מבואר בגמרא[1] שאחד שבא ואמר שהוא גר אינו נאמן עד שיביא ראיה. לדעת ר' יהודה, הוא לא נאמן רק בארץ ישראל, אך בחו"ל הוא נאמן. לדעת חכמים, הוא לא נאמן בין בארץ ישראל ובין בחו"ל. להלכה למעשה[2], נפסק כדעת חכמים.
בדברי מספר ראשונים[3] מבואר שמדובר במקרה שהוחזק כנכרי. כיון שאם לא הוחזק כנכרי הרי הוא נאמן מכוח פה שאסר פה שהתיר, שיכל לומר שהוא ישראל והיה נאמן. מדברי חלק מהראשונים האלו[4] מבואר שהטעם לנאמנותו של האדם לומר שהוא יהודי כיון שרוב הבאים בתורת יהדות, ישראל הם. מדברי מספר ראשונים[5] מבואר שהגר נאמן משום שנחשב כ"מילתא דעבידא לגלויי" [כדבר שעשוי להתגלות], במקרה כזה אומרים שלא משקר.
הרב משה פיינשטיין זצ"ל[6] ביאר את הסברא בעניין נאמנותו של האדם לומר שהוא יהודי, היא נובעת מכך שנכרי לא יאמר שהוא יהודי כיון שהנכרים שונאים את היהודים ומתביישים לומר שהם יהודים. כלומר, רוב אנשים שאומרים שהם יהודים, הם יהודים.
יש מקום לדון שכל זה נכון במקרה שהוא דר בחו"ל. בארץ ישראל יש עדיפות להיות יהודי מנכרי, ולכן כאן בארץ ישראל לא שייך הרוב. אכן, הרב אביגדור נבנצל שליט"א[7] העיר שסברא זו אינה שייכת בעולי רוסיה שבאו לארץ ישראל, כיון שהם אינם מתביישים לומר שהם יהודים.
אולם, יש לומר שכל זה נכון דווקא כשאינו נוהג בתורת יהדות. אם הוא נוהג בתורת יהדות, יש לומר שיש כאן רוב. דהיינו, אפילו אם נאמר שיש עדיפות להיות יהודי, הרי הוא לא חייב לשמור תורה ומצוות. הוא יכול לומר שהוא יהודי, ובכל זאת, יקבלו אותו לתוך קהילת ישראל ויהיו לו זכויות של עולים. לכן, בכך שאומר שהוא יהודי ושומר תורה ומצוות, יש כאן הוכחה שהוא דובר אמת. רוב אלו שבאים ומתנהגים בתורת יהדות ואומרים שהם יהודים, הם אכן יהודים.
מבואר מתשובת הרב פיינשטיין[8] שאפילו שלא נוהג במנהג יהדות, בכל זאת, הוא נאמן כשטוען שהוא יהודי. אולם, מתשובה אחרת שלו[9] מבואר שסבר שצריך לנהוג מנהג יהדות. הרב פיינשטיין הציג מחלוקת בין התוס' לרמב"ם. לדעת התוס', לא מספיק שהאדם אומר שהוא גר, הוא צריך לנוהג מנהג יהדות. אם אינו נוהג מנהג יהדות הוא אינו נאמן. הוא הבין שמשמעות הדברים שבא בתורת יהדות, שהוא מתנהג כמו יהודי ואומר שהוא יהודי – גר. אבל, אם לא נוהג מנהג יהדות אין לו נאמנות. לדעת הרמב"ם, יש נאמנות גם כשלא נוהג מנהג יהדות.
נציין שהרב אביגדור נבנצל שליט"א[10] טען שהנאמנות של האדם לומר שהוא יהודי שייכת דווקא באופן שנוהג על פי דת ישראל. לכן, אולי בעולי רוסיה לא שייכת סברא זו, כיון שהם אינם מתנהגים במנהגי יהדות. ועל אף שאין להם ריעותא בכך שאינם מתנהגים במנהגי יהדות, משום שהם לא ידעו. בכל זאת, אין להם סייעתא, ואם כן, אולי הם אינם נאמנים כשאומרים שהם יהודים.
אכן, הרב חיים מוולוז'ין זצ"ל[11] נקט שהנאמנות היא דווקא כשנוהג בדרכי יהדות. אלא, מדבריו מתברר שמספיק דיבור בלשון הקודש. כך גם כתב הרב שילה רפאל זצ"ל[12] בדיונו בנוגע לכשרותם של עולי רוסיה: "הרי שלא מספיק מה שאומרים שהם מזרע ישראל וצריך בירור על ידי התנהגות". ולמד מדברי ר' חיים מוולוז'ין שמספיק דיבור בשפה של היהודים. לכן, כתב שנוהגים בבית הדין ששפת אידיש מהווה הוכחה ליהדותו של הדובר. וכתב שאין לחוש שמא אחד מההורים הוא יהודי. דהיינו, האב הוא יהודי, ולכן זו הסיבה שהבן מדבר אידיש. אין לחוש לכך, משום שבדרך כלל כשיש נישואי תערובת לא דוברים בבית שפת אידיש, וזה קיים רק כששני ההורים יהודים.
אבל, הרב עובדיה יוסף זצ"ל[13] חלק על הבנה זו, הוא סבר שגם כשלא נוהג בתורת יהדות יש לומר שיש כאן רוב. שגם במקרה שמדובר שהאדם מגיע ממקום שלא שומרים תורה ומצוות, בוודאי רוב אלו שבאים ואומרים שהם יהודים, אכן הם יהודים.
יש להעיר עוד נקודה, שדיברנו לגבי הרוב, שרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות, ישראל הם. אבל יש עוד רוב, והוא כל דפריש מרובא פריש. דהיינו רוב אלו שעולים לארץ ישראל הם יהודים, יש לומר שכל אחד שבא לפנינו הוא מהרוב ויש להחשיבו כיהודי. רוב אלו שעולים לארץ ישראל הם יהודים, שהרי כבר ברוסיה יש בירור מצד הסוכנות ולא מעלים כל אחד, צריך להביא מסמכים להוכיח שהם יהודים. ועל אף שנאמר שיש מקרים של זיופים וגם יכול להיות שרשום שהוא יהודי על אף שהוא אינו יהודי מבחינה הלכתית. שהרוסים רושמים את הדת לפי דת האב. בכל זאת, יש לומר שברוב המקרים מדובר על יהודים, ואם כן, כל אחד שפורש הוא מהרוב ויש לומר שהוא יהודי.
אלא, נראה לומר, שמדובר כאן על מיעוט המצוי ושכיח ובוודאי אי אפשר לסמוך על הרוב הזה.
גם לגבי הטעם של "מילתא דעבידא לגלויי" יש מקום לדון. הרב אליהו שלזינגר שליט"א[14] דן האם טעם זה שייך במקרה של העולים מרוסיה, כיון שהאנשים בארץ ישראל אינם מכירים אותם, והעולים אינם חושבים שהשקר שלהם יתגלה. הוא הביא מדברי מהרי"ט[15] שכתב ש"מילתא דעבידא לאיגלויי" שייך דווקא כשבא ממקום ידוע, שבמקרה כזה ששיירות שכיחות אין אדם עשוי לשקר. אך, כשבא ממקום רחוק ולא ידוע לנו, לא מאמינים לאדם. כלומר, אין כאן "מילתא דעבידא לגלויי", ולכן אינו נאמן. שם הוא דן בנוגע לאנוסים הבאים מארץ רחוקה. אבל, הרב שלזינגר רצה לחלק בין המקרה של האנוסים ובין עולי רוסיה, כיון שכאן באים הרבה מאותה מדינה ביחד. אם כן, כל אחד חושש שאנשים אחרים שעלו עמו והכירו אותו ברוסיה יגלו שהוא אינו יהודי.
אולם נלענ"ד, שעדיין, יש מקום להסתפק שאפילו אם יגלו שהוא אינו יהודי לא ברור שיפסיד מכך. דהיינו, מי אמר שיאמינו לשני, ואפילו אם יאמינו עדיין לא ברור שיפסיד מתוך כך. לכן, השאלה האם יש פחד לשקר ואפשר לסמוך על דברי העולה.
עוד נעיר שהרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל[16] הקשה מדוע זה שבא ואמר יהודי אני נאמן? אפילו הברית מילה לא יכול לשמש כראיה אם הוא בא ממקומות שנימולים. ואי אפשר לומר שנאמן מכוח שהוי "מילתא דעבידא לגלויי" כיון ש"מילתא דעבידא לגלויי" פועל כשיש עד אחד. דהיינו, עד אחד נאמן במקרה שהוי מילתא דעבידא לגלויי. אך, כאן אין אפילו עד אחד. הבעל דבר אומר שהוא יהודי, הוא לא מביא עד אחד שמעיד שהוא יהודי. השיב הרב הרצוג, שמדובר על אחד שדעתנו מתיישבת עליו שהוא יהודי שיודע דרכי היהודים וכו' וניכר מתוכו שהוא יהודי. אלא, זה לא מספיק כיון שיש לחוש שמא הוא נכרי ולמד דרכי יהודים, אלא הוי כסימנים ובצירוף הסברא של מילתא דעבידא לגלויי נאמן.
אם כן, יש מקום לדון שסברא זו לא שייכת במקרה של עולי רוסיה שהם אינם יודעים דרכי היהודים ואינם מתנהגים כמו יהודים.
עוד נציין שהרב שאול ישראלי זצ"ל[17] כתב שלפי דברי הראשונים שפועל מכוח "מילתא דעבידא לגלויי", הגר יהיה נאמן רק כשמציין את בית הדין, אומר "נתגיירתי בבית דין פלוני".
הרב שאול ישראלי זצ"ל דקדק בדברי הרמב"ם[18] וה"שולחן ערוך"[19] שבמקרה שהוא הוחזק כנכרי אינו נאמן דווקא לבוא בקהל, אך לשאר ענייני גרות הוא נאמן. כלומר, הוא נאמן שהוא גר וכשר לשחוט וכיוצ"ב, אלא כל זה מדובר דווקא באופן שאמר "נתגיירתי בבית דין פלוני". דעת הרמב"ם ש"מילתא דעבידא לגלויי" מועיל אפילו נגד חזקה. כל הסיבה שאינו נאמן לבוא בקהל ישראל, כיון שיש לימוד מיוחד מהפסוק "כי יגור אתך גר".
לשון הרמב"ם: "בא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני והטבילוני אינו נאמן לבוא בקהל". כעין זה לשון ה"שולחן ערוך".
יש לציין שהרב שלמה גורן זצ"ל[20] רצה לדייק בדברי הרמב"ם כפי שדייק הרב שאול ישראלי זצ"ל, שרק לא נאמן להתירו לבוא בקהל, אבל לחומרא מאמינים לו. לכן, אם יקדש אשה, היא תצטרך גט. אך, לרב גורן לא היה נוח בדיוק הזה מחמת שתי קושיות:
- מדוע הרמב"ם ור' יוסף קארו לא כתבו בפירוש שיהדותו בספק וחוששים לקידושיו?
- הרי הדין שהגר אינו נאמן עד שיביא עדים נלמד מהמילה "אתך" במוחזק לך. פסוק זה לא מדבר בהיתר להשיאו אשה, אלא נאמר לעניין הונאה: "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו". לפיכך, מוכרחים לומר שלא היתה כוונת הרמב"ם ור' יוסף קארו לומר שלחומרא חוששים שהוא גר, אלא כל זמן שלא הביא עדים, אפילו שאמר שנתגייר בבית דין פלוני, הוא בחזקת נכרי ולא חוששים לקידושיו. הוא גם דייק בדברי הרי"ף[21] וה"טור"[22] שאצלם אין את התוספת שאינו נאמן לעניין להשיאו אשה. משמע שלא נאמן לכל הדינים.
לכן, אפילו במקרה שאדם לא הוחזק כנכרי, זה לא פשוט לומר שאם אדם בא ואומר שהוא יהודי, או שהוא גר, הוא יהיה נאמן. נראה שהוא צריך להתנהג בדרכי יהדות. יכול להיות שגם צריך לומר שנתגייר בבית דין פלוני. יש בדבר הזה מחלוקת בין הפוסקים[23].
לגבי אמירת גר אני. נציין שהרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל[24] דן בנוגע לזוג שבא לאמריקה והאשה אומרת שנתגיירה לפני המלחמה וכך הוחזקה כל ימיה ובתה נישאת לישראל, אבל התנהגו כדרך החילונים. עכשיו באה הנכדה להתחתן, והשאלה אם צריך לחקור איך התגיירה הסבתא? הוא השיב שדברי רבינו תם[25] שאם הגר לא הוחזק מתחילה כנכרי, הוא נאמן בטענה שהוא התגייר, כיון שיש לו מיגו שהיה אומר ישראל אני, היו שייכים דווקא בזמנים קדמונים שלא היתה גרות מזוייפת. אבל, בזמן הזה שיש גרות מזוייפת, הרי אפשר לומר שהיא סוברת שהתגיירה, אבל לא התגיירה כהלכה. נוסף על כך, יש לומר שהמיגו מועיל דווקא במקרה שהיא שומרת תורה ומצוות, אבל במקרה שהיא לא שומרת תורה ומצוות יש לומר שאין לה נאמנות.
נלענ"ד, שיש מקום לטעון ולומר שכיום לא מועיל אמירת נתגיירתי ואפילו אם שומר תורה ומצוות יש מקום לדון שלא יהיה נאמן בלי שיטען באיזה בית דין התגייר ונדע שבית דין זה הוא בית דין מוכר. וזאת משום שיש כל כך הרבה בתי דין שלא פועלים כדת וכדין, לא מועיל שמתנהג בשמירת תורה ובמצוות. כיון שעל אף ששומר תורה ומצוות, אין בכך הוכחה שהתגייר בבית דין כשר. יכול להיות שהוא חשב שמתגייר בבית דין כשר. יכול להיות שגם הגר יצטרך להביא את תעודת הגיור. כיון שמסתבר שיהיו כאלו שירמו שיאמרו שהתגיירו בבית דין פלוני על אף שלא התגיירו באותו בית דין. זו הסיבה שיש חשיבות מרובה שהגיורים יהיו נעשים בבתי דין מוכרים. לכן, יש כל כך חשיבות לעניין שהגיורים בארץ ישראל יהיו נעשים תחת הרבנות הראשית לישראל. אם כל אחד יוכל לגייר כהבנתו, יהיו חששות לאחר מכן לגבי הגיורים האלו. בעיקר כשידוע שהקימו את הבית הדין האחרים על מנת להיקל בגיורים. להביא נכרים שלא היו מתגיירים במערך הגיור. כלומר, לא היו עוברים את הגיור לפי כללים ההלכתיים של מערך הגיור[26].
כפי שהתבאר לעיל במקרה שהוא הוחזק כנכרי, הוא צריך להביא ראיה שהתגייר כדת וכדין. מבואר בגמרא[27] שלדעת ר' יהודה, דווקא כשהוא בארץ ישראל צריך להביא ראיה. אך, מספיק שיביא עדות מפי השמועה. הרא"ש[28] כתב שאפשר שדווקא לדעת ר' יהודה מספיקה עדות מפי השמועה, אך לדעת חכמים צריך עדים גמורים. כדברי הרא"ש פסקו הרמב"ם[29], ה"טור" וה"שולחן ערוך"[30].
יש לציין לדעת הרב יחזקאל הלוי לנדא זצ"ל[31] שנקט שבגיור צריך עדות לקיום הדבר. גיור נחשב כדבר שבערוה, ולכן העדים אינם רק בירור הדבר, אלא לקיום הגיור, כמו עדי קידושין ועדי גיטין. הרב משה פיינשטיין זצ"ל[32] האריך לחלוק על דעת הרב לנדא. אך, גם לדעתו במקרה שהוחזק להיות נכרי, צריך להביא עדים שהתגייר כהלכה[33].
אם כן, להלכה למעשה זה שהוחזק להיות נכרי חייב להביא עדים שהתגייר כדת וכדין. יש להוסיף כאן שלא יספיק שיביא שני עדים שיעידו שהתגייר. כיון שכיום יש ריבוי בתי דין שלא מגיירים כדת וכדין. חייב להיות שהעדים יעידו שהוא התגייר בבית דין מסויים, שאנחנו יכולים לבדוק שאכן מדובר על בית דין מוכר, שהגיורים שלו כשרים[34].
[1] מסכת יבמות מו, ע"ב-מז, ע"א.
[2] עיין רמב"ם, הלכות איסורי ביאה יג, ז; "שולחן ערוך", יורה דעה רסח, י.
[3] עיין תוס', מסכת יבמות מז, ע"א, ד"ה נאמן אתה וכו'; תוס' חד מקאי שם; מרדכי שם, רמז לו; רא"ש שם, פרק ד, סימן לו; תוס', מסכת פסחים ג, ע"ב, ד"ה ואני אכילנא וכו'; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה יג, י; "מגיד משנה" שם.
[4] עיין תוס', מסכת יבמות מז, ע"א, ד"ה נאמן אתה וכו'.
[5] ריטב"א, בחידושיו למסכת יבמות מז, ע"א; נמוק"י, שם טז, ע"א-מדפי הרי"ף.
[6] שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק א, סימן ו.
[7] מובא בשו"ת "שואלין ודורשין", חלק ב, סימן לט.
[8] שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק א, סימן ו.
[9] שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק א, סימן ח.
[10] מובא בשו"ת "שואלין ודורשין", חלק ב, סימן לט.
[11] שו"ת "חוט המשולש", חלק א, סימן ה.
[12] במאמרו "לשאלת זהותם וגיורם של העולים מברית המועצות", המאמר נמצא בכתב עת "תורה שבעל פה", כרך לב, תשנ"א.
[13] שו"ת "יביע אומר", חלק ז, אבן העזר, סימן א.
[14] שו"ת "שואלין ודורשין", חלק ב, סימן לט.
[15] שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן קמט.
[16] פסקים וכתבים, כרך ו, סימן כג, אות ב.
[17] "משפטי שאול", סימן לט.
[18] הלכות איסורי ביאה יג, ז.
[19] יורה דעה רסח, י.
[20] בפסק דין על האח והאחות של בית לנגה, עמ' 90-91.
[21][21] מסכת יבמות טז, ע"א.
[22] יורה דעה רסח, י.
[23] עיין שו"ת "חוט משולש", חלק א, סימן ה; "חזון איש", אבן העזר קיז, ט; יורה דעה קנח, ט.
[24] שו"ת "שבט הלוי", חלק ח, סימן רסג.
[25] תוס', מסכת יבמות מז, ע"א.
[26] עיין בעניינים אלו במאמרי ""ראינוה נוהגת בדרכי ישראל", ספר "גר המתגייר", כרך א, הלכות אבן העזר.
[27] מסכת יבמות מז, ע"א.
[28] מסכת יבמות, פרק ד, סימן לד.
[29] הלכות איסורי ביאה יג, ז.
[30] יורה דעה רסח, י.
[31] שו"ת "נודע ביהודה", מהדורא קמא, אבן העזר, סימן נה.
[32] שו"ת "אגרות משה", יורה דעה, חלק ב, סימן קכז.
[33] עיין עוד בדברי ה"בית חדש", יורה דעה רסח, ז; "שפתי כהן" שם, ס"ק י; שו"ת "חמדת שלמה", יודה דעה, סימן כט, אות יד; עיין במאמרי "ראינוה נוהגת בדרכי ישראל", ספר "גר המתגייר", כרך ג, הובא בהלכות אבן העזר. גם במאמרי "קביעת יהדותם של עולי רוסיה", ספר "גר המתגייר", כרך ה (עיין נמצא בכתובים).
[34] עיין עוד במאמרי "ראינוה נוהגת בדרכי ישראל", בספרי "גר המתגייר", כרך ג, הובא בהלכות אבן העזר.