל וחומר ממעשר ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא ביערתי ממנו בטמא בשר קדש חמור לא כל שכן וכי תימא אין מזהירין מן הדין היקשא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ומה ת"ל לא יאכל אם אינו עניין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה והקשינו א"ל רבינא לרב אשי אימא לעבור עליו בשני לאוין לאו מי אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש. רוצה לומר כי בדרך שאמר אביי בזו שלוקה ארבע וחמש מלקיות כאחד מפני שנכפלו הלאוין שנאמרו בו [אף כאן נומר /נאמר/ שילקה שתים] אחד לאו הבא בהיקש ממעשר ואחד לאו זה המיוחד בו. הרי ביארו כי ריבוי הלאוין מרבים המלקיות ואם נכפלו במצוה מן המצות הלאוין פעמים רבות נלקה אותו כמנין הלאוין. אבל יש בזה תנאי והוא שיהיו הלאוין מיותרין ולא יצטרכו במצוה ההיא למדרש מן המדרשים זולתי לכפול המניעה ההיא. כגון הלאוין האמורים בכלאי בגדים שאחד מהן בלבישה לא תלבש שעטנז (תצא כב ל"ת מב) והשני בהעלאה ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (קדושים יט על"ת קעט) ושניהם נדרשו. כגון זה לא ילקה אלא אחת מפני שבאו הלאוין לתשלום העניין, אמרו (ספרי) לבישה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה לבישה מיוחדת שהיא הנאת הגוף אף כל שהיא הנאת הגוף יצא דבר שאין בו הנאת הגוף.
מדברי הרמב"ן מתברר שאם יש ריבוי לאוין, אז אפשר שילקה על שני הלאוין. אפילו שהם אותו עניין. לפי זה, היה מקום לומר שילקה אצלנו על שני הלאוין. דהיינו, על הלאו של בל יראה ובל ימצא. על אף שהם שוים, שיש גזירה שווה ביניהם. אלא, נראה שאין זה נכון. כיון שלפי הרמב"ן רק כשהתרבו ללא צורך, אז אומרים שהתרבו לומר שיש עוד מלקות. אבל, כאן לא התרבו ללא צורך, הרי היה צריך לכתוב את הלאו השני כדי לגלות על הלאו הראשון.
עיון בשיטת בעל ה'סמ"ק'
גם בעל ה'סמ"ק' (לא תעשה לד-לו) מנה כשני לא תעשה איסור בל יראה ואיסור בל ימצא. רק הוא הוסיף ומנה כאיסור עצמי בל יראה שאור. דהיינו, הוא חילק לשני איסורים "לא יראה לך שאור" ו"לא יראה לך חמץ":
שלא יראה חמץ בפסח דכתיב (שמות י"ג) לא יראה לך חמץ שבעת ימים. פי' שלו…: שלא יראה שאור דכתיב (דברים ט"ו) לא יראה לך שאור ודינו כחמץ וצריכים שניהם: שלא ימצא שאור דכתיב (שמות י"ב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. פי' שלא יטמין ושלא יקבל פקדונות מן הגוים. ודין לא יראה ולא ימצא בבתים ובגבולים שוין משום דילפינן להו מהדדי.
גם מדבריו אפשר לדייק שיש חילוק בין איסור בל יראה לאיסור בל ימצא. רק לגבי איסור בל ימצא הוזכר דין הטמנה. אלא, יש מקום לדקדק מדבריו שרק נלמדו זה מזה לעניין גבולים ובתים, אבל לעניין קבלת פקדונות מן הגוים, לא עוברים על איסור בל יראה, אלא רק איסור בל ימצא.
הבנה זו בלתי אפשרית כיון שהיא עומדת בניגוד לדברי הגמרא (ה, ע"ב):
אמר מר: יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים – תלמוד לומר 'לא ימצא'. הא אמרת רישא: 'שלך' – אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה! – לא קשיא; הא – דקביל עליה אחריות, הא – דלא קביל עליה אחריות.
אלא, כבר הסברתי לעיל, שלפי רש"י התבאר שמשליכים את ה"לך" שנמצא בראיה "לא יראה לך שאור בכל גבולך" על איסור "לא ימצא". אם כן, נחשב שגם באיסור בל ימצא כתוב "לך", וזוהי הסתירה שהגמרא דיברה עליה. היא לא דיברה על הסתירה באיסור "לא יראה לך".
עיון בשיטת בעל ספר "יראים"
בעל ספר "יראים" (לא תעשה שא-שג) הלך בדרכו של בעל ה'סמ"ק'. והוא מנה ג' איסורים:
שאור לא ימצא. לא יראה לך חמץ. ולא יראה לך שאור. ויראת מאלהיך ועשית זכר לניסים ונפלאותיו כאשר צוה בפ' בא אל פרעה דכתיב [שמות י"ב י"ט] שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב [שם י"ג ז'] מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך ותניא בפסחים פ"א [ה' ב'] שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור לפי שנאמר ולא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן העובדי כוכבים ת"ל לא ימצא פי' בקבל עליו אחריות אין לי אלא בעובד כוכבים שכבשתו תחת ידיך ושרוי עמך בחצר עובד כוכבים שלא כבשתו ואינו שרוי עמך בחצר מנין ת"ל לא ימצא אין לי אלא בבתים בורות שיחין ומערות מנין ת"ל בכל גבולך ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן העובד כוכבים ובגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ומנין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל שאור שאור לגזירה שוה נאמר שאור בבתים ונאמר שאור בגבולין מה שאור האמור בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן העובדי כוכבים אף שאור האמור בגבולין עובר משום בל יטמין ובל יראה ובל ימצא ובל יקבל פקדונות מן העובד כוכבים ומה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה… תולדות לאלו שלשה לאוין הצריכו חכמים לבדוק אדם ביתו ורשותו ויבער החמץ מביתו אע"ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה שמאחר שבטלו והפקירו והוציאו מרשותו אינו בכלל לך.
שיטת בעל ה'סמ"ג'
בעל ה'סמ"ג' (סימן עז-עח) הלך בדרכו של הרמב"ם:
המניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכל עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ עצמו והשאור שבו מחמיצין אחד הוא (רמב"ם חו"מ פ"א הל' ב), אינו עובר משום בל יראה ובל ימצא ללקות עליהם אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו עיסה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה ומכין אותו מכת מרדות (ע"פ רמב"ם שם ע"ש). תניא בתוספתא דביצה (פ"א ה"ג) שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים, מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב:
ספר אזהרות לרבינו שלמה גבירול
דברי רבינו שלמה גבירול לא ברורים לגמרי.
הוא כתב בחלק של הלאוים (אות מא):
והכלים תמשש, והחמץ תרושש, ותשרפנו בשש, עד אחד ועשרים.
לא ברורה כוונתו במה שכתב "והחמץ תרושש" "ותשרפנו באש", הרי לא יכול להיות שמדובר מצד מצות תשביתו, כיון שזו מצות עשה ולא לא תעשה. את מצות תשביתו הוא כבר מנה בחלק של המצוות (אות כז): "לבער מחמצת, בכלה נחרצת". מעניין להעיר ששם משמע מדבריו שאפשר להשבית את החמץ בכל דרך. דהיינו, לא צריך להשבית דווקא בשריפה. אבל, כאן כתב שצריך לשרוף את החמץ.
הרשב"ץ, בפירושו "זהר הרקיע" על אזהרות רבינו שלמה גבירול, ביאר בחלק של המצוות שכוונת רבינו שלמה גבירול שאפשר להשבית בכל דרך. אבל, בחלק של הלאוים, הוא ביאר שנראה שפסק כדעת ר' יהודה שאמר שאין ביעור חמץ אלא שריפה.
רבינו שלמה גבירול כתב לאחר מכן בחלק של הלאוים (אות מד):
ונשיא לא תאור, ולא יראה שאור, ולא ילין עד אור, בשר ליל שמורים.
הוא לא הזכיר איסור בל ימצא.
הרשב"ץ דן בדבריו (אות מא) כתב:
והחמץ תרושש וכו' היא מצות ביעור ותפס שטתו כדברי הפוסקים כר' יהודה שאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ואין להזכירה במצות לא תעשה. ושמא הוא פוסק כר' יהודה שאומר שחמץ לפני זמנו הוא בלאו: ועל כן אמר ותשרפנו בשש שהוא שעה אחת קודם זמן איסורו דלא ליגע באיסורא דאורייתא… והלאו המזהיר מזה הוא 'לא תאכל עליו חמץ'… ושמא נתכוין המשורר ז"ל להכניס בכאן אזהרה אחת והיא 'שאור לא ימצא בבתיכם' כי למטה לא כתב אלא 'לא יראה' והן שתי אזהרות וכן הוא לשון התלמוד עובר על בל יראה ובל ימצא.
אם כן, יכול להיות שרבינו שלמה גבירול סבר שאין למנות כשני לאוים איסור בל יראה ואיסור בל ימצא, כיון שכלול בזה מה שבזה. אבל, הרשב"ץ הבין כדבר פשוט שבוודאי צריך למנות אותם כשני לאוים.
עיון בשיטת בעל ספר ה"חינוך"
בעל ספר ה"חינוך" (מצוה יא; מצוה כ) הלך בדרכו של הרמב"ם ומנה כשתי מצוות נפרדות איסור בל יראה ואיסור בל ימצא.
מצוה י"א:
שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר [שמות י"ב, י"ט] שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. וביארו חכמינו זכרונם לברכה, לאו דוקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דוקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ, דשאור וחמץ חד הוא לענין איסורו… ועובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד עבר על שני לאוין משום בל יראה ובל ימצא, ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחימץ עיסה והניחה בביתו, או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו.
מצוה כ':
שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת ימי הפסח, שנאמר [שמות י"ג, ז'] ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך, שבעת ימים. ואין אלה שני לאוין בשני ענינים, אבל הם בענין אחד. כמו שאמרו זכרונם לברכה [ביצה ז' ע"ב] פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור, לומר לך הוא חמץ הוא שאור, כלומר אין הפרש בין החמץ עצמו ובין דבר המחמץ… ועובר עליה ולקח חמץ בפסח והניחו ברשותו לוקה. אבל אם לא הוציאו מקודם הפסח מביתו אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה, ואין לוקין עליו כמו שאמרנו [מצוה ט'].
דברי רבינו דוד והר"ן
אם נעיין בדברי רבינו דוד (בחידושיו למסכת פסחים ה, ע"ב, ד"ה ועדיין אני וכו'; ד"ה ונאמר שאור וכו') נראה שהוא התלבט בשאלתנו. כלומר, בתחילה הוא רצה לומר שבאיסור בל יראה עובר גם כשהחמץ טמון. איסור בל ימצא גילה על איסור בל יראה. והעלה שאפילו בלי הגזירה שווה נלמד לאיסור בל יראה. שמאיסור בל ימצא נלמד שהאיסור אינו שלא יראה, אלא שלא יהיה נראה. אבל, במסקנת דבריו נקט שאיסור בל יראה לא עוברים על חמץ טמון:
ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא וכו' וגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. הכי נמי הוה ליה למימר ומותר להטמין בגבולין, דלא כתיב אלא בל יראה משמע שמותר להטמין… אלא שממה שכתוב בבתים בל ימצא נראה שהן דוחין משמעות בל יראה שלא יהא מתיר מטמין, דנימא דלא אמר דוקא בל יראה אלא שלא יהא נראה, או שבא ליתן לאו אחר על הנראה שיהא עובר עליו שתים משום בל יראה ובל ימצא, שאסר תחלה הנראה ואחר כך הוסיף לאיסור הנמצא, כמו שאתה רואה שאסר תחלה הבתים ואחר הוסיף לאיסור כל הגבולין, שאי איפשר להתיר את הטמון מכיון שאמר הכתוב 'לא ימצא בבתיכם' והוא מגלה על הגבולין אף בשלא גזירה שווה של שאור שאור… ואע"ג דאיתקש בתים לגבולין אכתי אית לן למימר שאם ראה חמץ בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא, דתרויהו כתיבי בבתים שהבתים בכלל גבולין הן, אבל אם ראוהו בגבולין אינו עובר אלא משום בל יראה, בגבולין לא כתיב 'לא ימצא'. ואע"ג דאמרינן אף שאור האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא, לא שהיא עובר משום שני לאוין אלא שאם הטמינו בגבולין עובר עליו, דלא ימצא דכתיב בבתים גלי עליה דלא יראה שאינו בראיה ממש אלא שלא יהא נראה, ובין טמון ובין מגולה עובר עליו משום בל יראה. ומעתה אם הטמין בבתים עובר עליו משום 'לא יראה' ומשום 'לא ימצא', שהרי למדנו על 'לא יראה' שאינו דוקא בראיה. ויש לומר דאהני גזירה שווה דשאור שאור שכשם שעובר בבתים משום 'לא יראה' ומשום 'לא ימצא' כך הוא עובר בגבולין, שנעשו הגבולין כבתים עצמן וכן עיקר… מעתה לפי שיטה זו איפשר שהמטמין שאור או חמץ בבתים או בגבולין לא יעבור עליו אלא משום בל ימצא, שהרי אינו נראה שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שלפי שיטה זו אין אנו אומרים שלא ימצא גילה על 'לא יראה' שהוא כמי שאמר לא יהא נראה, אלא שכך יעבור בגבולין בבל ימצא כמו בבתים, ומכל מקום המטמין אינו עובר בבל יראה. ואפשר לומר שאחר שהוא חייב במטמין נמצא שלא אמר הכתוב 'לא יראה' דוקא לראיה אלא שלא יהא נראה, ואף על הטמון עובר משום בל יראה ומשום בל ימצא. אבל לא נראה כן, שהטמון סמוי הוא מן העין ואינו בכלל לא יראה נראה, ואין לנו לומר על הטמון שהוא עובר עליו אלא משום 'לא ימצא' בין בבתים בין בגבולין, ועל הנראה הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא בין בבתים בין בגבולין.
אך, מדברי הר"ן (בחידושיו למסכת פסחים ה, ע"ב, ד"ה ומה שאור וכו') נראה שלמסקנה יעבור על איסור בל יראה גם בטמון. הטעם לכך הוא משום שאיסור בל ימצא גילה על איסור בל יראה שאין הכוונה שלא יראה, אלא שלא יהיה נראה. או שיכול להיות שיהיה חייב משום הגזירה שווה:
תמיהא לי כי היכי דילפינן קולא בשל אחרים מגבולין אמאי לא ילפינן מיניה קולא זו דהטמנה… ולאו קושיא היא דאין הכי נמי ודאי מעיקרא אמרינן דאי לא כתב אלא 'לא יראה' הוה אמרינן יכול יטמין אבל כיון דכתיב 'לא ימצא' גלי 'לא יראה' דראיה לאו דוקא אלא לישנא בעלמא ולהא לא איצטריך גזירה שווה דשאור שאור, והיינו דתני תנא ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין וכו' בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ולא תני בגבולין אי אתה רואה אבל אתה רואה ומטמין, דלאיסורא דהטמנה לא צריך גזירה שווה אלא בגילויא דלא ימצא סגי, דהא היתרא דהטמנה דהוה סבירא לן מעיקרא לאו מקרא יתירא נפיק אלא ממשעותא בעלמא ובגילויא ד'לא ימצא' סגי, אבל היתרא דאחרים מיתורא ד'לך' נפיק ואית לן לקיומיה על כרחין, אי נמי דלאיסור הטמנה נמי איצטריך גזירה שווה, ואפילו הכי אתי שפיר משום דנהי דמגבולין לא משתמעא הטמנה לאיסורא אפילו הכי לית בהו קרא יתירא למשרייה, היכלך כי דיינין גזירה שווה ליתן את האמור של זה בזה היינו ליתן איסורא דהטמנה דכתיבא בבתים למשדיא נמי אגבולין…
עיון בשיטת הרא"ש
נפנה לעיון בדברי הרא"ש (מסכת פסחים פרק א, סימן ט). לכאורה, יש ללמוד מדבריו הבנה אחרת:
ומאי טעמא צריך ביטול והלא בדק ופינה כל החמץ שנמצא אי נימא משום פירורין דקים (לן) שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליו בבל יראה ואף על פי שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואף על פי שאין יודע שהם בביתו מכל מקום בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ושוב אין כאן איסור בל יראה. ופריך והא לא חשיבי ומשום פירורין לא צריך ביטול דממילא בטילי והוי הפקר ואין עובר עליהן.
מדברי הרא"ש מתבאר לנו שאיסור בל יראה אינו תלוי בכך שרואה, אלא בכך שיכול לראות. דהיינו, אם יש חמץ במקום הראוי לראיה, אז עובר על איסור בל יראה, אפילו שאינו רואה את החמץ.
אולם, אי אפשר להבין את דברי הרא"ש כפשוטם. הרי מבואר בגמרא במפורש שעל טמון לא היינו עוברים על איסור מצד בל יראה, אלא רק משום שיש את האיסור בל ימצא שהוא מלמד שאסור גם חמץ טמון.
אלא, אולי היה אפשר להסביר את דברי הרא"ש כהבנה הראשונה של רבינו דוד. דהיינו, איסור בל ימצא גילה על איסור בל יראה. נראה שעוד אפשר להסביר שכוונת הרא"ש שאם יש חמץ שיכול לראותו, אפילו שעכשיו אינו רואהו כיון שהוא קטן וכיוצ"ב, אז יעבור על איסור בל יראה. אבל, במקרה שהחמץ טמון, אז הוא לא יכול לראותו, צריך להוציא אותו מהמקום שלו ורק אז יוכל לראותו. אבל, בצורה העכשוית שלו אי אפשר לראותו.
אולם, יש להעיר שלשני הפירושים יש קושי בדברי הרא"ש. שהרי בין כך ובין כך בוודאי צריך לעבור על פירורים מצד איסור בל ימצא, אם כן, מדוע הרא"ש צריך לומר שהסיבה שצריך לבטל משום פירורים משום שהוא עובר עליהם מצד בל יראה. אפילו אם לא היה עובר על איסור בל יראה, בכל זאת, עובר על איסור בל ימצא, ולכן צריך לבטל.
עיון בשיטת הריטב"א
הריטב"א (בחידושיו למסכת פסחים ה, ע"ב, ד"ה נאמר שאור וכו') כתב בנוגע לגזירה שווה:
נאמר שאור בבתים. פירש הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דכיון דכתיבא גזירה שוה הרי הוא כאילו כתיבי תרווייהו בבתים ובגבולין ואפילו בגבולין עובר בשניהם וכיון שכן תו לא שרי טמון בגבולין כי היכי דלא שרינן בבתים, ואחרים פירשו דלא אהני גזירה שוה אלא ליתן קולא דגבולין בבתים למישרי של אחרים ושל גבוה בלא אחריות וליתן חומרא דבתים בגבולין למיסר באחריות, אבל ליכא בגבולין אלא לאו דלא יראה בלחוד ומינה דשרינן טמון.
דברי האחרים תמוהים שהרי מבואר במפורש בגמרא שעוברים על איסור טמון בגבולים. גם תמוהים דברי הרא"ה, שהרי מה הוא הוסיף על דברי הגמרא. הרי הדברים מבוארים במפורש בגמרא.
ביאורו של הגר"י פערלא
ר' ירוחם פישל פערלא זצ"ל (בביאורו על הרס"ג, חלק ב, ל"ת קסו-קסז) האריך בביאור איסור בל יראה ובל ימצא. הוא הסביר שהמחלוקת בין הרא"ה לאחרים היא, האם איסור בל ימצא ובל יטמין בגבולים הוא מדאורייתא, או רק מדרבנן. כלומר, הגזירה שווה באה רק כדי להביא את ההיתר של "לך", ואת האיסור של קבלת אחריות. אבל, עיקר לאו של לא ימצא אינו אלא בבתים דווקא, כיון שכתוב בפירוש בפסוק "בבתיכם" שבא למעט גבולים. הגזירה שווה אינה יכולה לעקור את הפסוק. לכן, מדאורייתא לא נאמר טמון בגבולים ומה שנשנה בברייתא שבגבולים עובר על בל ימצא ובל יטמין, מדובר מדרבנן ואסמכוה על הגזירה שווה.
אולם, לפי זה, יש להקשות מדברי הירושלמי מסכת פסחים (פרק א, הלכה א):
כותים כל זמן שעושין מצתן עם ישראל נאמנין הן על ביעור חמץ אם אינן עושין מצתן עם ישראל אינן נאמנים על ביעור חמץ אמר רבי יוסה הדא דתימר בבתים אבל בחצירות חשודין הן דאינון דרשין לא ימצא בבתיכם לא בחצרותיכם.
לכאורה, לא מובנת דעת הכותים. הרי גם בגבולים יש איסור מצד "לא יראה לך שאור בכל גבולך". אלא, בוודאי צריכים לומר שמדובר כאן בטמון בגבולים, שאין איסור טמון בגבולים. וזאת משום שאיסור טמון נלמד מ"לא ימצא", ואין איסור "לא ימצא" בגבולים. אולם, לפי זה, הכותים דורשים כהלכה. שהרי לפי דברי האחרים שהובאו בריטב"א, איסור "לא ימצא" רק נאמר לעניין בתים ולא לגבולים.
השיב הגר"י פערלא שכוונת הירושלמי שהכותים סברו שחצר אינו נכלל בבית. בכך חלקו חכמים. חצר נחשב חלק מהבית, ונכלל בתוך הבית. גבולים אינם בכלל הבית. ואכן, לא עוברים על איסור "לא ימצא" בחמץ שנמצא בגבולים. הירושלמי נקט דווקא חצרות, ולא נקט בורות, שיחין ומערות שזה נלמד מ"גבולך".
על פי ביאור זה הסביר הגר"י פערלא את דעת הרא"ש. דהיינו, כשהרא"ש דיבר על פירורים שדן מצד איסור בל יראה דיבר על מקומות שאין איסור לא ימצא. דהיינו, בגבולים. ששם רק יעבור מצד איסור בל יראה. על כך כתב הרא"ש שאפילו בכה"ג אין למעט אותם מצד איסור בל יראה, כיון שכוונת התורה שלא יהיה נראה לך. דהיינו, לא נחשב כטמון. אם היה נחשב כטמון, אכן, לא היה עובר על איסור כשהחמץ נמצא בגבולים.
בהמשך לביאור זה הסביר את דעת רש"י. רש"י (מסכת פסחים ו, ע"א, ד"ה אפילו מראש וכו') כתב:
אפילו מראש השנה נמי. דכי הדר ביה בימי הפסח עבר עליה, וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו, וכשראהו עובר עליה.
דברי רש"י אינם מובנים, מדוע נקט כשראהו עובר עליה. משמע שבלי שראהו לא היה עובר. והרי אפילו אם נאמר שמדובר בטמון, בכל זאת, יעבור מצד איסור בל ימצא.
כמו כן, רש"י (מסכת פסחים כא, ע"א, ד"ה ואי תנא חיה) כתב:
ואי תנא חיה. הוה אמינה היא עדיפא משום דאי משיירא מצנעא לה, ולא עבר עליה בבל יראה.
לכאורה, מה מועיל שאינו עובר על איסור בל יראה, עדיין יעבור על איסור בל ימצא?
אלא, צריך לומר שמדובר בשני המקרים במקומות שאינו עובר על איסור בל ימצא. לכן, רש"י דן מצד איסור בל יראה. דהיינו, מדובר בטמון בגבולים, שלא עובר על איסור בל ימצא ואינו עובר על איסור בל יראה.
אולם, נראה לדחות את שתי הראיות מרש"י. וקשה מאוד להסביר כך, שבפשטות דברי רש"י בדף ו, ע"א, נאמרים בביתו. לא מדובר בגבולים. גם בדף כא, ע"א, מדובר בחצרו. לכן, יש להסביר שרש"י הזכיר ראיה בדף ו, ע"א, כיון שהוא סבר שלא עוברים על איסור בל יראה ובל ימצא כשהחמץ אינו ידוע לו. שם מדובר שאינו ידוע לו החמץ. או שיש להסביר ששם נחשב כנפלה עליו מפולת, כיון שהחמץ לא נמצא בהישג ידו, לכן רק כשהגיע הביתה וראה את החמץ, אז עובר עליו. בדף כא, ע"א, יש נוסחא אחרת ברש"י ששם נאמר שלא עובר על בל יראה, אבל עובר על בל ימצא. לא עובר על בל יראה, כיון שהחמץ אינו ידוע לו. אבל, יעבור על איסור בל ימצא.
הגר"י פישל פערלא סיוע לביאור זה את דברי הראב"ן (הלכות פסחים, ד"ה וכלי חרס):
וכלי חרס אין מוטהר לפסח לא בהגעלה ברותחין ולא בחזרתו לכבשן, שהרי אמרה תורה וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר אין לו תקנה אלא שבירה שאין בולעו יוצא מדפנו לעולם אבל יכול להצניען עד לאחר הפסח ולעשות בהן אפילו מאכל (מינן) [ממינו] ולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור ואוסר משום חמץ שעבר עליו הפסח וכ"ש שלא במינו שרי כיון דהאיסור בלוע בו ואינו נראה ואינו מצוי אינו עובר בהצנעתו בבל יראה ובבל ימצא. ולא דמי לחמץ שנתערב דאסור דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר אבל בלוע אינו נראה ומצוי.
מדבריו מבואר שלעניין איסור בל יראה הדבר תלוי בראיית עינים. לכן, בבלוע אין איסור בל יראה, אבל אולי היה מקום לומר שיש איסור בל ימצא, לכן כתב שאינו מצוי, לכן גם אין איסור בל ימצא.
הגר"י פישל פערלא עוד דן בדברי הרס"ג. הרס"ג (לא תעשה קסו-קסז) מנה כשתי מצוות איסור בל יראה ואיסור בל ימצא. ויש לשאול מדוע הוא מנה את שניהם כשני איסורים? אפילו אם נאמר שבאיסור בל יראה אין טמון, הרי באיסור בל ימצא יש איסור טמון. אם כן, הוא כולל את איסור בל יראה. לפי הרס"ג אם יש מצוה, או איסור שכולל יותר מאיסור, או מצוה אחרת, אז מונים רק את המצוה, או האיסור שיותר כולל, ולא מונים שתי מצוות, או שני איסורים. אלא, יש להשיב ולומר שהרס"ג סבר כדעת האחרים. לפי זה, אין איסור בל ימצא כולל כל מה שיש באיסור בל יראה. שהרי איסור בל ימצא נמצא רק בבתים ולא בגבולים.
אך, הגר"י פישל פערלא הקשה על כל הביאור הזה מדברי הגמרא במסכת פסחים (ו, ע"א) ששם נאמר: "אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו את הכלי".
הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ג, ח) פסק:
לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הבטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא, וחייב לבערו בכל עת שימצאנו, ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו, ואם של הקדש הוא אינו צריך לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו.
אם כן, לפי הרמב"ם מדובר שהוא לא ביטל. לפי זה, לא מובן מה החידוש שצריך לכפות עליו את הכלי? פשוט שצריך לכפות עליו את הכלי, כדי שלא יעבור על איסור בל יראה. דהיינו, אפילו שעובר על איסור בל ימצא, לפחות לא יעבור על איסור בל יראה. יש להוסיף שהרי הרמב"ם חילק בין הקדש ובין חולין. דהיינו, של הקדש לא צריך לכסות כיון שהוא פורש ממנו. מה מועיל שפורש ממנו, הרי צריך לכפות עליו את הכלי כדי שלא יעבור על איסור בל יראה.
נראה שכפיית כלי אינה מועילה כדי לסלק איסור בל יראה. כפיית כלי לא נחשבת כטמון. הכלי הוא בר סילוק בצורה פשוטה, לכן לא נחשב בכך שהחמץ טמון.
דין סומא
בעל ה"מנחת חינוך" (מצוה כ, אות א) דן בדינו של הסומא בנוגע לאיסור בל יראה. כלומר, לפי דברי ר' יוסף קארו, ב"כסף משנה", שלא עוברים על איסור בל יראה כשהחמץ טמון, יש לשאול האם סומא עובר על איסור בל יראה? הסומא יעבור בוודאי על איסור בל ימצא. השאלה היא בנוגע לאיסור בל יראה. בעל ה"מנחת חינוך" כתב שיש מקום לחלק בין טמון ובין סומא. כיון שטמון אף אחד יכול לראות את החמץ, הוא נסתר מעיני כולם. אבל, אצל סומא שאר אנשים יכולים לראות את החמץ. שהרי בוודאי אם אדם יכסה את עיניו ולא יראה את החמץ, יעבור על איסור בל יראה.
אלא, יש מקום לחלק בין אחד שעוצם את עיניו, ובין סומא. זה שעוצם את עיניו יכול לראות את החמץ. דהיינו, החמץ הוא בר ראיה בשבילו. אבל, כלפי הסומא אין לו יכולת לראות את החמץ.
אם כן, ההסתפקות הוא האם איסור בל יראה מתייחס כלפי החמץ, או כלפי הגברא.
יש מקום לדמות דיון שלנו למה שנאמר לגבי אמירת דברי קדושה כנגד הערוה. ה"שולחן ערוך" (אורח חיים עה, ו) פסק:
היתה ערוה כנגדו, והחזיר פניו ממנה, או שעצם עיניו, או שהוא בלילה, או שהוא סומא, מותר לקרות, דבראייה תלה רחמנא והא לא חזי לה.
לפי ה"שולחן ערוך", אין איסור לסומא לקרוא קריאת שמע כנגד ערות אדם, כיון שהוא לא רואה את ערותו. דהיינו, הדבר תלוי בראיית האדם.
אבל, בעל ה"משנה ברורה" (שם, ס"ק כט) הביא שהאחרונים חלקו על דברי ה"שולחן ערוך":
או שעצם וכו' – והאחרונים הסכימו דכל אלו העצות לבד מהחזרת פנים לא מהני דלא כתיב ולא תראה אלא ולא יראה ר"ל לא יראה הרואה ואפילו החזרת פנים שהותר הוא רק דוקא אם החזיר כל גופו ועומד בצד אחר דנעשית הערוה מצידו אבל אם החזיר פניו לבד לא מהני.
אם כן, בוודאי לפי דברי האחרונים יש לומר שגם בחמץ יהיה אסור לסומא. השאלה היא לפי ה"שולחן ערוך". אולי יש מקום לחלק בין חמץ לקריאת שמע. הרי בקריאת שמע, ה"שולחן ערוך" התיר גם במקרה שעוצם את עיניו. אבל, בוודאי בנוגע לאיסור בל יראה אין היתר כזה. אפילו אם עוצם את עיניו יעבור על איסור בל יראה. לכן, יש לומר שהוא הדין לעניין סומא.